בש"פ 1668/09 מנטס זבולנס נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 28.1.2009 בה דחה את בקשת העורר לעריכת תסקיר מעצר בעניינו והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר, צעיר כבן 21, הוגש כתב אישום

ביום 4.1.2009 המייחס לו עבירות של ניסיון לשוד והפרת הוראה חוקית באישום אחד, ועבירות של ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות באישום שני. על-פי עובדות האישום הראשון ביום 17.6.2008 שוחרר העורר בהתאם להחלטת בית משפט השלום בבאר-שבע בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית מלא באשדוד ובהחלטתו מיום 15.9.2008 שינה בית משפט השלום את תנאי המעצר וקבע כי העורר ישהה במעצר בית בין השעות 22:00 ל- 6:00. עוד עולה מעובדות כתב האישום כי ביום 30.12.2008 סמוך לשעה 00:20, בניגוד להחלטה הנ"ל, הגיע העורר לתחנת דלק פז YELLOW באשדוד כשהוא מצויד באקדח-מצת הנחזה להיות אקדח (להלן: אקדח המצת ) וכשבכוונתו לבצע שוד בחנות תחנת הדלק. העורר נכנס לחנות תחנת הדלק ניגש לקופאי יורי קרסיוב (להלן: המתלונן ), איים עליו באקדח המצת, אמר לו: "זה שוד, אם לא תביא לי את הכסף אני ארה בך", דחף את צג המחשב מעל לדלפק, וניסה לחטוף את מכשיר הטלפון הנייד בו שוחח אותה עת המתלונן. המתלונן קרא לעבר העורר: "אין לי כסף", אך העורר הורה למתלונן לפתוח את הקופה, אשר בתגובה פתח אותה והראה לעורר כי יש בה שטר של 50 ש"ח בלבד. לאחר מכן נמלט העורר מן המקום. על-פי עובדות האישום השני, ביום 31.12.2008 סמוך לשעה 16:00 הגיע העורר מצויד בשקית ניילון ובה אבן לחנות "תכשיטי בנימין פנחס" באשדוד כשבכוונתו לבצע בה שוד. באותה עת היתה בחנות בעלת המקום, מרים ביניאשוילי (להלן: המתלוננת ). עוד עולה מן האישום השני כי העורר הציג למתלוננת שרשרת שרצה להחליפה, כי המתלוננת השיבה לו שלא ניתן לעשות זאת וכי חרף זאת, עמד העורר על כך שהיא תציג לו שרשראות חלופיות ואף אמר שהוא מוכן להוסיף כסף כדי להחליף את השרשרת שבידיו. מיד כאשר המתלוננת הסתובבה והפנתה גבה אליו, תקף אותה העורר באמצעות האבן בכך שזינק לעברה וחבט בראשה ובפניה באמצעות האבן עד שזו נפלה על הרצפה. מן האמור באישום השני עולה כי המתלוננת ניסתה לגונן על עצמה באמצעות ידיה וזעקה לעזרה, אולם העורר התיישב עליה והמשיך להתקיפה בכך שחבט בה באגרופיו ובאמצעות האבן בראשה. המתלוננת נאבקה בעורר עד שהרפה ממנה, הצליחה ללחוץ על הזמזם המאפשר את פתיחת דלת הכניסה, ושכנים ששמעו את זעקותיה נחלצו לעזרתה ותפסו את העורר. כתוצאה ממעשי העורר, כך על-פי כתב האישום, דיממה המתלוננת מאפה ומראשה ופונתה לבית חולים שם אובחנה כסובלת מנפיחות באף, חתך עמוק בדורסום האף, מנפיחות והמטומות בשתי העיניים, ממספר פצעים בקרקפת ומשבר באף.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 28.1.2009 קיבל בית משפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת מ' ברנט) את הבקשה בציינו כי עיון בחומר החקירה מעלה שהעורר הודה בביצוע העבירות נשוא כתב האישום וכי שטח בקור רוח בפני החוקר את מעשיו לרבות האלימות שבה נקט כלפי המתלוננת והכאתה באמצעות אבן בראשה עד זוב דם. בית משפט קמא עמד על כך שלעורר עבר פלילי הכולל עבירות של תקיפה והיזק לרכוש, כי העורר הורשע בביצוע עבירות התפרצות וגניבה, אך טרם נגזר דינו בגינן בשל המתנה לתסקיר שירות מבחן שנתבקש בעניינו באותו הליך. בית משפט קמא הוסיף וציין כי בדיון שהתקיים ביום 7.1.2009 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, כי העורר עתר להישלח לבדיקה פסיכיאטרית בתנאי מעצר וכי מחוות הדעת שהוגשה עולה כי העורר אינו סובל ממחלת נפש או מפיגור שכלי והוא כשיר לעמוד לדין אך הוא בעל קווים דיסוציאליים באישיותו. בית משפט קמא קבע עוד כי העבירות נשוא כתב האישום בוצעו בעת שהעורר היה משוחרר בתנאים מגבילים ממעצר אחר, ככל הנראה בשל האמון שנתן בו בית משפט השלום, וכי במעשיו הוכיח כי חלופת מעצר לא תאיין את מסוכנותו. לפיכך קבע בית משפט קמא שאין מקום להורות על הזמנת תסקיר בעניינו של העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

העורר אינו משלים עם החלטת בית משפט קמא ומכאן הערר שבפניי.

3.

העורר טוען כי הוא רווק בן 21 בלבד, כי עובר למעצרו עבד לסירוגין בעבודות בניין, כי הוא נעדר הרשעות קודמות בעבירות אלימות וכי לחובתו גמר דין אחד ללא הרשעה מבית המשפט לנוער בחיפה. עוד טוען העורר כי בחר להודות בהזדמנות הראשונה, בעת חקירתו במשטרה במעשים שיוחסו לו, כי הביע צער על מה שעשה וכי לקח אחריות על מעשיו. העורר מוסיף וטוען כי נסיבות חייו אינן פשוטות, כי הוא בן לעולים חדשים, כי הוריו נפרדו זה מזה, כי ננטש על-ידי אביו אשר שב לליטא בהיות העורר ילד צעיר ונותר עם אמו באשדוד, כי לאורך השנים סבל מקושי כלכלי קיומי וכי בהעדר אב מפרנס נאלץ כבר בגיל צעיר לצאת לעבוד בעבודת כפיים. העורר טוען כי הלכה היא שחומרת העבירה כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים וכי גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות העולה מנסיבות המקרה חייב בית המשפט לשקול האם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. לבסוף טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי חומרת מעשיו מעידה שלא תימצא חלופה אשר תאיין את מסוכנותו ובכך פטר עצמו מלקיים את החובה לבחון חלופת מעצר. לטענת העורר היה על בית המשפט להורות בנסיבות הענין על קבלת תסקיר בעניינו על מנת שתיבחן במסגרתו אפשרות של חלופת מעצר.

4.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא וטוענת כי העורר ביצע את העבירה המיוחסת לו במסגרת האישום הראשון תוך שהוא מפר

תנאי מעצר בית לילי; כי העורר הורשע במסגרת אישום אחר בעבירה של התפרצות וגניבה, וכי כל אלו מלמדים שאין ליתן בו אמון ואין מקום להורות על קבלת תסקיר בעניינו.

5.

דין הערר להידחות. אכן משקמה עילת מעצר חלה על בית המשפט חובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת הלכה היא כי מקום בו שוכנע בית המשפט כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם בהיותה חמורה ומוכחת, עשוי הדבר לייתר הצורך בבחינת חלופה ספציפית (ראו בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 2.11.2004)) ולעיתים אף את הצורך בעריכת תסקיר מאת שירות המבחן (ראו: בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 23.4.2006); בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (טרם פורסם, 10.7.2008); בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 14.11.2008)). במקרה דנן מסוכנות העורר עולה במובהק מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, בהם למעשה הודה. העורר ביצע בזו אחר זו שתי עבירות של ניסיון לשוד ובאחת מהן הפעיל אלימות קשה נגד המתלוננת ופצע אותה בפניה. נראה על כן כי העורר אינו בוחל בנקיטת אלימות ובאכזריות לשמה להשגת מטרותיו ומכאן מסוכנותו. העובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו בעת שהיה משוחרר בתנאים מגבילים ממעצר אחר מלמדת כי צדק בית משפט קמא בקובעו שמעשיו של העורר מעידים בו כי אינו ראוי לאמון שיאפשר שחרורו לחלופת מעצר.

אשר על כן הערר נדחה.