בש"פ 2374/09 אשקר מוסא נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן ), מתאריך 8.3.2009, אשר במסגרתה קיבל בית המשפט את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ש' רפאלי ), מתאריך 5.3.2009, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

2.

כנגד העורר ושישה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום בו מיוחסות לעורר עבירות של תיווך בסמים לפי סעיף 14 בצירוף סעיף 19 ל פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן – פקודת הסמים המסוכנים ); ניסיון לסחר בסמים בצוותא ושלוש עבירות של סחר בסמים בצוותא, כולן לפי סעיף 13 בצירוף סעיף 19 ל פקודת הסמים המסוכנים , ובצירוף סעיפים 25 ו-29 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 ; הדחת קטין, לפי סעיף 21(א)(1) ל פקודת הסמים המסוכנים ; וסחר בסמים, לפי סעיף 13 בצירוף סעיף 19 ל פקודת הסמים המסוכנים . לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 3.9.2008, יצר סוכן משטרתי סמוי בשם סטיב דהן (להלן – דהן ) קשר עם העורר וביקש ממנו את עזרתו ברכישת סמים מסוג חשיש בשווי של 500 ש"ח. לבקשתו של דהן, תיווך העורר בינו לבין שניים מהנאשמים האחרים המואשמים גם הם בכתב האישום, ותיווכו הבשיל לכדי עסקת סמים שנתבצעה בין האחרים לבין דהן. בתאריך 7.9.2008, פנה דהן בשנית לעורר, על פי הנטען, בבקשה דומה, אך הפעם ביקש לרכוש סם בשווי של 1000 ש"ח. גם הפעם ביצע העורר את התיווך בין הצדדים לעסקה, כפי שנתבקש. כשבועיים לאחר מכן, בתאריך 21.9.2008, פנה דהן בשלישית אל העורר, והפעם ביקש דהן לרכוש סם מסוג MDMA

("אקסטזי"), במחיר של 500 ש"ח. לאור בקשתו של דהן, פנה העורר אל אדם בשם מאור כהן (אשר גם הוא מהנאשמים הנזכרים בכתב האישום), והאחרון העביר לעורר 10 כדורי MDMA , אשר העורר ביקש מחברתו הקטינה להעבירם הלאה לדהן. הקטינה ניסתה להעביר לדהן את הסם, כפי שנתבקשה, אך האחרון סירב לקבלו מידה. בסופו של יום, העביר העורר כמות גדולה יותר של כדורי MDMA לדהן, באופן אישי, ותמורתם קיבל מדהן 1000 ש"ח. עסקת סמים נוספת בשווי של 800 ש"ח, נתבצעה, על פי האמור בכתב האישום, בין העורר לדהן מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 25.9.2008, כאשר הפעם העורר הוא שיזם את העסקה. עסקת הסמים האחרונה המיוחסת לעורר בכתב האישום, נתבצעה בתאריך 2.10.2008, ובמסגרתה מסר העורר לדהן שלושה כדורי MDMA תמורת 100 ש"ח, שנמסרו לאדם בשם דקל קריטי, גם הוא מהנאשמים הנזכרים בכתב האישום.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. בדיון בבקשה בבית משפט השלום בפתח תקווה הודה ב"כ העורר בקיומן של ראיות לכאורה נגד מרשו וכן בקיומה של עילת מעצר והדיון התמקד באפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית משפט השלום הנכבד נעתר לבקשת העורר לאחר שעיין בתסקיר מעצר חיובי שהוגש בעניינו והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" מלא בבית הוריו, תחת פיקוח ההורים, ובנוסף הורה על קבלת התחייבות כספית מן העורר וקבלת ערבות מאביו. בית המשפט ביסס החלטתו זו על המלצת שירות המבחן; על גילו הצעיר של העורר (יליד 1989); על היותו נעדר הרשעות קודמות; על נכונות משפחתו לסייע בשמירה על תנאי חלופת המעצר ועל ריחוק בית ההורים מזירת האירועים, נשוא כתב האישום.

4.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט הנכבד קמא קיבל את הערר, בציינו כי משום שמדובר בפרשיה בה בוצעו מספר עסקאות סמים בטווח זמן קצר, בשיתוף עם אחרים ובנפרד מהם, ואגב הדחת קטינה לסיוע במעשי סחר בסמים, ובהתחשב בכך שניתן להמשיך ולבצע את עסקאות הסמים באופן טלפוני גם תחת תנאי "מעצר בית", הרי שאין לראות בחלופת המעצר ככזו המאיינת את המסוכנות הנשקפת מן העורר. מכאן הערר שבפני.

5.

העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו. במסגרת זו טען העורר כי ראוי להורות על העברתו לחלופת מעצר. הוא סומך ידו על מספר טעמים, כשהעיקריים שבהם הם: גילו הצעיר והיותו נעדר עבר פלילי; שיתוף הפעולה שהפגין העורר במהלך חקירתו ונכונותו לקשור את שאר הנאשמים למעשים המוזכרים בכתב האישום; הוא מוסיף כי חלופת המעצר שהוצעה – ראויה, בהתחשב בריחוקה ממקום התרחשות האירועים נשוא כתב האישום ובתנאים המגבילים שקבע בית משפט השלום לעניינה. לטענת העורר, היה על בית המשפט המחוזי הנכבד להתחשב בכך שמעשיו לא בוצעו בשל תאוות בצע, אלא בשל רצונו לסייע לדהן, שהעורר סבר שהיה חברו. הוא מוסיף וטוען לקיומן של ראיות אשר מהן עולה, לכאורה, כי פעולותיו של הסוכן דהן מגיעות כדי הדחה לסחר בסמים. לבסוף, סבור העורר כי בית המשפט יחס משקל יתר לעבירת ההדחה של הקטינה (שהיא חברתו), המיוחסת לו, וזאת בהתחשב בכך שמדובר בקטינה שהיא "על סף הבגירות", ובכך שמעורבותה בעסקת הסמים המיוחסת לעורר זניחה.

6.

בדיון שנערך בפני, טענה ב"כ המשיבה כי דין הערר להידחות, וזאת בהתבסס על מספר טעמים:

ראשית , מצביעה ב"כ המשיבה, על כך שמכתב האישום עולה כי העסקאות שלכאורה ביצע העורר נבדלו זו מזו בסוגי הסמים הנסחרים (שחלקם אינם קלים בלבד), ובצדדים שהשתתפו בכל עסקה - עובדה ממנה עולה, לדעת ב"כ המשיבה, כי אין לראות במעורבותו של העורר בעסקאות הסמים מעורבות אקראית או מקרית, אלא פעילות שיטתית ושגרתית.

שנית , היא מדגישה את ייחודן של עבירות התיווך בסמים והסחר בסמים, כעבירות אשר ניתן לבצען באופן טלפוני ובעזרת שליחים. לטענתה, בעבירות בעלות אופי כזה, קשה לאיין את מסוכנות הנאשם על-ידי הפנייה לחלופת מעצר.

שלישית , היא טוענת כי אף מעיון בתסקיר שירות המבחן ניתן לעמוד על כך שההפניה לחלופת מעצר אינה פתרון הולם במקרה זה, שכן לפי מסקנות עורך התסקיר קיימת סכנה להישנות מעשיו של העורר, ומשום שהחלופה המוצעת – בית הוריו של העורר – מתוארת בתסקיר כמקום שהעורר עזב כי לא הסכים לשתף פעולה עם המסגרת המשמעתית הנוקשה שניסו הוריו להתוות. לבסוף היא דוחה את טענותיו של העורר בדבר היותו של הסוכן סוכן מדיח, שכן לטענתה, טענה זו סותרת את הודייתו של העורר בקיומן של ראיות לכאורה.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומרים שהעבירו לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות . אסביר הדברים להלן.

8.

הפלוגתא העולה בין הצדדים במקרה דנן, נוגעת אך לסוגיית אופייה והיקפה של המסוכנות הנשקפת מן העורר, ולשאלת האפשרות לאיין מסוכנות זו על דרך של שחרורו של העורר לתנאי חלופת מעצר. ככלל, נדרש בית המשפט, שעה שהוא בוחן את בקשת המדינה להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בעניינו, להעדיף את שחרורו של הנאשם לתנאי חלופת מעצר, במידה שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך זו, וזאת לאור עקרון החירות האישית טרם הרשעה והוראת סעיף 21(ב)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ). השאלה העומדת לדיון כאן הינה, אם כך, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר המבוקש על-ידי המדינה – איון מסוכנותו של העורר – על דרך של הפנייה לחלופת המעצר שהומלצה על-ידי עורך תסקיר שירות המבחן. לטעמי, אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין מסוכנות זו. קביעתי זו מבוססת על מספר אדנים:

ראשית , ממסכת האירועים המתוארת בכתב האישום אכן עולה, כפי שטוענת ב"כ המשיבה, כי העורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו – סחר בסמים ותיווך בעסקאות סמים – באופן שיטתי, הגם שבפרק זמן קצר יחסית, אך רציף. על פי האמור בכתב האישום והראיות לכאורה שתומכות בו (שהעורר הסכים לקיומן) העורר הוא בעל היכולת, המיומנות והקשרים הנדרשים לצורך הוצאת עסקאות סמים "מוצלחות" אל הפועל, וזאת בשונה מאדם שיד המקרה הובילה אותו, באופן חד-פעמי ומקרי, להיות מעורב בעסקת סמים. לעורר מיוחסות לא פחות משש עסקאות סמים, אשר בחלקן נטל חלק כמתווך, ובחלקן מילא תפקיד של סוחר סמים של ממש. במסגרת כל עסקה ועסקה, הפגין העורר את יכולותיו לתווך בין הקונה המעוניין בסם מסוג מסוים, לבין מוכרים המסוגלים לספק סם זה, ובחלקן של העסקאות לא היסס העורר אף לשמש בעצמו כמוכר הסמים. סוגי הסמים שנסחרו לא התמצו בסוגי סמים קלים יחסית (כגון חשיש, שהיה מושא העסקאות הראשונות שהתבצעו בתיווכו של העורר), אלא גלשו במהרה אל עבר תחום הסמים הקשים יותר, ובכך הכוונה לעסקאות שהתבצעו בסם ה- MDMA . במסגרת סדרת עסקאות זו, פעל העורר, על פי הנטען, כחלק מרשת מסחר בסמים, פעל והפעיל אחרים לצורך הוצאתן לפועל של העסקאות, ואף יזם

את אחת העסקאות שנתבצעו בינו לבין דהן. סבורני כי יש במכלול עובדות אלו כדי לייחס לעורר רמת מסוכנות גבוהה, אשר יקשה להפיגה על דרך של הפנייתו של העורר לחלופת מעצר. בית משפט זה הביע לא פעם את גישתו לפיה יקשה על נאשם אשר יוחסו לו עבירות של סחר בסמים לשכנע את בית המשפט כי יש בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותו הסטטוטורית (המעוגנת בסעיף 21(ג)(3) ל חוק המעצרים ) ואת החשש מפני הישנות מעשי הסחר בסמים (ראו: בש"פ 2797/94 רבאיעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.94); בש"פ 3899/95

מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(3) 164 (3.7.95); בש"פ 59/04 אוסטרובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.04); בש"פ 1982/09

אבו טאריש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.09)). לטעמי, בהינתן אופי והיקף המעשים המיוחסים לעורר, לא מתקיים פה צידוק לחרוג מהמדיניות שעוגנה בפסיקה ביחס למעצרם עד תום ההליכים של נאשמים אשר מיוחסת להם מעורבות בעסקי הסחר בסמים.

שנית , מסוכנותו של העורר אף מתגברת, בשים לב לעבירת הדחת הקטין המיוחסת לו (ראו: בש"פ 6552/08 תורכמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2008)). עבירה זו המיוחסת לעורר מלמדת על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו וכן על תעוזה פלילית מצדו, שבאה לידי ביטוי בנכונותו לערב את חברתו הקטינה בפעילויות הפליליות שהיה על פי האישום, מעורב בהן.

9.

בטרם סיום אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי לעורר אין עבר פלילי והוא איש צעיר, אולם בכך לא די כדי להוביל למסקנה כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר וכי חלופת המעצר מספיקה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. נראה לי כי בשלב זה חלופת מעצר איננה עונה על הסיכון הנשקף מן העורר, אם כי מובן כי עם חלוף הזמן ניתן יהיה לשוב ולבחון סוגיה זו וייתכן – מבלי שאקבע לכך מסמרות – שהתוצאה אז תהא שונה וכי יהיה צורך ליתן משקל רב יותר לעובדת גילו הצעיר של העורר ולעברו הנקי.

10.

נוכח כל האמור לעיל – החלטת בית המשפט המחוזי מוצדקת ונכונה בנסיבות העניין ולפיכך הערר נדחה.