בש"פ 6211/09 רביע וחידי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז מיום 15.7.2009 (כב' השופטת ז' בוסתן) בה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.

העוררים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בעבירת סחיטה באיומים והעורר 1 עומד לדין גם בעבירה של הצתה בכוונה לפגוע באדם. בכתב האישום נטען כי העוררים הינם קרובי משפחה וכי העורר 2 הועסק כשומר באתר בנייה, הנמצא בסמוך לאתר בנייה אחר ברחוב דוגית 15 ברמלה (להלן: האתר ), בו הועסקו כשומרים האחים אדם ויעקב שעאבין (להלן בהתאמה: אדם ו- יעקב

וביחד: המתלוננים ). במועד שאינו ידוע למשיבה בחודש מארס 2009 הגיעו העוררים לאתר בעת שיעקב שהה בו ואמרו לו שהם מעוניינים לקבל את זכות השמירה באתר אך יעקב סירב. נוכח סירובו הציעו העוררים ליעקב כי הם ישמרו בפועל באתר וייתנו לו 2,000 ש"ח מתוך 3,000 ש"ח אותם היה אמור לקבל בעבור השמירה, אך הוא דחה גם הצעה זו. באמצע יוני 2009 הגיע לאתר העורר 2, בעת שאחיהם הקטין של המתלוננים שהה במקום, ואמר לו כי הוא רוצה את זכות השמירה במקום וכי כדאי לו ולאחיו לעזוב את האתר. בין יום 26.6.2009 ליום 29.9.2009 הגיעו העוררים חמש פעמים למקום ברכב מסוג מאזדה 323 (להלן: הרכב ) ונסעו בפראות בתחומי האתר. באחת הפעמים, ביום 26.6.2009, ניגש אדם לעורר 1 שנהג ברכב ואמר לו לא להיכנס לאתר, אך העורר 1 השיב לו: "אתה תצא מהשמירה, ואתה חייב לצאת, אם לא – אתה תראה מי אני, ואתה תצא בסוף". למחרת, ביום 27.6.2009, דרש העורר 1 מאדם לשלם לו 2,500 ש"ח אם ברצונו לשמור על עבודתו באתר, ואיים עליו כי אם לא יעשה כן " אשרוף לך את המקום ואעלים אותך, אתה לא תישאר פה" ואילו העורר 2 שהיה עמו איים על אדם בהבעות פניו ובהתנהגותו. ביום 29.6.2009, בעת שהמתלוננים שמרו באתר, הגיעו לשם העוררים ברכב כשאיתם אדם אחר שזהותו אינה ידועה למשיבה (להלן: האחר ), ביקשו לעלות לבניין שנמצא באתר, ולמרות התנגדותם של המתלוננים נכנסו לתוכו ועלו במדרגות. בעוד אדם עוקב אחרי העוררים במדרגות הבניין, נתן האחר בשר לכלב השמירה שהיה באתר ולאחר מכן עזבו העוררים והאחר את המקום. כעבור זמן קצר מת הכלב.

עוד נטען בכתב האישום כי בשעות הלילה המוקדמות של יום 30.6.2009, בעת שהמתלוננים שהו בדירה בקומה השנייה בבניין באתר (להלן: הדירה ), הגיעו למקום העורר 1 וכמה אנשים נוספים (להלן: האחרים ). אדם שאל את העורר 1 לרצונו, והוא השיב לו "אם אתה גבר תרד למטה, אני אזיין אותך". אדם נעל את הדירה מבפנים והעיר את יעקב. העורר 1 צעק כי על המתלוננים לעזוב את השמירה באתר עד הבוקר, ולאחר שיעקב השיב לו כי אין בדעתם לעזוב, הוא זרק לעברו אבנים. בהמשך הבעירו העורר 1 והאחרים אש באמצעות בקבוקי תבערה והחלו לשרוף כמה דלתות בבניין. בין היתר הבעירו העורר 1 והאחרים את דלת הדירה בה שהו אותה עת המתלוננים, ביודעם כי הם שוהים בתוכה, ומתוך כוונה לפגוע בהם. בשל האש שהובערה נגרמו נזקים לדלתות בבניין ולאחר שהמתלוננים הזעיקו את המשטרה, נמלטו העורר 1 והאחרים מן המקום.

2.

עם הגשת כתב האישום ביום 6.7.2009 הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם, וטענה כי בידיה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים ובהן הודעות המתלוננים המתארות את דרישותיהם של העוררים, את איומיהם ואת אירוע ההצתה; הודעת אחיהם הקטין של המתלוננים והודעתם אביהם, כי גם בפניהם הביע העורר 2 באופן מאיים את רצונו בזכויות השמירה באתר; הודעת קבלן הבנייה באתר, לפיה המתלוננים סיפרו לו על מעשי העוררים ואף צלצלו אליו בעת שהיו נעולים בדירה ביום 30.6.2009; דו"ח פעולה של שוטר שהגיע לאתר נוכח פניית המתלוננים למשטרה, המתאר את מצבם הנפשי הקשה לאחר ההצתה ואת עיכוב העוררים; וכן דו"ח של טכנאי מז"פ שלפיו נמצאה באתר כרית הספוגה בחומר החשוד כדליק. המשיבה טענה כי חומרת העבירות שביצעו העוררים ונסיבות ביצוען מקימות עילה למעצרם בשל הסיכון הצפוי משחרורם למתלוננים בפרט ולציבור בכלל, ועוד טענה כי העוררים פעלו יחד במסכת של אירועים שמטרתה לזרוע פחד בלבם של המתלוננים על מנת שיוותרו על פרנסתם ויעבירוה אליהם, בהפנותה לפסקי-דין של בית משפט זה, לפיהם בעבירת סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של נאשם וכן טבוע בה חשש לשיבוש הליכי משפט המקים עילה נוספת למעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. אשר לעבירת ההצתה בכוונה לפגוע באדם טענה המשיבה כי העורר 1 ידע שהמתלוננים נמצאים בתוך הדירה שאת דלתה הצית יחד עם אחרים. המשיבה טענה כי עבירת ההצתה כשלעצמה מלמדת על מסוכנותו של העורר 1, בהדגישה כי העורר 1 מואשם בהצתה בכוונה לפגוע באדם. לבסוף טענה המשיבה כי מסוכנותם של העוררים נלמדת מעברם הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות רכוש, סמים ושוד מזוין. העורר 1 הורשע גם בהתנגדות למעצר ואילו העורר 2 הורשע גם בעבירות אלימות, בריחה ממשמורת, הדחה באיומים ותקיפת שוטר.

3.

בהחלטתו מיום 15.7.2009 הורה בית משפט קמא על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, בקובעו כי הודעותיהם של המתלוננים בצירוף הודעות אביהם וקבלן הבנייה באתר דיין כדי להוות ראיות לכאורה. בית המשפט קבע עוד כי גרסאות המתלוננים וגרסאות העדים תואמות אלה את אלה, כי דו"ח פעולה של שוטר שפגש בעורר 2 אחרי ההצתה הנטענת וכן תשובותיו של העורר 1 בחקירתו והעובדה שהאתר הוצת, מחזקים את הודעות המתלוננים. בית משפט קמא ציין כי גופת הכלב לא נמצאה, אך קבע כי המתלוננים טענו שהשליכו אותה בוואדי ועל כן לא חיפשו אחריה כלל. אשר לעבירת ההצתה בכוונה לפגוע באדם קבע בית משפט קמא כי מחומר הראיות עולה אמנם שהעורר 1 לא היה מי שבפועל הצית את דלת הדירה, אך אין בכך כדי לשלול את היותו שותף לביצוע העבירה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי עילת המעצר היא מסוכנותם של העוררים למתלוננים בפרט ולציבור בכלל נוכח העבירות המיוחסות להם ונוכח העובדה כי העבירות בוצעו בצוותא חדא. בית משפט קמא סיכם וקבע כי על-פי חומר הראיות המשיבים הטילו חיתתם על המתלוננים באופן נמשך ואף נעזרו לשם כך באחרים, וכי מסוכנותם של העוררים אינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. על כן, הורה כאמור על מעצרם עד תום ההליכים נגדם.

4.

בערר שבפניי טוענים העוררים כי בית משפט קמא שגה בכך שלא נדרש לחלופת מעצר כהוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), ובכך שייחס משקל יתר לעברם הפלילי, וכי קביעתו הגורפת כהגדרתם, לפיה לא ניתן לאיין את מסוכנותם הינה בלתי מידתית. העורר 2 טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הבחין בינו לבין העורר 1, הנאשם גם בהצתה בכוונה לפגוע באדם. העורר 1 טוען כי בית משפט קמא קבע שלא הוא הצית בפועל את הגפרור, וכי על כן מידת המסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה בהשוואה למסוכנות שהייתה נשקפת ממנו אילו היה המצית בפועל. העוררים טוענים כי יש להורות על שחרורם בערובה ולמצער יש להפנותם לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר בעניינם. בא-כוחם של העוררים טוען כי יש לבחון מחדש את ההלכה שנקבעה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) המאפשרת למשיבה, כדבריו, לעבור בקלות את הסף הראייתי הדרוש לצורך מעצר עד תום ההליכים. בעניין זה טוען בא-כוחם של העוררים כי הילכת זאדה אינה מקיימת את מבחני המידתיות הקבועים בפסקת ההגבלה, ובפרט את מבחן המשנה השלישי ("מידתיות במובן הצר").

5.

המשיבה מצידה טוענת כי העוררים מואשמים בעבירות חמורות המלמדות על רמת מסוכנות גבוהה מאד וכי מסוכנותם מועצמת נוכח עברם הפלילי. עוד טוענת המשיבה כי על-פי קביעת בית משפט זה שחרור לחלופת מעצר אינו מאיין את המסוכנות הנלווית לנאשם בסחיטה באיומים וכי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. אשר להצתה טוענת המשיבה כי הדירה שדלתה הוצתה הייתה מאויישת והמסוכנות שעולה מכך ברורה, וכי אין בטענת העורר 1 כי לא הוא זה שהדליק את הגפרור כדי להפחית ממסוכנותו. לבסוף טוענת המשיבה כי לא הייתה חובה על בית משפט קמא להזמין תסקיר שירות מבחן מאחר שסבר כי אין מקום לשחרור לחלופת מעצר.

6.

דין הערר להידחות. אכן, הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובעת חובה על בית המשפט לבחון אפשרות של חלופת מעצר. עם זאת, מששוכנע בית המשפט כי אין בחלופת מעצר כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מנאשם עשוי הדבר לייתר את הצורך בבחינת חלופה ספציפית ולעתים אף את הצורך בהפניית הנאשם לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר (ראו: בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 2.11.2004); בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (טרם פורסם, 10.7.2008); בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 4.3.2009)). במקרה דנן מסוכנותם המופלגת של העוררים עולה בבירור משרשרת המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, ולפיהם נקטו לכאורה במשך חודשים

מסכת שיטתית של סחיטה באיומים במטרה לגזול את פרנסתם של המתלוננים. עוד מתאר כתב האישום אירוע הצתה חמור לו היה שותף לכאורה העורר 1 ובו הוצתה דלתה של דירה בה שהו אותה עת המתלוננים, ובהקשר זה מקובלת עליי טענת המשיבה כי מסוכנותו של העורר 1 אינה פוחתת בשל כך שלא הוא זה שהדליק בפועל את הגפרור. יתר על כן לעוררים עבר פלילי עשיר הכולל בין היתר עבירות רכוש, סמים ושוד מזוין וגם בכך יש כדי ללמד על מסוכנותם המובהקת.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו המנומקת של בית משפט קמא.

אשר על כן, הערר נדחה.