בש"פ 3596/01 דודי כהן נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל נאשם נוסף הוגש בבית משפט השלום בתל אביב יפו כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות לדירה, היזק בזדון, החזקת מכשירי פריצה, החזקת רכוש החשוד כגנוב וגניבה, שנעברו בלילה אחד בארבע דירות. בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 13.12.00, שיחרר את העורר בערובות ובתנאים, שהעיקרי שבהם הוא שישהה "בתנאי מעצר בית מוחלט" בכתובת שנקבעה, ששונתה לאחר מכן פעמיים לפי בקשתו של העורר.

העורר יצא מן הדירה שבה היה עליו להימצא לפי תנאי השחרור, ובכך הפר את התנאי, בשלוש הזדמנויות שונות: ביום 21.12.00, ביום 7.3.01 וביום 16.4.01. אחרי ההפרה השלישית הוגש עליו בבית משפט השלום כתב אישום נוסף. בית המשפט (כבוד השופט א' ספיר), בהחלטתו מיום 19.4.01, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים על פי שני כתבי האישום הנזכרים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' טל), בהחלטתו מיום 3.5.01, דחה את עררו. העורר ערר על ההחלטה.

2.לדעת בא כוח העורר, בעררו שבכתב ובדיון לפני, יש לשחרר את העורר ממעצרו מכוח ארבעה נימוקים: בית משפט השלום לא נימק את החלטתו; "הפרות מעצר הבית מצד העורר היו קלות והוא לא ביצע במהלכן שום עבירה"; העורר החליט לפתוח דף חדש בחייו ולהשתקם ולשם כך הודה במעשי העבירה שיוחסו לו ובמעשים נוספים; הערכאות הקודמות לא שקלו חלופות מעצר.

איני רואה עם בא כוח העורר עין בעין. מתוך החלטתו של בית משפט השלום משתמעת דעתו כי הפרת תנאי שחרור בשלוש הזדמנויות מעידה על המפר שאין הוא ראוי לאמון. גם נסיבותיהן של ההפרות מראות כי מדובר בעבריין המזלזל בצווי בית המשפט ודש אותם בעקבו: ההפרה הראשונה היתה שמונה ימים אחרי ששוחרר מן המעצר; השניה - אחרי שנמחלה לו ההפרה הראשונה, והשלישית

- אחרי שנמחלה לו ההפרה השניה. אשר לכוונתו של העורר להיטיב את דרכיו יתכן שיש בה ממש - וגם הבטחתו באוזני מעידה, אולי, על רצון אמיתי - אולם לא די באלה כדי לתת בו אמון פעם נוספת, רביעית. צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי כאשר החליט ש"אין מקום להחזירו למעצר בית, גם לא בבית אימו". בכך נשמט הבסיס גם מתחת לנימוק הרביעי שהעלה בא כוח העורר.

3. הערר נדחה.