בש"פ 7207/06 נסים ויצמן נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר ואדם נוסף הוגש כתב אישום שבו יוחס להם עבירות רכוש, וכן עבירה של פגיעה במתקן בזק. על פי הנטען: העורר ושותפו הגיעו לקניון באשדוד, טיפסו לגג הקניון ופרקו קוי תקשורת העשויים נחושת ממתקני תקשורת סלולרית. הכבלים שייכים לחברות סלקום וחברת פרטנר תקשורת (אורנג').

כדי לקחת כבלי תקשורת, עקרו השניים את תעלות הפח המגינות עליהם באמצעות מגזרי מתכת.

לחברות נגרם נזק (ישיר ועקיף) של עשרות אלפי דולר, כמו כן נגרם שיבוש למנויי החברות.

במקביל להגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום בקרית גת שדן בענין – לא נעתר לבקשה והורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו.

על החלטה זו עררה המדינה, ובתאריך 27.8.06 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' פלפל) את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הערר שבפני.

2.על פי האמור בהחלטה: העורר וחברו שחברו יחד לביצוע העבירה, סיכנו את בטחון הציבור ואת בטחונם של אנשים פרטיים. אין מקום לאבחנה בין רכוש של חברות ציבוריות לרכוש של חברות פרטיות ולא מכך נגזרת המסוכנות. המסוכנות נלמדת מכך שמדובר ברכוש בעל שווי ניכר, בעבירות שבוצעו בתחכום, זאת לצד העובדה שעבירות של גניבת מתכת הפכו למכת מדינה. לעורר הרשעות קודמות רבות ותיקים פתוחים. כל אלה גם יחד מצביעים על הצורך בהגנה על הציבור מפניו, שעל כן, כאמור, הורה בית משפט קמא על מעצרו עד תום ההליכים.

3.בהודעת הערר שם הסנגור את הדגש על האבחנה שעשה בית משפט קמא בין העורר לבין שותפו לכתב האישום. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו לעצור את העורר - חרף שחרורו של השותף - בכך שלעורר הרשעות קודמות, בעוד לשותף אין אף הרשעה קודמת, על אף שיש לו תיקים פתוחים רבים. הסנגור טוען כי לאבחנה זו אין מקום. אדרבא, מסוכנותו של השותף רבה יותר, משום שבין תיקיו הפתוחים ארבעה תיקים שעניינם עבירות של גניבת מתכת. השותף עוסק בתחום זה של גניבת מתכת באופן שיטתי. יש לו טנדר שבו הוא משתמש לצורך העברת המתכת. העורר הגיע לנושא זה באקראי. העורר ניסה לשקם את חייו, ובמסגרת זו עבד עד לפני כחודשיים בהובלות. בחודש יוני פוטר ואז חבר לשותף וביצע את העבירה הנוכחית. הסנגור מפנה לתסקיר המעצר בעניינו של העורר. התסקיר ממליץ על שיחררו למעצר בית מלא בפיקוח משולב של אשתו ואחותו. מדובר בחלופה שדי בה כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של העורר. האחות כבר פיקחה עליו בעבר במשך כשנה וחצי והוכיחה את יכולתה לשמש גורם מרסן עבור העורר.

בשולי הדברים, מצביע הסנגור גם על כך שלא נגרם נזק של ממש במקרה הנוכחי. לא היה ניתוק של מנויי רשתות הטלפון הסלולארי אלא רק הפרעה בשידור.

4.בחנתי את מכלול השיקולים וההיבטים בתיק זה ונראה לי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

שיקולי - כוללים הן את אופייה של העבירה, שמדובר בה, והן את מיהותו של העבריין.

5.באשר לעבירה - צודק התובע כאשר הוא טוען שעבירה של גניבת מתכת היא בעלת אופי מיוחד, והמסוכנות שבה, נגזרת מאותו אופי מיוחד. מדובר בעבירה שביצועה קל וכמעט אינו כרוך בסיכון. המתכת היא חלק כמעט מכל תשתית ציבורית. היא נגישה וזמינה ולא מוצבים על ידה שומרים. גנבי המתכת מנצלים עובדה זו ללא מעצורים. התובע הגיש לעיוני דו"ח באשר להתפשטות העבירה. עיון בדו"ח מצביע על כך שאין כל פריט שהוא חסין מפני גניבה - החל מגניבת כבלים לתקשורת, עבור לפירוק מסילות ברזל וכלה בפריטי נשק צה"ליים. הנזק שנגרם לתשתיות עולה עשרת מונים על שוויה של המתכת שנגנבה. כיוון שהגנבים מעוניינים רק במתכת (שבגלל היבטים של סחר עולמי הפכה להיות פריט יקר מציאות) הם מתיכים מיד את הרכוש שגנבו, וממילא מעלימים בכך כל אפשרות לגילוי העבירה.

6.המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת לדרך התנהלותם של "העוסקים" בתחום זה. העורר וחברו פירקו כבלים של החברות הסלולאריות. הנזק הקונקרטי שנגרם הוא בסך כ-40,000 ש"ח, וזהו הנזק הישיר בלבד, כאשר הנזק העקיף לחברות – גדול בהרבה. הנזק שהוא אולי המשמעותי יותר, הוא לכל אותם מנויים שלא יכלו לעשות שימוש מלא במכשירים הניידים שברשותם, בכל אותו פרק זמן שחלף מביצוע העבירה ועד לתיקון. העובדה שלא נגרם ניתוק מלא - איננה מאיינת את הנזק הנ"ל. לא צריך דמיון רב כדי להבין מה משמעותה של הפרעה בתקשורת. למי שנזקק באופן מיידי לשירות חיוני כלשהו ואיננו מסוגל להשיג את היעד המבוקש, בעקבות אותה הפרעה.

7.משום שמדובר בגניבה שמשמעותה חורגת מהנזק הרכושי הישיר שהיא גורמת, יש לבחון אותה באמת מידה אחרת. מקובל עלי כי מדובר "בזן" מיוחד וספציפי של עבירות הרכוש, שראוי להתייחסות שונה בהשוואה לעבירת רכוש "קלאסית". אדישותו של העבריין העוסק בתחום זה לכל אותו ציבור העלול להיפגע ממעשיו - מצביעה על חוסר מעצורים. חוסר המעצורים הוא שם נרדף למסוכנות.

כדי להסיר כל ספק, לא נפיצותה של העבירה, בפני עצמה, היא הגורמת לאותה התייחסות מיוחדת, אלא, היבט המסוכנות שבה, כפי שהוסבר לעיל.

8.באשר למיהותו של העבריין - לעורר ארבע הרשעות קודמות שכוללות לא פחות מ- 19 תיקים, שבהם הורשע. מרבית העבירות הן עבירות נגד הרכוש אולם לא נפקד מקומן של עבירות הסמים וכן עבירות אלימות. הסנגור שם את הדגש על התהליך השיקומי שעבר העורר כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן. על פי האמור בתסקיר, העורר מוכר להם מאז שנת 2001, שאז הופנה לשירות המבחן בגין עבירות רכוש וסמים. ב-22.5.05 הוטל עליו צו מבחן למשך שנתיים. במהלך תקופה זו התערב שירות המבחן לטובתו כאשר המליץ להקל בתנאי מעצר בית שהיה נתון בהם בתיק אחר, ולאפשר לו יציאה לעבודה. בית משפט קיבל את ההמלצה ואפשר בינואר 2006 את יציאתו לעבודה. העורר שיתף פעולה והשתתף בקבוצה טיפולית למכורים "בגראס" ושירות המבחן התרשם כי הוא עורך מאמצים לשינוי אורחותיו. הגם ששירות המבחן ממליץ בשורה התחתונה על שחרורו למעצר בית מלא בפיקוח אחותו ואשתו מן התסקיר עולה כי העורר עדיין מהווה סיכון עבור הציבור. מערכת הערכים שלו איננה מגובשת. על פי תפיסתו הוא נעצר "לשווא" ולדעתו לא ניתן משקל מספיק לתפקודו בתקופה שקדמה לביצוע העבירה. לפיכך – התסקיר אינו מספק מענה מלא לשאלת המסוכנות.

9.עוד טוען הסנגור כי העורר הוא אב לילדה שהיא כל עולמו. הוא מתפקד כהורה ודואג לפרנסת משפחתו "ובשום אופן לא ניתן לומר כי חזר לעולם הפשע" .

לרוע המזל הנתונים "הקשיחים" אינם עולים בקנה אחד עם הטיעון הנ"ל. חרף השתתפותו באותה קבוצה טיפולית שהוזכרה לעיל העורר לא התנתק מעולם הפשע. את התערבותו של שירות המבחן, שאפשרה את יציאתו לעבודה, ניצל בדיעבד, לביצוע העבירה הנוכחית. לטענת העורר – ה"זָרָז" לביצוע העבירה היה פיטוריו מהעבודה שבה הועסק. המהירות שבה עבר העורר מביצוע עבודה חוקית לביצוע "העבודה" הנוכחית – מעלה חשש שמא הוא אינו מבחין בין שני סוגי "העבודה". את העבירות הנוכחיות ביצע לאחר הולדת בתו, כך שגם עובדה זו לא סימנה מפנה בדרכו.

10.עדיין הייתי שוקלת, חרף כל האמור לעיל, את שחרורו לחלופת מעצר אלמלא העובדה שהעורר הוכיח חד משמעית כי הוא איננו ראוי לכך.

כפי שצוין, העורר היה בפיקוח שירות מבחן בעת ביצוע העבירה והיה "בסטטוס" של משוחרר בערובה בתיק אחר. שחרור בערובה הוא מעין "חוזה נאמנות" בין בית המשפט ששחרר את הנאשם שמדובר בו לבין הנאשם. מי שהפר חוזה נאמנות זה, ספק אם הוא ראוי להזדמנות נוספת (ראה לענין זה בש"פ 3596/01 כהן נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2001(2) 877). לא בכדי כולל סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 עילת מעצר נפרדת, העומדת לצידן של כל העילות המנויות בסעיף 21(א)(1), שעניינה הפרת תנאי ערובה או קיומה של עילה לביטול השחרור בערובה סעיף 21(א)(2). לעורר גם הרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית. באופן כללי התמונה המצטיירת היא של קושי במתן אמון בו.

נתון זה, כאשר הוא מצטרף למסוכנות - מכריע את הכף.

11.האמור לעיל, מהווה במידה רבה תשובה גם להשגותיו של הסנגור באשר להשוואה בין העורר לבין שותפו. לשותף אכן תיקים פתוחים רבים הכוללים עבירות מאותו הסוג- קרי: גניבת מתכת. יחד עם זאת, בעניינו – בית המשפט עדיין לא אמר את דברו ואין מדובר באמון שהופר. ככל שהובא לידיעתי - גם אין לו היסטוריה של הפרת הוראה חוקית. כיוון שכך יש מקום לאבחנה בין השניים.

אכן, ככלל כאשר מדובר באותה פרשה הדעת נותנת כי בית המשפט לא יפלה בין שותף אחד למשנהו אלא שמושכלת יסוד זו נכונה כאשר יש שוויון בנתונים. כפי שהוסבר לעיל, במקרה הנוכחי הנתונים אינם זהים, וממילא התוצאה לענין המעצר אף היא שונה.

התוצאה היא כי אני דוחה את הערר.