בש"פ 8630/13 מוחמד אגבריה נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 18.12.2013, בתמ"ת 14901-12-13, שניתנה על-ידי כב' השופט י' עדן , בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד העורר, מוחמד אגבריה, ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס להם עבירות אלה: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ושוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לעורר בלבד יוחסה עבירה נוספת של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

3.

מתיאור העובדות בכתב האישום עולה כי הנאשמים, והעורר (הנאשם 3) בתוכם, קשרו קֶשֶר עם טארק דקה (להלן: טארק ) ועם מוחמד אגבריה בן עבאדין (להלן: עבאדין ) ועם אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, לשדוד בצוותא חדא משאיות השייכות לחברת " נגב אקולוגיה ", ממקום חנייתם במתחם " חורב " בקיבוץ משמר הנגב. צוין, בכתב האישום, כי מדובר במתחם מגודר, נעול בשער חשמלי, ומאובטח בכניסה על-ידי שומר (להלן: המתחם ). עוד נטען, כי תוכנית הקשר היתה להעביר את המשאיות הגנובות לשטחי הרשות הפלשתינית.

במסגרת הקשר ולשם קידומו, נפגש העורר, בתאריך 13.11.2013 בסמוך לשעה 21:00, עם טארק ועם עבאדין, בצומת טייבה. השלושה נסעו לכיוון רהט ברכבו של עבאדין מסוג דייהו, כאשר עבאדין נוהג ברכב. במקביל לנסיעה זו, נכנסו למתחם, בסמוך לשעה 00:30, שניים מהקושרים האחרים כשהם רעולי פנים. השניים ניגשו לחדר בו שהה השומר, מוחמד אבו סנימה (להלן: השומר ). עם כניסתם לחדר, תפסו השניים את השומר, תוך שהם אומרים לו " תשתוק אנחנו 10 דקות מסיימים והולכים ", ולאחר מכן השכיבו אותו על המיטה שהיתה בחדר. בהמשך, כפתו השניים את ידיו ואת רגליו של השומר, באמצעות חבל שהביאו עמם. אחד מרעולי הפנים הניף לעברו של השומר סכין מטבח גדולה, והשניים איימו עליו באומרם " סתום את הפה ואם תדבר נהרוג אותך ". בהמשך, יצא אחד מרעולי הפנים מהחדר ושוחח עם אחד מהקושרים במכשיר סלולארי, כשהוא מזרז אותו ואומר לו " מתי אתם מגיעים ".

במהלך ההתרחשויות המתוארות לעיל, הגיעו העורר, טארק ועבאדין, באמצעות רכב הדייהו, לאזור היישוב רהט, ושם הם נפגשו עם הנאשם 2 בכתב האישום, אשר נהג ברכב מסוג מזדה. העורר וטארק נכנסו למזדה ונסעו ביחד עם הנאשם 2 לכיוון המתחם. בהגיעם לקרבת המתחם, ירדו העורר וטארק מהרכב, כאשר הנאשם 2 נותר במזדה והמתין לחבריו. נטען בכתב האישום, כי מיד ובסמוך לכך נפגשו העורר וטארק עם אחד מרעולי הפנים שהמתין להם על דרך העפר, והלה הוביל אותם אל גדר המתחם. בהגיעם לגדר, קפצו העורר, טארק ורעול הפנים מעל הגדר, נכנסו לשטח המתחם והלכו לכיוון המשאיות. ליד המשאיות המתין להם רעול הפנים האחר ומסר לעורר ולטארק מפתחות למשאיות " בצירוף הקוד לניטרול מערכת האיתוראן במשאיות ". לאחר זאת, הוא כיוון אותם אל המשאיות, שאותם הם היו אמורים להסיע מהמקום.

טארק ניגש למשאית מסוג סקניה שהיתה עמוסה אך ללא נגרר, ואילו העורר ניגש למשאית אחרת מסוג סקניה שהיתה עם נגרר. השניים ניטרלו את קוד האיתוראן, הניעו את המשאיות באמצעות המפתחות שקיבלו, ויצאו את שטח המתחם, לאחר שאחד מרעולי הפנים פתח להם את השער החשמלי, באמצעות שַלַט שהיה בידי השומר. לאחר נסיעה קצרה, חבר טארק לרכב המזדה שבתוכו היו הנאשמים 1 ו-2, ואילו העורר חבר לרכב הדייהו שהיה נהוג על-ידי עבאדין. רכב המזדה הוביל את טארק עם המשאית הגנובה לשטחי הרשות הפלשתינאית, ואילו העורר ביחד עם רכב הדייהו, הצליחו להגיע לאזור שכם שבשטחי הרשות הפלשתינאית.

בכתב האישום מסופר, כי לאחר זמן מה השתחרר השומר מכבליו, התקשר למשטרה והזעיק עזרה. בעקבות כך, התמקמו שוטרים במחלף ברקן והציבו מחסום. כעבור זמן מה, הגיעו למחסום המשאית הגנובה, שהיתה נהוגה בידי טארק, ורכב המזדה שבו היו הנאשמים 1 ו-2, והשלושה נעצרו על-ידי אנשי המשטרה. העורר נעצר עשרה ימים מאוחר יותר, היינו ביום 25.11.2013, ובהיותו עצור בתחנת המשטרה ברהט הוא שמע את קולו של עבאדין, וצעק לעברו " אין להם כלום עלי, אל תדבר, יום שני אני הולך ".

4.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה על-ידי המאשימה בקשה לעצור את הנאשמים והעורר בתוכם, עד לתום ההליכים במשפטם. לטענת המאשימה, מצויות ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של כל הנאשמים, ובכלל זה: דו"חות פעולה של שוטרים לגבי מעצר רכבם של הנאשמים 1 ו-2 במחסום ברקן, אשר ליווה את המשאית שהיתה נהוגה בידי טארק; הודעותיו של טארק לגבי הזמנת המשאית הגנובה ונסיבות גניבתה; עדות השומר לגבי מעשיהם של שני רעולי הפנים; ותיעוד דמויות במצלמות האבטחה של המתחם.

פרט לכך, פורטו ראיות לכאורה נוספות לגבי העורר עצמו, והן: הודעתו של עבאדין לגבי הסעתו של העורר לרהט ביחד עם טארק; הודעתו של טארק לפיה העורר נהג במשאית השניה; איכון של המכשיר הנייד של העורר, ממנו עולה כי הוא שהה באזור המתחם בזמן האירוע, ואיכון מסלול המשאית בה נהג העורר; פלט שיחות ממנו עולה כי התנהלו שיחות טלפון רבות בין העורר לבין עבאדין והנאשמים 2-1, כמו גם עם טארק; העורר הכחיש בחקירתו כי הוא מכיר את הנאשמים 1 ו-2 וכן את טארק, למרות השיחות הרבות ביניהם, מה שמחזק את ראיות התביעה; קריאתו של העורר לעבאדין כי ישתוק בחקירה וכן טענתו כלפי עבאדין כי הוא הפליל אותו; ולבסוף, שקריו של העורר לגבי מקום המצאו במועד השוד, דבר המחזק את הראיות נגדו.

אשר לעילת המעצר, נטען כי קמה נגד הנאשמים עילת המסוכנות, שכן קיים יסוד לחשש כי הם יסכנו את בטחון הציבור ואת רכושו. עוד נטען, כי קמה נגד הנאשמים עילת מעצר נוספת מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), מאחר שקיים חשש כי שחרורם יביא לשיבוש הליכי המשפט, כפי שניתן ללמוד מהעובדה כי העורר אמר לעבאדין לשתוק בחקירה. לגבי העורר נטען בנוסף, כי יש באמתחתו רישום פלילי בגין ביצוע עבירה שעניינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

לאור האמור, התבקש בית משפט קמא לעצור את הנאשמים, ואת העורר בתוכם, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

החלטתו של בית משפט קמא

5.

ביום 18 דצמבר 2013, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של העורר, אשר נסבה על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית משפט קמא ציין כי אין מחלוקת בדבר נהיגתו של העורר במשאית הגנובה והוצאתה מהמתחם, לתחומי הרשות הפלשתינאית. המחלוקת נעוצה בשאלה, האם ידע העורר כי " אחרים כופתים את השומר או מאיימים עליו ". נטען על-ידי העורר, כי על-פי חומר הראיות תתכנה במקרה כזה שתי אפשרויות: האחת, שהוא כלל לא ידע שיש שומר במתחם, והשניה, כי הוא סבר שהשומר מסכים לגניבת המשאיות.

בית משפט קמא דחה את טענת העורר, בהקשר זה, בקובעו כי עולה מחומר הראיות שהאירוע התרחש בשני מוקדים אשר " קשורים אחד לשני ומהווים את אותה מסכת והשלמה של אותו אירוע ". המוקד האחד הינו כניסת שני רעולי הפנים למתחם, כפיתת השומר, האיומים עליו, ונטילת מפתחות המשאיות. המוקד השני קשור בהגעת העורר, ביחד עם האחרים " וחבירתם אל אותם רעולי פנים וקבלת המפתחות מהם, לצורך לקיחת המשאיות ". עוד נקבע, כי ממכלול הראיות עולה שהעורר היה חלק מהאירוע בכללותו, כולל החלק הנוגע לרעולי הפנים. אין ספק, לדידו של בית משפט קמא, כי העורר ידע שבמקום מוצב שומר, שכן מדובר במתחם סגור שהוא עצמו נאלץ להכנס אליו בטיפוס על הגדר, וכאשר מצויים בתוך המתחם שני רעולי פנים, הוסיף וקבע בית המשפט, קיימת צפייה בכוח לגבי האפשרות כי הם יעשו שימוש באלימות, ובכך תתבצע עבירת השוד. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי בידי המאשימה ראיות לכאורה לביצוע עבירת השוד, ולא רק לגבי גניבת המשאית, בה מודה העורר. בנוסף, נקבע כי ישנן ראיות לכאורה לגבי עבירת ההדחה, לאור קריאתו של העורר לעבאדין " אין להם כלום עלי, אל תדבר, יום שני אני הולך ".

6.

בהחלטה נוספת מאותו יום, קבע בית משפט קמא כי קיימת נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, מאחר שמדובר, לכאורה, בעבירה שבוצעה באלימות חמורה ותוך שימוש בנשק חם או קר. עוד נקבע, כי מסוכנותו של העורר עולה ממכלול הנסיבות המתוארות בכתב האישום. המדובר באירוע מתוכנן מראש, שבמסגרתו פעלו קבוצות שונות במוקדים נפרדים, ובכלל זה הופעלו שני רעולי פנים. תמונה זו מעידה על " תכנון, קור רוח, נועזות ", וחוסר רתיעה מהתפתחות מצבים מסוכנים. לכך יש להוסיף את העילה הנוגעת לניסיונו של העורר להדיח את עבאדין שלא לשתף פעולה בחקירה.

בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי לא ניתן להשיג את תכליות המעצר באמצעות חלופה, ולפיכך הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר

7.

בערר על החלטת המעצר נטען, כי אין בידי המאשימה ראיות, לכאורה, להוכחת חלקו של העורר בעבירת השוד, להבדיל מגניבת המשאית. לטענת עו"ד בדר אגבריה, בא כוחו של העורר, מעשיהם של שני רעולי הפנים בוצעו במנותק מהעורר עצמו, כאשר כפיתתו של השומר נעשתה עוד לפני שהעורר וחבריו הגיעו למתחם. עוד נטען, כי אין ראיה לפיה העורר נפגש עם מי מבין רעולי הפנים, שוחח עימו, או תכנן עימו את ביצוע השוד. נטען בנוסף, כי הנאשמים 1 ו-2 הכחישו כי הם מכירים את העורר, וגם אם יש בידי המאשימה ראיות לגבי תקשורת טלפונית ביניהם, אין בכך משום הוכחה כי העורר תכנן והתכוון לבצע שוד. עו"ד אגבריה טען בנוסף, כי העורר כלל לא ידע שיש שומר במתחם, וכל שסוכם עמו הוא כי ינהג במשאית הגנובה. בפי העורר טענה חלופית, ולפיה עולה מהראיות כי טארק אמר לעורר כי הכל " סגור " עם השומר, והדברים מתואמים עימו.

8.

בדיון שהתקיים בפניי, טען עו"ד אגבריה כי רעולי הפנים לא נעצרו ולא נחקרו, ולפיכך אין כל ראיה בנוגע לקשר כלשהו בינם לבין העורר. מוסכם על עו"ד אגבריה כי מדובר בהתארגנות של מספר אנשים לשם גניבת המשאיות, אך אין מדובר בכוונה לבצע שוד. עו"ד אגבריה אישר כי העורר בא במגע עם רעולי הפנים, כאשר אחד מהם דילג מעל הגדר ביחד איתו ואילו רעול הפנים האחר מסר לו את מפתח המשאית לצורך הוצאתה מהמתחם.

תגובת המשיבה

9.

המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד לינור בן אוליאל, מבקשת לדחות את הערר, שכן מכלול הראיות מוביל למסקנה כי היה קשר בין העורר לבין רעולי הפנים, והעורר ידע כי יהא צורך להתגבר, בכוח או באיומים, על התנגדותו של השומר למסור את מפתחות המשאיות. עוד נטען, כי מדובר בשוד משאיות שבוצע לאחר תכנון מדוקדק, ותוך תחכום רב. המשתתפים הגיעו למתחם בשלוש קבוצות, האחת ברכב הדייהו, השניה ברכב המזדה והקבוצה השלישית היתה של רעולי הפנים. אחד משני רעולי הפנים התקשר על-מנת לזרז את הגעתה של החבורה. בתוך המתחם עצמו, נוצר קשר ישיר בין המשתתפים, והעורר בתוכם, עם רעולי הפנים, כך שברור כי כל הגורמים היו קשורים זה בזה, ומודעים האחד לתפקידו של האחר. לגבי הטענה הנוגעת לשומר, המדובר, לגישת המשיבה, בטענות שאינן מתיישבות זו עם זו. לא ניתן לטעון כי העורר סבר שאין כלל שומר במתחם, ובאותה נשימה לטעון כי נאמר לו שהשומר אינו מתנגד לגניבה. נטען בנוסף, כי היה עליו לצפות את האפשרות שרעולי הפנים יעשו שימוש באלימות ובאיומים, מעצם נוכחותם של רעולי פנים במתחם מגודר ומאובטח.

לפיכך, התבקשתי לדחות את הערר.

דיון והכרעה

10.

הסוגיה המרכזית המתעוררת במסגרת ערר זה, נוגעת לשאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, המיוחסת לו בכתב האישום. סעיף 21(ב) לחוק המעצרים מורה, כי בית המשפט לא ייתן צו מעצר עד לתום ההליכים, אלא אם נוכח כי " יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה ". כפי שציינתי, בהקשר זה, בבש"פ 8679/13 מדינת ישראל נ' פלוני (1.1.2014):

"בגדר זאת, על בית המשפט להשתכנע כי הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר, כי חומר זה, לאחר עיבודו בכור ההיתוך של ההליך הפלילי, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר" (ראו גם, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (13.6.2012); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל

(28.6.2012); בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ' טלאלקה (23.7.2013); בש"פ 8730/13 מדינת ישראל נ' הייב (5.1.2014)).

11.

בענייננו, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת גניבת המשאית על-ידי העורר, ומאחר שרעולי הפנים לא נעצרו ולא נחקרו, נטען על-ידי העורר כי אין לו חלק ונחלה במעשיהם, וכי הוא לא ידע על קיומה של תוכנית להשתלט בכוח ובאיומים על השומר. סבורני, כי אף אם אין ראיות ישירות להוכחת מודעותו של העורר למעשיהם של רעולי הפנים, עלה בידי המשיבה להציג תשתית ראייתית נסיבתית, המלמדת, לכאורה, על כי כל המעורבים בפרשה, כולל העורר, פעלו בצוותא חדא למימוש תוכנית הקשר, שכללה בין היתר גם את נטרולו של השומר ונטילת מפתחות המשאיות מרשותו.

ככל שמדובר בראיות נסיבתיות, ציינתי בע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל

(7.11.2012) כי:

" ראיה נסיבתית הינה ראיה שממנה ניתן, על דרך ההיסק ההגיוני, להגיע למסקנה בדבר קיומה של עובדה הטעונה הוכחה... בית משפט זה עמד, לא אחת, על כך, שכוחן של ראיות נסיבתיות, כמוהו כמשקלן של ראיות ישירות וכי ניתן לבסס עליהן הרשעה... יחד עם זאת, נקבע כי הדבר יעשה לאחר שבית המשפט נתן את דעתו למכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו והעמיד את הסבריו של הנאשם, במבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, ולאחר זאת הגיע למסקנה, יחידה וחד משמעית, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם..."

ועוד נקבע כי:

"לעיתים, עשויה הרשעה בדין להתבסס על מקבץ של ראיות נסיבתיות, שגם אם בכל אחת מהן, כשלעצמה, לא די כדי להוכיח את האשמה, משקלן המצטבר מכריע את הכף ומוביל להרשעה..." (שם, בפסקאות 27 ו-28).

12.

אם ניישם את הדברים על המקרה שלפנינו, ניתן להצביע, בעניינו של העורר, על שתי מערכות נפרדות של ראיות. קבוצה אחת, הכוללת את האיכונים; מחקרי התקשורת; הודעותיהם של השותפים האחרים; וכיוצ"ב – מלמדת על חלקו של העורר בביצוע העבירה שעניינה גניבת המשאיות, אך אין בה כדי ללמד, בהכרח, על חלקו של העורר בהשתלטות על השומר, בכוח ובאיומים.

קבוצת הראיות השניה – כוללת את עצם הימצאותם של רעולי פנים בזירת האירוע. השניים הסתירו את פניהם, להבדיל מיתר המעורבים, שלא טרחו לעשות כן, משום שהם לא היו אמורים, כך נראה בבירור, לבוא במגע עם השומר; הקשר הישיר שנוצר בין העורר לבין רעולי הפנים, הן במעבר הגדר והן בקבלת מפתחות המשאית; התקשרותו של אחד מרעולי הפנים, על-מנת לזרז את הגעתם של יתר השותפים; ולבסוף, עצם ידיעתו של העורר כי מצוי במקום שומר, שיש צורך להתגבר על התנגדותו, מוסקת מהיותו של המתחם מאובטח ומגודר, כך שהעורר עצמו נאלץ לדלג מעל הגדר המקיפה את המתחם, ביחד עם אחד מרעולי הפנים. קבוצת ראיות זו מלמדת, לכאורה, על הקשר ההדוק שהיה לעורר עם שני רעולי הפנים ועם יתר השותפים, ועצם העובדה כי חברי הקבוצה נזקקו לרעולי פנים, לשם הוצאתה של תוכנית הקשר מהכוח אל הפועל, מלמדת, לכאורה, על התפקיד שהוטל עליהם, השתלטות על השומר ואילוצו למסור להם את מפתחות המשאיות.

לאור האמור, מסקנתי היא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, גם אם נסיבתיות, להוכחת מעורבותו של העורר בעבירת השוד.

13.

עו"ד אגבריה לא חלק על קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר, ואכן ניתן להצביע במקרה דנן הן על עילת המסוכנות, העולה מנסיבותיו החמורות של המעשה, שניתן להבחין בו בתכנון מדוקדק; בביצוע הכולל הפעלת אלימות ואיומים על שומר המתחם; ובתעוזה רבה, תוך לקיחת סיכונים לא מעטים. לכך יש להוסיף את העילה שעניינה קיומו של החשש לשיבוש מהלכי המשפט, לאור ניסיונו של העורר לשבש את החקירה, בכך שדרש מעבאדין שלא לדבר, והסתבר, כי לאחר מכן חדל עבאדין מלשתף פעולה עם חוקריו.

14.

עו"ד אגבריה ביקש, לחילופין, לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לאחר קבלת תסקיר מאת שירות המבחן. בחינת השאלה אם ניתן להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הינה דו שלבית. בשלב הראשון, על בית המשפט להידרש לשאלה האם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה כלשהי, ורק אם התשובה לכך היא חיובית, יפנה בית המשפט לשלב הבא, שבמסגרתו יעבור לבחינת חלופות מעצר קונקרטיות (ראו, לעניין זה, בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (14.11.2008); בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (4.3.2009); בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012); בש"פ 5919/12 נחמיאס נ' מדינת ישראל (4.9.2012)).

בענייננו, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי כל חלופת מעצר לא תסכון בשל מסוכנותו הרבה של העורר ובשל החשש הקונקרטי והממשי לשיבוש מהלכי המשפט. דומני, כי בנסיבות העניין, צדק בית משפט קמא בקביעתו זו, ואף אני סבור כי העורר אינו צולח את השלב הראשון, כך שאין צורך לבחון חלופת מעצר קונקרטית.

סוף דבר

15.

לאור האמור, הערר נדחה והעורר יהיה נתון במעצר עד לתום ההליכים במשפטו.