בש"פ 7514/10 מדינת ישראל נ. חיים לוונטר

1.

זהו ערר שהגישה המדינה על שחרורו לחלופת מעצר של המשיב, בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ).

להלן נפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.

כנגד המשיב ועוד שני אחרים הוגש בתאריך 23.8.2010 כתב אישום לבית המשפט

המחוזי מרכז. העבירה שיוחסה למשיב בכתב אישום זה היתה עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). יצוין כבר עתה כי שני נאשמים נוספים בכתב האישום, אבי אורמן (להלן: אורמן )

ויניב שער (להלן: שער ; שני אלה

יכונו להלן גם: הנאשמים ), הואשמו בנוסף בניסיון רצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, נשיאת נשק בלא רשות על פי דין , ל פי סעיף 144 (ב) וסעיף 29 לחוק העונשין, שינוי זהות רכב או חלק של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק העונשין וקבלת רכב או חלק גנובים, לפי סעיף 413י לחוק העונשין.

3.

בכתב האישום נטען כי המשיב והנאשמים, ביחד עם אחרים, קשרו קשר להביא למותו של איש עסקים מנתניה ב שם אייל סופר (להלן: סופר ). נטען כי הנאשמים פנו לאדם ב שם גיל כהן

(להלן: גיל ) וביקשו ממנו שישמש כנהגו של אורמן בעת הוצאתה לפועל של תכנית הרצח. נטען עוד כי המשיב אף יצר קשר עם אורמן והפציר בו לבצע את הרצח בהקדם. על פי כתב האישום, בחודש יולי 2010 ערכו הנאשמים, ביחד עם גיל ועוד

אחרים, הכנות לקראת הוצאתה לפועל של התכנית: סוכם כי שער יבצע תצפיות לעבר סופר, גיל ישמש כנהג של אורמן ואילו אורמן יבצע את הירי לעבר סופר, בכוונה להביא למותו. בכתב האישום נאמר עוד כי נערכו תצפיות לעבר בתי העסק של סופר והקושרים הצטיידו באופנוע גנוב, בנשק ובתחמושת לצורך ביצוע הרצח.

על פי כתב

האישום, בתאריך 1.8.2010 החליטו אורמן, שער וגיל כי לצורך ביצוע התכנית יעשו שימוש בשני כלי רכב: אורמן וגיל עשו שימוש ברכב אחד, ואילו שער ברכב אחר. בשעה 18:43 הם יצאו בשני כלי הרכב למלון "כרמל" שבו התאכסנו; בשעה 18:53 הורה אורמן לשער ללכת לשוק בנתניה ולקנות כפפות; בשעה 19:02 התקשר המשיב לאורמן על מנת לוודא שתכניתם המשותפת תצא לפועל ואורמן הרגיעו באומרו כי הוא נמצא בשטח והתכנית תתבצע עוד באותו יום.

בהמשך, כך נטען, נטלו אורמן וגיל את הנשק ובשעה 19:28 נפגשו עם שער וקיבלו ממנו את הכפפות, שאותן רכש, על פי הוראתו של אורמן. לאחר מכן, כך כתב האישום, שער המשיך לעבר מסעדה שבבעלותו של סופר והתמקם בסמוך אליה על מנת לבצע תצפית, תוך שהוא מדווח לאורמן בכל אותו הזמן. אורמן וגיל המתינו ברכבם, במקום סמוך, לבואו של סופר. התכנית לא צלחה לבסוף, בעקבות מעצרם של אורמן, שער וגיל בידי המשטרה.

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה כי יוארך מעצרם של המשיב, הנאשמים וגיל עד לתום ההליכים המשפטיים. המדינה ציינה בבקשתה את המסוכנות הרבה הנובעת מן המשיב והאחרים ל שלום הציבור

בכלל ולשלומו של סופר בפרט, וכן עמדה על עברו הפלילי המכביד של המשיב, שהינו אסיר ברישיון.

בתאריך 13.10.2010 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד כי התשתית הראייתית שבידי העוררת כנגד המשיב איננה איתנה, וזאת בפרט נוכח סתירות שנמצאו בהודעותיו של גיל באשר ליכולתו לדעת כי המשיב עמד בקשר עם אורמן לגבי הרצח. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי מתמלול השיחה שנערכה בין המשיב לבין אורמן עולה קשר רופף לעובדות כתב האישום ואין בו כדי לבסס תשתית ראייתית מספקת למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הנכבד קמא קבע עם זאת כי אכן עולה מן החומר מעורבות כלשהי של המשיב באירועים המיוחסים לאורמן ונוכח עברו הפלילי והיותו אסיר ברישיון – יש לשחררו לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" בערבויות מתאימות.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני על ידי המדינה.

5.

המדינה משיגה בערר על קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא כי הראיות שבידיה אינן מקימות תשתית ראייתית מספקת כנגד המשיב ומציינת כי יש בראיות שהונחו בפני בית המשפט הנכבד קמא ובפרט בהצטברות שלהן, כדי ללמד על סיכוי סביר להרשעת המשיב. זאת ועוד, נוכח עברו הפלילי המכביד והיותו אסיר ברישיון – אין מנוס, לגישתה, מהותרתו במעצר. המדינה טוענת בפירוט לגבי חומר הראיות הקיים בתיק, הכולל, לשיטתה: קשר טלפוני אינטנסיבי בין המשיב לאורמן בשבועות שקדמו ל-1.8.2010; שיחה מתועדת בין אורמן למשיב, המעיד על לחץ שהפעיל לכאורה המשיב על אורמן. כן היא מסתמכת על: גרסתו של גיל, שנמסרה ביוזמתו ומבלי שהוצג לו תמלול של השיחה, על שיחה שהתנהלה בין אורמן לבין מי שזוהה במכשיר הטלפון הנייד כ" חיים הרצליה ", שבה הפעיל אותו אדם לחץ נוסף על אורמן. המדינה טוענת כי " חיים הרצליה " הוא-הוא המשיב שלפנינו.

המשיב בחקירתו הכחיש כי קיים את השיחות הנ"ל, הגם שהן מוקלטות ומתומללות בידי המשטרה. מעבר לכך טוען המשיב כי הראיות שבתיק אינן מלמדות על קשר בינו לבין האירועים המתוארים בכתב האישום וכי טענות המדינה הן בגדר ספקולציות בלבד.

6.

בתאריך 17.10.2010 קיימתי דיון במכלול, בגדרו נמסרו לי גם עיקרי תיק החקירה. בסיומו של הדיון הוריתי לבאת-כוח המדינה להגיש השלמת טיעון בכתב ביחס לסוגיה המשפטית שהתעוררה בדיון, לגבי הזיקות האפשריות בין עילת המעצר הנטענת, המסוכנות וחלופת המעצר. כן התבקשה באת-כוח המדינה להתייחס גם להערות נוספות שהעליתי בדיון. במקביל ניתנה אפשרות למשיב להגיב להודעה זו.

העוררת צירפה, בהודעתה המשלימה, אסמכתאות העוסקות בנושא אפשרות השחרור לחלופת מעצר, שעה שנקבע שקיים פגם, או חולשה, בעוצמת הראיות לכאורה. כך למשל, הביאה העוררת מובאות מהחלטות שבהם נאמר כי אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא היעדר עוצמה מספקת בראיות הלכאוריות שיש בהן כדי להצדיק מעצר בפועל (ראו: בש"פ 5280/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.6.2002); בש"פ 8922/04 אבו ראס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.10.2004);

בש"פ 3138/05

חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2005)).

בהודעת המשיב מתאריך 21.10.2010 נאמר כי אין באמור בהודעת העוררת כדי לפגום בהחלטת השחרור של בית המשפט הנכבד קמא וזאת, לטעמו, נוכח התנאים המגבילים הנוקשים עד מאוד שנקבעו בהחלטה האמורה. עוד ציין המשיב כי, לשיטתו, יש אפילו מקום לצמצם את תנאי השחרור שהושתו עליו, ככל שניתן.

עתה הגיעה שעת ההכרעה.

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל החומר הרב שצורף, מסקנתי היא דין הערר להתקבל , במובן זה שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים. להלן אפרט את הטעמים למסקנתי זו.

8.

סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע, בין השאר, כי בית המשפט לא ייתן צו מעצר עד תום ההליכים, בהתקיים עילת מעצר, אלא אם נוכח, לאחר שמיעת הצדדים, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם – פחותה.

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר הוא נדרש לבחון האם די בראיות הלכאוריות אשר הובאו בפניו – באם תוכחנה במהלך המשפט – כדי להוות פוטנציאלית בסיס להרשעה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 151 (1996) (להלן: הלכת זאדה )). ב הלכת זאדה נקבע עוד כי קיומן של סתירות, אי התאמות ופרשנויות שונות – אינן שוללות את ערכן הלכאורי של הראיות לצורך סעיף 21(ב) הנ"ל. כלומר, בית המשפט איננו נדרש בשלב מקדמי זה לבחון את מהימנות הראיות המובאות בפניו, משל היה הוא הערכאה המבררת, אלא לבחון רק האם בראיות אלו יש "פוטנציאל ראייתי", כלשון הלכת זאדה , להוכחת המיוחס לנאשם, לאחר שיעברו את "כור ההיתוך" של המשפט עצמו.

9.

לשיטתי, בחינה מדוקדקת של חומר הראיות בתיק זה מובילה למסקנה כי הראיות הקיימות כנגד המשיב אכן יש בהם לכאורה פוטנציאל ראייתי, כמשמעו בהלכת זאדה , אם כי עוצמתן אמנם איננה רבה. קביעה זו מתבססת על מספר רכיבים:

ראשית , הודעתו המפלילה של גיל, לגבי ההיערכות שלו, של אורמן ושל שער לקראת ניסיון החיסול של סופר בתאריך 1.8.2010. גיל מסר במשטרה על לחצים שהופעלו על אורמן בשיחה טלפונית בינו לבין מי שכונה על צג הטלפון " חיים הרצליה ". יצוין, כי המשיב שלפנינו מתגורר בהרצליה ושמו הפרטי הוא, כידוע, חיים. בהתייחס לטענות בדבר סתירות הקיימות בדבריו של גיל, אינני סבור כי בשלב זה, בהתאם ל הלכת זאדה , יש באותן סתירות נטענות כדי לשלול את ערכן ההוכחתי הפוטנציאלי של הודעותיו, אם כי מובן שהערכאה המבררת היא שתידרש לסוגיה זו ותכריע בה. בשלב מוקדם זה, נראה עם זאת כי בכל הנוגע ל" חיים הרצליה " לכאורה אין סתירות משמעותיות בדברי גיל ודי בכך כדי לשייכו, לצורך ההכרעה שלפני, למשיב.

שנית , מעבר לעדותו המפלילה לכאורה של גיל בנושא זה, קיים אצל העוררת תיעוד של קשר טלפוני אינטנסיבי בין המשיב לבין אורמן בשבועות שקדמו לתאריך 1.8.2010. זאת ועוד, בחומר התביעה מצויה שיחה מוקלטת בין המשיב לבין אורמן, מתאריך 1.8.2010 בשעה 19:02 (שיחה זו מכונה "שיחה 275"). מפאת חשיבותה אביא את תוכנה במלואו:

"אבי (אורמן – תוספת שלי – ח"מ ) מחייג ונענה על ידי חיים.

חיים: הלו?

אבי: אה אחי?

חיים: מה קורה? הכל טוב?

אבי: ואללה עשר כפרה, כן. פה בשטח אחי, הכל בסדר.

חיים: טוב אחי, למה אתה מבין איזה לחץ אני נמצא

אבי: תאמין לי אני יותר לחוץ ממך, שתהיה בטוח. אני בשטח, הכל בסדר.

חיים: טוב

אבי: תהיה רגוע, יכול להיות היום זה יוצא, הכל בסדר.

חיים: יאללה נשמה, נדבר

אבי: ביי"

שיחה זו התקיימה כאמור בשעות הערב של 1.8.2010, שעות ספורות לפני שאורמן נעצר בדרכו, על פי הנטען, לחסל את סופר, ביחד עם שער וגיל. הקשר זה של הדברים שופך על פניו אור על האמירות הסתומות שבשיחה והמסקנה המתבקשת לכאורה היא שהשניים אכן משוחחים על ניסיון הרצח. מסקנה זו נתמכת גם בדבריו של גיל שפורטו לעיל על שיחה שקיים אבי באותו יום עם אותו " חיים הרצליה " ובה הופעל עליו לכאורה לחץ לבצע את הרצח.

שלישית , כשעומת המשיב עם כל הראיות הלכאוריות הקיימות נגדו, ויכול היה למסור גירסה מטעמו שתבהיר את הדברים, או את אי הדיוקים, ככל שנפלו כאלה, לטעמו, ובמיוחד בפרשנות השיחה הנ"ל – הוא בחר לשמור על זכות השתיקה, ולא להסביר את הקשר הדברים. יתר על כן בתחילה הוא הרחיק עצמו לגמרי מאורמן, הגם שפלטי השיחות מוכיחים כי הם אכן קיימו ביניהם קשר טלפוני אינטנסיבי. התנהלות זו של המשיב יש בה כדי לבסס לכאורה, ולו בשלב זה, את גישת התביעה.

הנה כי כן, להבנתי, בשלב הדיוני שבו אנו מצויים – די בראיות לכאוריות אלו על מנת לשמש ראיות-בכוח להוכחת המיוחס למשיב ואינני סבור כי מדובר בראיות בעוצמה כה נמוכה המצדיקה הידרשות לשאלה המשפטית המורכבת יותר והיא היחס שבין חולשת הראיות לכאורה לבין החובה לשחרר נאשם כזה ממעצר, או – למצוא לו חלופת מעצר הולמת.

10.

עם זאת בקביעה הנ"ל אין די ועלינו להוסיף ולבחון האם גם בהינתן שקיימות ראיות לכאורה כאמור – שמא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת חלופת מעצר. תשובתי לשאלה זו היא, בנסיבות העניין, בשלילה .

למשיב הרשעות קודמות בעבירות תקיפה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, חבלה חמורה ופציעה, חבלה במזיד ברכב, החזקת סכין למטרה לא כשרה, שוד מזוין, ניסיון תקיפת אדם לשם שוד בתנאים מחמירים, קשירת קשר לפשע, איומים, העלבת עובד ציבור והתפרצות למגורים. בגין מקצת הרשעותיו אלו הוא גם נדון בשנת 1997 לחמש שנות מאסר בפועל ותשעה חודשים. זאת ועוד, בשנת 2008 הוא נדון שוב למאסר, הפעם של 42 חודשים (באופן מצטבר), ממנו שוחרר בתאריך 11.8.2009 ברישיון שתוקפו עד 12.12.2010. כלומר, המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בהיותו אסיר ברישיון. הדבר מלמד לכאורה על תעוזה פלילית רבה ועל כך שקשה ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר (השוו: בש"פ 2374/09 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2009); בש"פ 2768/09 זילברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2009)). אציין, כי אין בכך כדי להביע דופי במפקחות שנקבעו על ידי בית המשפט

הנכבד קמא ויתכן שבעתיד (אם יהיה כרסום בראיות, או יימצא טעם מוצדק אחר כלשהו) יימצא כי נקודת האיזון נוטה לעבר שחרורו של המשיב לחלופה זו, או לחלופה הולמת אחרת. אולם, בשלב זה, שבו קיימות ראיות לכאורה, המבססות את המיוחס למשיב, הרי שמסוכנותו של המשיב והתנהלותו במכלול מעלה חששות כבדים לגבי האפשרות ליתן בו את האמון המתחייב לשם שחרורו של

נאשם כזה לחלופת מעצר.

11.

נוכח כל האמור לעיל – הערר מתקבל איפוא, כך שהמשיב ייעצר (בכפוף לאמור בפיסקה 10 סיפא שלעיל) עד תום ההליכים בעניינו.