בש"פ 9447/04 חסון זבידאת נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן) בה הורה בית המשפט על מעצרם של שלושת העוררים עד לסיום ההליכים. שלושת העוררים הם אחים תושבי ס'כנין. מיוחסות להם ולאחרים שלל עבירות שבוצעו בחוף "רסטל" בטבריה. זהו חוף שהכניסה אליו היא בתשלום. על פי ראיות לכאורה שבתיק, עשו העוררים ואחרים כבתוך שלהם בחוף, תוך שהם מטילים אימה ופחד על עובדיו. האירועים החלו לפני כארבע שנים ואולם התגברו בקיץ האחרון. על פי עדויות של עובדים שונים, הנאשמים וחבריהם (בהרכבים שונים) נכנסו לחוף בלי לשלם, נהגו באלימות ובאיומים, לקחו משקאות ומוצרים נוספים מקיוסק שבמקום בלי לשלם ואף הגדילו עשה בכך שגבו דמי כניסה מאחרים ושלשלו את התמורה לכיסם. חלקו הלכאורי של העורר 3 קטן יותר משל שני העוררים הראשונים, ואולם המדובר בחבורה שהשליטה מרותה על חוף "רסטל" בהרכבים שונים של העוררים ושל אחרים. פעילות אחת מחזקת, לכאורה, את הפעילות האחרת ומדובר במסכת אחת.

2.עיינתי בחומר הראיות ותמוהה בעיני טענתו של בא-כוח העוררים ולפיה אין בראיות פוטנציאל להרשעה. למעשה, טוען בא-כוח העוררים שמדובר בעדים שקרנים. כידוע, אין שועים לטענה כזו בשלב של בדיקת הראיות לכאורה. לגרסאות העדים המעידים לחובת העוררים (ולחובת אחרים) נמצא דווקא חיזוק בגרסאות של חלק מהעוררים במשטרה, לפיהם אכן נכנסו לחוף ולעיתים מזומנות בלא תשלום, אך הדבר היה לטענתם בהסכמתו של שומר הסף, המכונה "אבו עלי", לו סייעו בעבר במקרים של מחסור בכוח אדם להשתלט על גל המבקרים. ואולם, מהודעות אבו עלי במשטרה עולה אחרת: "עזרתם" של העוררים היתה כפויה עליו וניתנה שלא מרצונו. הוא נכנע למעשיהם כיוון שהטילו עליו חִתֵתַם. הוא איפשר להם ולמקורביהם להיכנס לחוף בלא תשלום, לבל יבולע לו.

3.בא כוח העוררים מלין על כך, שהערכאה הראשונה קימצה, לדבריו, בהנמקה, ולא טרחה לפרט את הראיות השונות, סתירות שמנה לפניה עוד ועוד. אין אני שותפה כלל ועיקר לתרעומתו זו. ניכר מהחלטת הערכאה הראשונה אשר הפנתה להודעות שונות שבתיק החקירה, כי היא עיינה עיין היטב בתיק החקירה, ובדקה אותו כדבעי. בא כוח העורר טוען, כי השמיע טענות לפני הערכאה הראשונה משך 4-5 שעות ולכך אין ביטוי בהתייחסותה של הערכאה הראשונה. אינני יודעת מה טען בא-כוח העורר משך 4-5 שעות, כיוון שהוא לא צירף לכתב הערר את פרוטוקול הדיון בערכאה הראשונה (ראה סעיף 56 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). ואולם, לאחר שעיינתי אף אני בתיק החקירה, אין ספק בעיני כי ישנן ראיות לכאורה בעדויות עובדים שונים ואף בהודעתו של מבקר בחוף שנקלע שלא בטובתו לארוע בסמוך לקיוסק ונחבל אף הוא באפו, עד שנזקק לטיפול רפואי. מצטיירת, לכאורה, מסכת הגיונית וקוהרנטית.

4.טענה אחת שהועלתה בערר וגם לפני הערכאה הראשונה זכתה, ובצדק, להתייחסות מפורטת של הערכאה הראשונה. טענה זו נוגעת לשיחה מוקלטת בין "אבו עלי" הנזכר ואחד העובדים, יאסר חרנאבה שמו. השיחה הוקלטה ביוזמת המשטרה ב-12.9.2004. בשיחה זו קטעים מהם ניתן ללמוד לכאורה שאבו-עלי התיר לעוררים או מי מהם להיכנס. ואולם, מאוחר יותר, מסר אבו עלי כמה הודעות במשטרה, מהן עולה הפחד בו היה ועודנו שרוי מפני העוררים. אבו עלי היה בין הפטיש והסדן: מה שהתיר לכאורה, לפי ההקלטה, לעוררים לעשות (להיכנס חינם) לא היה לרצון מעבידו. במשטרה טען אבו עלי כי הוא לא קיבל מכות מהעוררים או מי מהם. בלשונו: "למה שאני אקבל מהם מכות אם אני נותן להם להיכנס בחינם". הערכאה הראשונה מסבירה כי גישתו של אבו עלי לאפשר לעוררים וחבריהם להיכנס חינם היתה ידועה לעובדי החוף האחרים, שאף נמנעו מלשתפו בכל הנושאים מחשש שיספר למשיבים ויבולע להם. עוד מוסיפה בערכאה הראשונה ומציינת:

"התכחשותו של אבו עלי [בהקלטה] ליחסים ששררו בחוף, אף בהנחה שכך הוצגה במהלך השיחה עם יאסר, איננה משמיטה את הבסיס תחת הראיות הלכאוריות הרבות שנאספו, לרבות מפיו של אבו עלי עצמו, המניחות תשתית פוטנציאלית להרשעת המשיבים, ואף איננה פוגמת באופן משמעותי בעוצמתם במידה המצדיקה שחרורם".

לדברים אלה מסכימה אני. מההודעות שנגבו מאבו עלי לאחר ההקלטה ניכר הפחד בו הוא שרוי. זאת אף זאת: ישנן ראיות לכאורה רבות גם בלי הודעתו של אבו עלי להוכחת האישומים. אבו עלי לא התיר וגם לא יכול היה להתיר אלימות ואיומים.

5.סוף דבר, לענין הראיות לכאורה: יש ויש בחומר הראיות תשתית פוטנציאלית חזקה לכאורה להרשעת העוררים.

6.בא כוח העוררים קובל גם על כך, שהערכאה הראשונה לא שקלה חלופות מעצר שהוצעו לה. לטענתו, בית המשפט חייב בכל מקרה ומקרה לבחון חלופת מעצר. אכן, בפסיקה עניפה של בית משפט זה נקבע, כי תמיד יש לשקול חלופת מעצר. ואולם לא אחת בדיקה זו דו שלבית היא: תחילה בוחן בית המשפט אם ניתן להסיר את המסוכנות (או עילת מעצר אחרת) ע"י חלופת מעצר כלשהי. אם מגיע בית המשפט למסקנה חיובית, עליו לבחון חלופות מעצר קונקרטיות המוצעות לו, ואת מידת התאמתו, ואולם, אם מסקנתו של בית המשפט היא, כי נסיבות הענין אינן מצדיקות שחרור בחלופת מעצר וכי אין בנמצא, על דרך העקרון חלופה שתסלק את עילת המסוכנות או עילה אחרת, שוב אין טעם וצורך לבחון, מצוות אנשים מלומדה, חלופות קונקרטיות כגון מעצר בית בביתו של פלוני או אלמוני.

בענייננו, הגיעה הערכאה הראשונה למסקנה כי:

"בנסיבות העניין אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותם של המשיבים, אשר הצליחו להטיל מורא ופחד בקרב עובדי החוף, אף מבלי שיהיו נוכחים פיזית במקום, ואין כל חלופה אשר תפיג את החשש מפני ההשפעה על העדים וסיכון שלומם."

לענין זה עמדה הערכאה הראשונה על כך כי ביצוען של העבירות בצוותא בחבורה באיומים, ולאורך תקופה ארוכה, כאשר כל העבירות מבוצעות תחת הרושם של היותם של המשיבים מסוכנים ומטילי אימה, כל אלה מבססים את החשש כי שחרורם מהמעצר עלול לסכן את שלום האחרים, להרתיע אותם מלהעיד, ולשבש את הליכי המשפט. לאחר שעיינתי אף אני בחומר החקירה, תמימת דעים אני עם מסקנה זו. כאן אעיר בעניינו של העורר 3 שחלקו הלכאורי קטן יותר, כי דווקא הוא מואשם (ויש ראיות לכאורה לדברים) בנסיון להדיח בחקירה. מי שלכאורה מטריד עדים אין לתת בו אמון ולשחררו בחלופת מעצר.

7.על יסוד כל האמור אני קובעת כי יש ראיות לכאורה, כי קיימות עילות מעצר וכי אין מקום לשחרור העוררים או מי מהם לחלופת מעצר. על כן, דוחה אני את הערר.