בש"פ 6273/09 שבתאי לבון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ז' כספי) מיום 16.7.2009, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר, צעיר כבן 21, הוגש ביום 9.7.2009 כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד מזוין; ניסיון לשוד מזוין; פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה; גניבה מרכב; שוד; החזקת סכין שלא כדין; גניבה; והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה. כתב האישום, הכולל אחד-עשר אישומים, מייחס לעורר מסכת של עבירות אשר תשע מהן בוצעו בנתניה במהלך יממה אחת (16.06.2009) ושתים נוספות בוצעו בסמוך לפני כן. על פי המפורט בכתב האישום הגיע העורר בכל המקרים שאירעו ביום 16.06.2009 כשהוא רכוב על אופנוע, איים על המתלוננים באלה או בסכין ונטל או ניסה ליטול מהם את כספם, תיקם או את מכשיר הטלפון הנייד שלהם. בשלושה מן האישומים הופנו מעשיו כלפי קשישים בני 88-76. שניים מהם היו בדרכם לבית הכנסת בשעת בוקר מוקדמת. העורר ניסה לשדוד ואף שדד את הקשישים כשהוא מאיים עליהם באלה או בסכין, ובשניים מן המקרים נגרמו לקשישים עקב כך חבלות גופניות. כמו כן מיוחסים לעורר שלושה מקרים נוספים של שוד או גניבת רכוש מתוך כלי רכב (בשניים מהם בוצע הדבר כאשר הנהג נמצא בתוך הרכב), גניבת טלפון נייד מעובר-אורח קטין (ביום 15.6.2009) והתפרצות לדירת מגורים בנתניה ביום 9.6.2009 וגניבת רכוש מן הדירה.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובהחלטתו מיום 16.7.2009 נעתר בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ז' כספי) לבקשה בציינו כי חרף גילו הצעיר העורר הוא בעל עבר פלילי בעבירות סמים, רכוש, החזקת סכין, אלימות קשה ועוד; כי ריצה בעבר שני עונשי מאסר בפועל; וכי בעת שבוצעו המעשים המיוחסים לו היו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי בני-הפעלה. בית המשפט קבע כי בכל אלה יש כדי לשפוך אור על המסוכנות הנשקפת מן העורר והוסיף כי העורר לא חלק למעשה על קיומה של עילת מעצר בעניינו וכל בקשתו היא כי יורה על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן על מנת שתיבחן אפשרות לשלבו בטיפול בבית החולים "פרדסיה" במחלקה המטפלת בנפגעי סמים הסובלים מליקויים נפשיים. המשיבה התנגדה להזמנת התסקיר, בסברה כי אין מקום לנקוט בהליך טיפולי בעניינו של העורר. בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי אין מקום, לפחות בשלב זה, להורות על עריכת התסקיר המבוקש וכי הליך טיפולי מן הסוג אליו כיוון העורר אינו מתאים במקרה דנן בשים לב לכך שלא ניתנה כל המלצה ברוח זו על-ידי פסיכיאטר. משכך ובשל המסוכנות הנשקפת מן העורר הורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

3.

העורר אינו משלים עם החלטה זו ומכאן הערר שבפניי, בו אין העורר חולק על קיומן של ראיות לכאורה (אם כי בנוגע לעבירות הפחותות בחומרתן) ועל קיומה של עילת מעצר בעניינו. עם זאת שב העורר ועותר לעריכת תסקיר מעצר בעניינו, בציינו כי הוא בחור צעיר הסובל מ"תחלואה כפולה" וכי הוא היה מאושפז במשך כשבועיים באשפוז פסיכיאטרי בבית החולים "פרדסיה" (הוא המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון). כמו כן מפנה העורר לחוות-דעתו של ד"ר ד' אלטמרק, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית בבית החולים "פרדסיה", מיום 28.6.2009, אשר בדק אותו במהלך הסתכלות בתנאי אשפוז אליה נשלח על-ידי בית משפט השלום בנתניה במסגרת הדיון בבקשה ל"מעצר ימים". העורר מפנה בטיעוניו לקביעה המופיעה בחוות-דעתו של ד"ר אלטמרק לפיה "בעת ביצוע העבירות בהן הוא חשוד, סביר להניח שהעורר היה תחת השפעת סם פסיכו אקטיבי". העורר מוסיף וטוען כי אף שהעבירות המיוחסות לו חמורות, שגה בית משפט קמא בכך שלא בחן חלופת מעצר בעניינו ולא הורה על קבלת תסקיר מעצר. לטענת העורר, יש בידו להציע חלופות מעצר ראויות במסגרת טיפולית סגורה המיועדת לסובלים מ"תחלואה כפולה" ומן הראוי לבחון חלופות אלו באופן יסודי תוך הסתייעות בתסקיר מטעם שירות המבחן. על כן מבקש העורר כי אורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו.

4.

המשיבה, מצידה, טוענת כי אין מקום בשלב זה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אף לא לחלופה במסגרת סגורה. לטענת המשיבה מחוות-הדעת הפסיכיאטרית בעניינו עולה שהעורר אינו סובל ממחלת נפש, ואף כי ייתכן שהיה תחת השפעת סמים בבצעו את המעשים המיוחסים לו אין בכך עילה לשחררו לחלופה. המשיבה מוסיפה וטוענת עוד כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לגמילה בשלב המעצר בשים לב לכך שהעורר שהה בעבר במוסד גמילה והטיפול לא צלח, וכן מן הטעם שהפנייה לטיפול נעשית אך בשל העובדה שאימת המעצר "מרחפת" מעל ראשו של העורר ואין מדובר ברצון כן ואמיתי לקבלת טיפול. לבסוף עומדת המשיבה על עברו הפלילי המכביד של העורר, על כך שבעת ביצוע המעשים המיוחסים לו היו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על-תנאי ועל המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו.

בתגובה טוען העורר כי לפני כשנה הוא שהה מיוזמתו בקהילה טיפולית (בכפר השיקומי "מלכישוע") והוכיח שיש לו מוטיבציה לטיפול; כי בשנתיים האחרונות הוא לא הורשע בכל עבירה; וכי על רקע זה ובהתחשב בגילו הצעיר יש לאפשר לו להשתקם.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע כי מקום שבו קיימת עילת מעצר על בית המשפט לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט בוחן את הדבר ומגיע למסקנה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את שחרור הנאשם לחלופת מעצר וכי ככלל אין בנמצא חלופה מתאימה, "שוב אין טעם וצורך לבחון, מצוות אנשים מלומדה, חלופות קונקרטיות כגון מעצר בית בביתו של פלוני או אלמוני" (בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (לא פורסם, 2.11.2004); ראו גם בש"פ 7524/06 י' מ' נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (לא פורסם, 25.9.2006)). במצב דברים זה אף עשוי להתייתר הצורך להורות על עריכת תסקיר מאת שירות המבחן, בזכרנו כי מדובר ב"כלי שאין להפעילו כדבר שבשגרה וראוי לצמצם את השימוש בו אך ורק לאותם המקרים שבהם שוכנע בית המשפט כי יהא בכך כדי לקדם את הדיון ולסייע לבית המשפט בהחלטתו" (בש"פ 10870/06 ציצו נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (טרם פורסם, 15.1.2007); ראו גם: בש"פ 10776/07 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (טרם פורסם, 30.12.2007); בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 4.3.2009); בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל , פיסקאות 7-6 (טרם פורסם, 14.11.2008)).

6.

במקרה שלפנינו בדין קבע בית משפט קמא כי בנסיבות העניין, ולמצער בשלב זה, אין בנמצא חלופה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.6.2009 יצא העורר ל"מסע" של מעשי שוד בעיבורה של עיר ולא בחל בתקיפה של קורבנות חסרי אונים וחלשים במיוחד, תוך שהוא עושה שימוש באלה ובסכין על-מנת להפחידם ולפגוע בהם. כמו כן, לא נרתע העורר, לפי הנטען, מלפרוץ לכלי רכב בעוד הנהגים נמצאים בהם וליטול מתוכם רכוש. מעשים אלה המיוחסים לעורר מלמדים על המסוכנות המופלגת הנשקפת ממנו ומסקנה זו מתחזקת נוכח העבר הפלילי שצבר העורר חרף גילו הצעיר ונוכח עונשי המאסר על-תנאי התלויים ועומדים נגדו, שלא הרתיעו אותו מלבצע לכאורה את המעשים. בנסיבות אלה אכן נראה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות חלופת מעצר, וחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בעניינו טרם שהוגש כתב האישום אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. מחוות הדעת עולה כי העורר אינו סובל ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה, כי הוא מבין את טיב מעשיו ואת תוצאותיהם ומסוגל לעמוד לדין וכן כי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו סביר שהיה תחת השפעת סם פסיכו-אקטיבי, אך הוא אינו זקוק

לאשפוז פסיכיאטרי . זאת ועוד, ככל שמדובר בבעיית הסמים של העורר, הלכה היא כי ככלל שלב המעצר אינו השלב המתאים לבחינת אפשרות שילובו של הנאשם במסגרת גמילה טיפולית, למעט במקרים חריגים בהם הנאשם נמצא בעיצומו של הליך גמילה או כאשר בית המשפט השתכנע שרצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הוא כן ואמיתי וקיים סיכוי גבוה להצלחת הטיפול (ראו: בש"פ 9381/08 ראובי נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 21.11.2008); בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.6.2008)). אכן, העורר הוא אדם צעיר ביותר ויש להצטער על כך שבחר בתחילת מסלול חייו הבוגרים בדרך עבריינית. יחד עם זאת, עניינו של העורר אינו בא בגדר החריגים המצדיקים את שילובו בהליך גמילה כבר בשלב המעצר וכפי שצוין לעיל סבור הפסיכיאטר שבדק את העורר כי הוא אינו זקוק לאשפוז. על רקע זה ונוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר לשלום הציבור, צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום לבחון בעניינו חלופת מעצר במסגרת טיפולית סגורה וממילא אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן.

אשר על כן, הערר נדחה.