בש"פ 2768/09 ישראל זילברמן נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא מ' בן-דוד ), בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, הדחה בחקירה ואיומים. על פי כתב האישום, העורר סחט באיומים שניים: האחד, מר אבי שיינברג המכונה "ז''אק" (להלן – ז'אק ), שהוא המתלונן בתיק זה והאחר, מר אלירן חמו פרץ (להלן – אלירן ). על פי הנטען בכתב האישום, ז'אק ואלירן היו שותפים לעסקה של רכישת בגדים, בסכום של כ-10,000 ש"ח, מאדם בשם מרדכי חטואל (להלן – חטואל ). במסגרת העסקה מסר ז'אק לחטואל, בחודש דצמבר 2008, המחאה מחשבונו של ז'אק חתומה על החלק (להלן – ההמחאה ). ז'אק ואלירן לא הצליחו למכור את הבגדים וביקשו לקבל בחזרה את ההמחאה. חטואל הבטיח להחזיר את ההמחאה, אך לא עשה כן ובפועל השתמש בה, ללא ידיעתו של ז'אק, כתשלום לתחנת דלק, בסך של 2,510 ש"ח (עובדה זו התבררה רק בסוף הפרשה). בכתב האישום נטען עוד כי לאחר שז'אק סיפר לחברו ניר גז (להלן – גז ) על ההמחאה שחטואל מסרב להחזיר (ואז הוא עדיין לא ידע מה עלה בגורלה), יצר גז קשר עם העורר, שהגיע למקום בו היו ז'אק וגז ביחד עם אדם נוסף בשם אליהו ביטון (להלן – ביטון ). על פי האמור בכתב האישום, לאחר היכרות בין העורר לבין ז'אק ולאחר שסיפר ז'אק לעורר את סיפור ההמחאה, הודיעו העורר וביטון לז'אק ש"ידאגו" לו וכן ביקשו כי ז'אק יעביר להם סכום של 10,000 ש"ח כדמי טיפול. בשלב כלשהו באותה השתלשלות התקשר גז לאלירן ואמר לו שהוא חייב לז'אק סכום של 15,000 ש"ח. בכתב האישום נטען עוד כי למחרת אותה פגישה התקשר העורר לז'אק וקבע שיאסוף אותו ברכבו. לאחר שנפגשו השניים ברכבו של העורר הודיע לו העורר כי ארגן פגישה עם אלירן ועם מעסיקו כדי לגבות את החוב הנטען (אף כי ז'אק הבהיר לו, על פי הנטען בכתב האישום, שאלירן איננו החייב כאן). כן הודיע לו העורר, על פי האמור בכתב האישום, כי ערך בירור בנושא איתור ההמחאה ומצא כי ההמחאה נמצאת באיזור תל אביב, כשעליה רשום סכום של 30,000 ש"ח. העורר גם ביקש מז'אק לשלם סכום של 15,000 ש"ח חלף ההמחאה "כדי לסגור את העניין יפה" וכן אמר לז'אק כי לא כדאי לו להסתבך עם האנשים המחזיקים בהמחאה ועוד אמר כי הוא קשור למשפחות הכי חזקות בארץ וכי "אנחנו יכולים להעלים בן אדם, מבלי שאף אחד ידע". בהמשך אותו יום הגיעו העורר, ביטון וז'אק למקום עבודתו של אלירן, שם נפגשו עם אלירן ועם מעסיקו. בפגישה זו נטען כי העורר אמר שאלירן חייב לז'אק סכום של 15,000 ש"ח ואולי אף יותר, אך ז'אק חזר וציין כי אלירן איננו חייב לו כסף כלל. לאחר שהתברר כי אלירן איננו יכול לעמוד בסכומים שנתבקשו, הסכימו העורר וביטון "להעמיד" את סכום החוב על 4,500 ש"ח וכשציין אלירן כי גם סכום זה איננו ברשותו, אמר ביטון כי "אם לא תשלם אשחרר את האנשים שלי מתל אביב והם יוציאו ממך את הכסף" והעורר אמר: "כדאי לך לקחת את העסקת הזאת, בגלל שלא כדאי לך להסתבך". אלירן, שחשש מהמאיימים, אמר כי ישלם לז'אק סכום של 4,500 ש"ח באמצעות הלוואה שייקי ממעסיקו. העורר הכתיב למעסיקו של אלירן נוסח של הסכם והורה לז'אק ולאלירן לחתום על ההסכם. ז'אק ואלירן חתמו על ההסכם מתוך פחד. לאחר שהסתיימה אותה פגישה אמר העורר לז'אק כי את הסכום שיקבל מאלירן עליו להעביר לו וקבע כי ייפגשו שוב למחרת היום. ז'אק, שחשש מן העורר, כיבה את מכשיר הטלפון הנייד שלו, אך העורר גילה את כתובתו של ז'אק, באמצעות אלירן, ואז הוא הגיע לביתו ודפק על דלתו בחוזקה. בכתב האישום נאמר עוד כי ז'אק התלווה לעורר לסידורים – ברכבו ובמעמד זה אמר לו העורר כי הוא שילם כבר 15,000 ש"ח עבור ההמחאה ועל ז'אק להעביר לו סכום זה עד לאותו יום בשעות אחרי הצהריים. בשלב זה עירב ז'אק את משטרת ישראל. בינתיים, התקיימה פגישה נוספת בין אלירן, העורר, ביטון וז'אק אצל אדם בשם ויקטור עטר, בנוכחות אחרים, שעסקה בדבר החוב הנטען של אלירן לז'אק ובה נוסח הסכם חדש בין הצדדים. לאחר אותה פגישה נסעו העורר, ביטון וז'אק לבנק על מנת שז'אק יעביר לעורר את סכום הכסף שזה ביקש ממנו, אולם לא ניתן היה למשוך את הסכום הנ"ל. בדרך לבנק גם עצרו השלושה בחנות בגדים, בה ניסו העורר וביטון לרכוש בגדים על חשבונו של ז'אק, אך סכום הקנייה לא אושר לתשלום באמצעות כרטיס האשראי, על ידי חברת האשראי, והם עזבו את המקום. ז'אק גרם לעורר ולביטון להבין כאילו סכום הכסף ייכנס לחשבונו למחרת היום. לפיכך, ביום המחרת נסע ז'אק עם העורר לכיוון הבנק על מנת למשוך את הכסף ובדרכם לשם נעצר העורר. בכתב האישום מיוחס לעורר גם אישום בגין איומים על חוקר משטרה, כשהיה בדרכו מבית המשפט בצפת לבית המעצר בעיר.

3

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא מ' בן-דוד ), קיבל את בקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. בהחלטתו, ציין בית המשפט הנכבד קמא כי לשיטתו קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית ראויה,

אשר די בה על-מנת לבסס את האישומים המיוחסים לעורר, במשמעות סעיף 21 (ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים ). בית המשפט ביסס מסקנתו זו על חומר ראיות הכולל: שתי הודעות שניתנו על ידי ז'אק (בתאריכים 19.2.2009 ו-26.2.2009); הודעה שניתנה על-ידי ניר בתאריך 22.2.2009; הודעה שניתנה על ידי ציון הלל, מעסיקו של אלירן, בתאריך 22.2.2009; שתי הודעות שניתנו על-ידי אלירן בתאריכים 22.2.2009 ו-26.2.2009; הודעה שניתנה על-ידי העורר בתאריך 19.2.2009; מכתב של בעל החנות בה ניסו העורר וביטון לרכוש בגדים על חשבונו של ז'אק; והודעה שניתנה על-ידי ושתי כנענה ברוקס, חברתו של ז'אק, בתאריך 26.2.2209. בית המשפט הנכבד קמא דחה את טענות העורר בדבר חולשתן של הראיות הקיימות כנגדו בתיק החקירה – חולשה הנובעת, לטענתו של העורר, מסתירות פנימיות הקיימות בעדותו של ז'אק, מסתירות בין ההודעות האחרות שניתנו על-ידי המעורבים בפרשה לבין האמור בכתב האישום, וממחדלי חקירת המשטרה. מאחר שהעורר לא חלק על כך שהעבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר, פנה בית המשפט הנכבד לדון ישירות בסוגיית חלופת המעצר, אך דעתו הייתה כי אין בחלופת מעצר שהוצעה על ידי העורר (בבית אמו) כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, וזאת נוכח אופי העבירות המיוחסות לו ועברו הפלילי של העורר.

6.

מכאן הערר שבפני, שבמסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, כשקבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, אשר עוצמתן מספיקה לצורך מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו של העורר, בית המשפט המחוזי התעלם בהחלטתו מסתירות מהותיות הקיימות בין ההודעות של המעורבים השונים בפרשה, ומסתירות פנימיות העולות מהודעותיו השונות של כל מתלונן. עוד הוא טוען כי ההודעות שנגבו מפי העדים האחרים מפריכות את הודעות המתלונן, ואף תומכות בגרסתו של העורר. בנוסף, הוא מצביע על מחדלי חקירה כגורם המחליש את הראיות הקיימות כנגדו. לבסוף טוען העורר, כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, כאשר קבע כי אין בחלופת המעצר המוצעת על ידו – שחרור בתנאי "מעצר בית" מלא בבית אמו בתל אביב ובאיזוק אלקטרוני– לכדי להשיג את תכלית המעצר.

בדיון שהתקיים בפני דחה ב"כ המדינה את טענות הסנגור בדבר חולשה בראיות וציין כי לשיטת המדינה הראיות התיק זה הינן מספיקות, גם אם יש בהן "חורים" מסוימים, כהגדרתו. בדיון התברר עוד כי באחת הפגישות של העורר עם ז'אק, הוקלטה השיחה ביניהם על ידי ז'אק (ביוזמת המשטרה, שאליה פנה) ואולם שיחה זו לא תומללה מעולם. מבירור שערך ב"כ המדינה עולה כי היחידה החוקרת האזינה להקלטה זו ואולם היא לא תומללה והחומר טרם הועבר להגנה. ב"כ המדינה שב והדגיש גם את המסוכנות הנשקפת מן העורר (אף שסוגיה זו לא עלתה בערר) וטען כי בהליך אחר שהתקיים נגד העורר הוא נדון לעונש מאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות (שאמור היה להתחיל בתקופת מעצרו הנוכחית ועל כן הוא לא החל בריצויו) וכן הדגיש כי בעת שהיה העורר בחלופת מעצר, תחת איזוק אלקטרוני, הוא הפר את תנאי השחרור בערובה כמה פעמים והגיש על כך דו"ח המפרט את ההפרות.

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את חומר החקירה הרב שהוגש לעיוני – הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות והנמקתי לכך תובא להלן .

8.

כידוע, סעיף 21(ב) לחוק המעצרים מורה כי בית משפט לא יעצור נאשם עד תום ההליכים אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. סעיף זה פורש כמחייב את בית המשפט להעריך את פוטנציאל ההרשעה הקיים להפללת הנאשם בראיות המובאות בפני בית המשפט וזאת על פי מבחני בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן – הלכת זאדה ). המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מבוססים על הודעות של המעורבים האחרים בפרשה ואף אם התגלו סתירות מסוימות בין גרסאותיו השונות של המתלונן, הרי שאין בסתירות אלה כדי לשלול את קיומה של התשתית הראייתית הלכאורית כאן. למעשה, הטענות המועלות על ידי בא-כוח העורר בעניין התשתית הראייתית הלכאורית להרשעת העורר נוגעות לשאלות של מהימנות העדים ולסתירות שנתגלו בגרסת המתלונן – ואולם כל אלה אמורים להיות נדונים בהליך העיקרי ואין מקומם בהליך של הארכת מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 3818/08 עבד אל ראזק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2008)).

9.

הראיות לכאורה כנגד העורר כוללות, בשלב זה, את הודעות המתלונן וכן את הודעותיהם של: אלירן, גז, חטואל, חברתו של ז'אק, גב' ושתי כנענה ברוקס (להלן – ושתי ), מעסיקו של אלירן, מר ויקטור עטר (להלן – ויקטור ), שבביתו נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, מר שרון בן ניזרי, שנכח באותה פגישה אצל ויקטור, וכן הודעותיו של העורר עצמו. מההודעות הנ"ל עולה לכאורה כי ז'אק אכן נתן לחטואל את ההמחאה (כך מאשר חטואל בחקירתו תחת אזהרה, מתאריך 2.3.2009) והמחאה זו נשארה אצל חטואל גם לאחר סיום העסקים המשותפים (לטענתו בשל חוב של ז'ק). מעדותו של ז'אק (מתאריך 26.2.2009), המגובה בעדותו של גז (מתאריך 22.2.2009), עולה עוד כי ז'אק סיפר את סיפור ההמחאה לחברו גז, שהיה זה שהציע לקשר בינו לבין העורר. העורר עצמו מאשר את דבר הפנייה של גז אליו (חקירתו מתאריך 19.2.2009) ומאשר כי ניסה "לגשר", לשיטתו, בין המעורבים, לשם החזרת ההמחאה לז'אק, או הסדר החוב. בסוף חקירתו הראשונה אף סיפר העורר כי ז'אק הציע, מרצונו החופשי, לשלם לעורר סכום של 15,000 ש"ח בגין סיועו בהסדר החוב. חברתו של המתלונן, ושתי, מסרה בהודעתה מתאריך 26.2.2009 כי העורר איים על ז'אק שיביא לו את הכסף, שאחרת "חבל שאנשים מתל אביב יגיעו ויעשו לו דברים יותר גרועים" ( שם , בשורות 27-26). מעיון בהודעות המצויות בתיק החקירה עולה כי אף שנותרו עדיין שאלות פתוחות, כגון: כיצד עלה שמו של אלירן כחשוד ב"עקיצת" ז'אק, מה חלקם של גז ואליהו ביטון בסחיטה הנטענת, ועוד, לתפיסתי, הראיות הקיימות כעת כנגד העורר עונות על מבחני הלכת זאדה ומהוות בשלב זה ראיות לכאורה מספיקות לשם ביסוס המיוחס לעורר. מובן שטענות העורר בדבר מהימנות העדים ובדבר המשקל שיש לייחס לעדויות מסוימות לעומת אחרות – ניתן יהיה להעלותן במסגרת ההליך העיקרי והערכאה הדיונית היא שתצטרך להכריע בשאלות אלה.

10.

באשר להשגות העורר בדבר מחדלים בחקירה, הרי שעניין זה הועלה בכתב הערר בשפה רפה. נראה כי בטענתו בדבר מחדלי חקירה מכוון העורר לכך שלמעשה המשטרה בחרה להעדיף עדויות מסוימות של המתלונן על פני אחרות, ובכך אינני סבור שיש משום מחדל חקירה, שהרי הדבר מסור לשיקול הדעת של הרשות החוקרת.

11.

סוגיה נפרדת לעצמה היא קיומה של קלטת, בה מתועדת שיחה שהוקלטה בין ז'אק לבין העורר. קלטת זו לא תומללה ולא הועברה לידי הגנה. ב"כ המדינה ציין כי מדובר בתקלה וכי החומר יועבר בקרוב להגנה. אין ספק שמדובר כאן במחדל – לא של החקירה ככזו, אלא של התנהלות המאשימה. זו לקתה פה פעמיים:

(א)

החליטה על הגשת כתב אישום מבלי שגורם כלשהו בפרקליטות בחן האם יש בקלטת חומר שיכול לזרות אור על הגרסאות הנוגדות, או לפעול לטובתו של העורר (אף שנטען כי גורמי החקירה שהאזינו לקלטת לא סברו כך).

(ב)

לקתה בהעברת חומר החקירה לעיון הסנגוריה בניגוד למצוות סעיף 74 ל חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן – החסד"פ ).

תוצאתו של פגם זה היא שהיה ויסתבר כי יש בקלטת מידע התומך בגרסת העורר, או כי הקלטת לא נמסרה לעיון הסנגוריה וזאת עד לתום עשרה ימים ממועד החלטה זו – הדבר יצדיק בקשה לעיון חוזר במעצר העורר, במשמעות סעיף 52 לחוק המעצרים בפני הערכאה הדיונית.

12.

בכל הנוגע לטענת העורר בדבר שלילת חלופת המעצר שהציע העורר (בבית אמו), הנני סבור כי בכך לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא. העבירות המיוחסות לעורר הינן חמורות וגם בא-כוחו הסכים לקיומה של עילת מעצר במקרה דנן. יש לציין עוד כי כנגד העורר תלוי ועומד כעת עונש מאסר בפועל לריצוי על דרך של עבודות שירות, בגין הרשעתו בתיק אחר. עקב מעצרו של העורר כאן הוא לא התחיל בריצוי עונשו הנ"ל, אולם במצב דברים זה קשה לראות כיצד ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי, שכן קיים חשש כי העורר עלול לנצל את ההזדמנות ולהימלט. המדינה טענה עוד כי אין ליתן בעורר אמון, שכן בעת שהיה בחלופת מעצר במסגרת ההליך הקודם שהתנהל בעניינו, הוא הפר את תנאי שחרורו. בהקשר זה העורר השיב כי לא הפר את תנאי השחרור, אלא שהיו תקלות בעדכון מוקד הבטחון בפנים בהחלטות של בית משפט השלום באשדוד, אשר התיר לעורר לצאת מביתו בימים ובשעות שבהם מצוין כי הפר את תנאי השחרור (העורר אף צירף מסמכים התומכים בטענתו זו).

לשיטתי, אין בעובדה שהעורר לא הפר את תנאי שחרורו בהליך הקודם, כדי לאפשר את שחרורו לחלופת מעצר כעת. העורר הודה והורשע בעבירות דומות לאלה המיוחסות לו כאן במסגרת אותו הליך בבית משפט השלום באשדוד והדבר היה רק ב-15.12.2008. על פי כתב האישום, נשוא ערר זה, את המעשים המיוחסים לו בתיק זה ביצע בסמוך להרשעתו הנ"ל והדבר מלמד לכאורה על תעוזה פלילית רבה ועל כך שקשה ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר (השוו: בש"פ 2374/09 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2009)). כמו כן, בעבירות מן הסוג המיוחסות לעורר נקבע כבר כי קיים קושי מובנה בשחרור לחלופת מעצר, שכן, לרוב, הראיות המבססות עבירה של סחיטה באיומים, עשויות להצביע גם על חשש לשיבוש מהלכי משפט בדרך של איומים על קורבנות העבירה, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי (השוו: בש"פ 3431/08 שלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008); בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז(6) 77, 81 (2003)).

13.

לפני סיום אבקש לשוב ולהדגיש את הברור מאליו – ככל שיש בידי רשויות התביעה חומרי חקירה נוספים הרלבנטיים לכתב האישום (כמו אותה קלטת שטרם תומללה ונזכרה לעיל) – יש להעבירם לעיון ההגנה בהקדם האפשרי, בהתאם לסעיף 74(א) לחסד"פ , ויפה שעה אחת קודם, שכן אם לא יעשה כן – הדבר יצדיק עיון חוזר, על אף כל האמור לעיל.

14.

נוכח הטעמים שנסקרו– הערר נדחה בשלב זה.