בש"פ 6848-22 בש"פ 6848-22

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ע' ציון קפאח) במ"ת 21142-09-22 מיום 28.9.2022 בה דחה בית משפט קמא בקשה לבחון חלופת מעצר ולהפנות את העורר לתסקיר מבחן, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.ביום 11.9.2022 הוגש נגד העורר כתב אישום בו הוא הואשם ביחד עם א.א (להלן: נאשם 1) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), התפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 406(ב) ו-408 לחוק, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק, סחיטה באיומים שהניעה לעשיית מעשה לפי סעיף 428 לחוק והחזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק.

כתב האישום כלל אישום שני בו יוחסו לנאשם 1 (ולו בלבד) גם עבירות נוספות של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, החזקת סכין שלא למטרה כשרה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העורר ושל הנאשם 1 עד לתום ההליכים.

3.בהתאם לכתב האישום, בנסיבות של גביית חוב מעסקת סמים, איימו העורר והנאשם 1 בימים 27.8.2022 ו-30.8.2022, על ב.מ. (להלן: המתלונן) כי יפגעו בו אם לא יפרע את חובו. משהמתלונן לא פרע את חובו, פרצו העורר והנאשם 1 ביום 30.8.2022 לדירתו ותקפו אותו באגרופים במטרה לגרום לו לשלם את החוב. בהמשך, על מנת להניע את המתלונן לשלם את חובו, איים הנאשם 1 כי יפעיל נגדו אלימות נוספת. במהלך התקיפה החזיק העורר בידו דוקרן על מנת להטיל אימה על המתלונן. בעקבות התקיפה המתוארת נגרמו למתלונן נזקי גוף וחבלות של ממש.

4.ביום 28.9.2022 התקיים דיון לפני בית משפט קמא בבקשה למעצרם של העורר ושל הנאשם 1 עד לתום ההליכים. במהלך הדיון הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה הקושרות אותו לעבירות שיוחסו לו, ובית המשפט ציין בהחלטתו כי אין מחלוקת בין הצדדים – לא לגבי קיומן של ראיות לכאורה וגם לא ביחס לקיומה של עילת מעצר.

ב"כ העורר וב"כ הנאשם 1 ביקשו כי בית המשפט יפנה את הנאשמים לשירות המבחן על מנת שייערך בעניינם תסקיר שיאפשר לשקול חלופת מעצר לגביהם. בית משפט קמא נעתר לבקשתו של ב"כ הנאשם 1 והפנה אותו לשירות המבחן כדי שזה יביע את עמדתו ביחס לאומדן המסוכנות שלו ובחינת המפקחים המוצעים. מנגד, בקשתו של העורר לדחיית הדיון לשם קבלת תסקיר מעצר בעניינו נדחתה, לאור עברו הפלילי כפי שהוא עולה מגיליון ההרשעות הקודמות שלו. בעניינו של העורר הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר דנן.

טענות העורר

5.בערר נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר סירב להפנות גם את העורר אל שירות המבחן לצורך עריכת תסקיר וכאשר סירב לבחון חלופת מעצר לגביו. העורר הופלה לטענתו אל מול הנאשם 1 שהופנה אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר, וזאת חרף העובדה כי נגד הנאשם 1 הוגש כתב אישום נוסף המייחס לו עבירות נוספות.

העורר טען כי משמצא בית משפט קמא שחומרת העבירה כשלעצמה אינה שוללת אפשרות שחרור (שהרי הוא הפנה את הנאשם 1 לשירות המבחן), היה מקום לגזור גזירה שווה גם בעניינו של העורר. בית המשפט היה צריך להורות על הכנת תסקיר, ולשקלל את עברו הפלילי של העורר בזיקה להמלצות שיתקבלו בו לגבי עוצמת המסוכנות ואפשרות איונה. לבסוף ציין העורר כי עבר פלילי כשלעצמו, גם אם הוא מכביד, אינו פוטר מהחובה לבחון חלופת מעצר, וכך גם חומרת העבירה כשלעצמה. העורר מוסיף כי קיימת חלופת מעצר טובה, המרוחקת מרחק רב ממקום ביצוע העבירה וממקום מגוריו של המתלונן, ושנמצאה בעבר ראויה והולמת.

6.בדיון ביום 25.10.2022 חזר ב"כ העורר על טענותיו. הוא ציין כי אילו היה כתב האישום מוגש נגד העורר לבדו ולא יחד עם אחר, ואילו היה בית המשפט קמא בוחן אפשרות של חלופת מעצר ומוצא כי אין מקום לקבלה – ככל הנראה הערר לא היה מוגש. הוא חזר והדגיש כי לא היה מקום להפלות את העורר מול הנאשם 1, וכי משעה שנקבע שמדובר בעבירה שניתן לבחון לגביה חלופת מעצר ביחס לנאשם 1, היה מקום לבחון את שאלת חלופת המעצר גם ביחס למרשו.

עוד הפנה ב"כ העורר להחלטה בבש"פ 3023/18 זיסק נ' מדינת ישראל (29.4.2018) (להלן: עניין זיסק) בו קיבל בית המשפט (השופט ע' פוגלמן) בקשה לקבלת תסקיר מעצר גם בעניינם של העוררים, לאחר שתסקיר כזה התבקש על ידי בית המשפט ביחס לנאשם נוסף.

7.ב"כ המשיבה התנגדה לערר וטענה כי דינו להידחות. היא טענה כי היה מקום להבחין בין העורר לבין הנאשם 1 וזאת לאור עברו הפלילי המכביד של העורר שכולל גם עונשי מאסר והפעלת מאסרים על תנאי. בכלל זה נגזר על העורר עונש מאסר בן 8 חודשים ביום 10.1.2022 על ידי בית-משפט השלום בקריות, כאשר העבירות נושא כתב האישום הנוכחי בוצעו על ידיו בסמוך מאוד לאחר שחרורו ממאסר זה. מנגד, לנאשם 1 אין עבר פלילי כזה. עוד ציינה ב"כ המשיבה כי העורר הוא בן 30 והוא מבוגר יותר מהנאשם 1 (שהוא בן 22).

בהתייחס לפסק הדין בעניין זיסק אליו הפנה ב"כ העורר, נטען כי באותו עניין התקבלה הבקשה להפניה לתסקיר שירות המבחן דווקא בעניינו של זה שלחובתו עמד עבר פלילי ואף נשא בעונש של מאסר מאחורי סורג ובריח, בעוד שלעוררים, שבקשתם להפניה לשירות המבחן נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, לא היה עבר פלילי מכביד.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בערר ושמיעת טענות הצדדים בעל-פה, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

כידוע, חייב בית המשפט בטרם קבלת החלטה על מעצר עד תום ההליכים, לשקול את האפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר אם ניתן בדרך זו להפחית באופן ניכר את הטעמים העומדים בבסיסה של עילת המעצר (סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). כדי לבחון את האפשרות הזו, רשאי בית המשפט לפנות לשירות המבחן בבקשה לקבלת תסקיר שיסייע לו בהערכת הנאשם ומידת האמון שניתן לתת בו; ובהערכת חלופת המעצר והמפקחים המוצעים על ידיו. כל אלה עשויים לסייע לבית המשפט בהחלטה האם ניתן לאיין או למצער לצמצם את המסוכנות הנשקפת מהנאשם גם ללא מעצר שלו מאחורי סורג ובריח.

9.יחד עם זאת, בית המשפט אינו חייב לפנות לשירות המבחן ולנאשם אין זכות קנויה כי בית המשפט יעשה כן (ראו למשל בש"פ 7504/10 חמודה נ' מדינת ישראל פסקה 11 (7.11.2010)). הפנייה לשירות המבחן איננה רלוונטית בשני סוגים של מקרים: הראשון, כאשר בית המשפט סבור כי ניתן לבחון אפשרות של חלופת מעצר גם ללא קבלת המלצה משירות המבחן; והשני, כאשר בית המשפט סבור כי אין כל מקום בנסיבות העניין לשקול חלופת מעצר, תהיה אשר תהיה עמדתו של שירות המבחן.

ביחס למקרים מהסוג הראשון, קבע בית המשפט (השופט י' עמית) בבש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל (15.1.2015) (להלן: עניין יונס) כי:

"לעיתים המעשה והעושה הם כאלה שבית המשפט מתרשם כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. פעמים רבות בית המשפט עצמו יכול לבחון את טיב החלופה ולעמוד על קנקנם של המפקחים והערבים. אלא שבהאידנא, ההסתמכות 'האוטומטית' על שירות המבחן גורמת לכך שבית המשפט משהה את החלטתו עד לקבלת תסקיר מעצר, ובכך נמצאנו מאריכים מעצרו של הנאשם שלא לצורך".

ביחס למקרים מהסוג השני נפסק בבש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (2.11.2004) (השופטת מ' נאור) כי:

"אם מסקנתו של בית המשפט היא, כי נסיבות הענין אינן מצדיקות שחרור בחלופת מעצר וכי אין בנמצא, על דרך העיקרון, חלופה שתסלק את עילת המסוכנות או עילה אחרת, שוב אין טעם וצורך לבחון, מצוות אנשים מלומדה, חלופות קונקרטיות כגון מעצר בית בביתו של פלוני או אלמוני".

10.הפניה לשירות המבחן היא בעלת חשיבות אם כן במקרי ביניים, כאשר בית המשפט נזקק לתסקיר כדי להחליט האם ניתן לתת אמון בנאשם. כדבריו של השופט עמית בעניין יונס, מדובר במקרים בהם "בית המשפט מתקשה להחליט אם נוכח נסיבות המעשה והעושה ניתן בכלל להסתפק בחלופת מעצר, או שבית המשפט סבור כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר אך מתקשה להעריך את החלופה הקונקרטית המוצעת. מקרי ביניים אלה, הם המקרים בהם, לטעמי, ראוי להפעיל את שירות המבחן".

מקרי הביניים הללו הם מסוגים שונים, ועשויים לכלול מקרים בהם העבירה המיוחסת לנאשם אינה חמורה אך לנאשם עבר פלילי; כמו גם מקרים בהם מדובר במי שהואשם בעבירה חמורה – אך הוא נעדר עבר פלילי. מנגד, כאשר מדובר בנאשם שיוחסו לו עבירות חמורות ויש לו עבר פלילי מכביד, מתחזקת הנטייה שלא להפנות אותו לשירות המבחן (ראו חיה זנדברג "תסקיר מעצר" המשפט יג 155 (2008)).

11.כפי שהובהר לעיל, במקרה דנן בחר בית משפט קמא שלא להפנות את העורר לשירות המבחן, וקבע כי יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים. מהחלטה זו נובע כי בית המשפט היה סבור כי אין מדובר במקרה גבולי, וכי לכן אין טעם לפנייה לשירות המבחן "מצוות אנשים מלומדה" כדי לקבל את חוות דעתו. אף שהדברים לא צוינו על ידי בית המשפט מפורשות, עולה מהחלטתו כי הוא היה סבור שמכלול הנסיבות הרלוונטיות לעורר – העבירה המיוחסת לו בשילוב עם עברו הפלילי המכביד, מצדיקים את המסקנה לפיה לא ניתן לתת בו אמון, ולכן אין טעם לשלוח אותו לקבלת תסקיר של שירות המבחן. במסקנה זו אינני סבורה כי יש מקום להתערב.

12.כאמור, טענתו העיקרית של ב"כ העורר נוגעת להפליה הנטענת של מרשו לעומת הנאשם 1, שלגביו ביקש בית המשפט לקבל תסקיר של שירות המבחן. אני סבורה כי אין מקום לקבל טענה זו.

כפי שהובהר לעיל, פנייה לשירות המבחן היא מוצדקת במקרים גבוליים, בהם עשויה להיות להמלצת שירות המבחן משמעות בהחלטת בית המשפט. השאלה האם מדובר במקרה גבולי צריכה להביא בחשבון לא רק את טיב העבירה בה מואשם הנאשם ואת חומרתה היחסית (כמו גם את עוצמת הראיות ביחס אליה), אלא גם את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובכלל זה את עברו הפלילי של הנאשם. המכלול של נתונים אלה משליך על השאלה האם ישנה בכלל אפשרות שיינתן בנאשם האמון הנדרש כדי לשחררו בתנאים מגבילים פחות מאשר מעצר מאחורי סורג ובריח.

13.במקרה דנן, העבירות שיוחסו לנאשם 1 ולעורר בכתב האישום הן עבירות חמורות מאוד. על פי כתב האישום, הנאשם 1 והעורר פעלו בצוותא; בתכנון מוקדם; בניסיון להלך אימים על המתלונן; תוך פגיעה פיזית בו שגרמה לו לחבלות; וכאשר העורר אף מצויד בדוקרן, שאילו היה נעשה בו שימוש – הנזק היה עלול להיות חמור הרבה יותר. עבירות מסוג זה מקשות על בית המשפט לתת אמון בנאשמים בהן לצורך שחרורם בתנאים.

יחד עם זאת, בהתאם למצוות המחוקק, על בית המשפט לשקול שחרור בתנאים בכל מקרה ומקרה, ובכלל זה כאשר הנאשם מואשם בעבירות חמורות. לכן פנה בית משפט קמא לשירות המבחן ביחס לנאשם 1, ואולם ביחס לעורר – הוא לא היה סבור כי יש מקום לפנייה כזו וזאת לאור עברו הפלילי. עבר פלילי הוא שיקול רלוונטי ביחס לאפשרות לשחרר נאשם בתנאים מגבילים, שכן הוא מעיד לכאורה על מידת האמון שניתן לתת בנאשם.

עברו הפלילי של העורר הוא מכביד לא רק משום שמדובר במי שהורשע 7 פעמים בעבר, אלא גם משום שהוטלו עליו מאסרים על תנאי שחרף קיומם, הוא חזר לפעול בניגוד לחוק; ומשום שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום זמן קצר לאחר שהוא שוחרר מעונש מאסר קודם שהוטל עליו. מכלול זה מעיד על כך שמורא החוק אינו משפיע על העורר והוא מקשה כמובן לתת בו אמון. לכן קביעתו של בית משפט קמא לפיה הוא לא רואה לנכון לשלוח את העורר לקבלת תסקיר של שירות המבחן היא מסקנה שאינני רואה לנכון להתערב בה. לאור מכלול האמור לעיל אינני סבורה גם כי מדובר בהפליה של העורר מול הנאשם 1.

14.מכל הטעמים שלעיל – הערר נדחה. מובן כי אין באמור כדי לשלול מהעורר את האפשרות לחזור ולפנות לבית המשפט אם ישתנו הנסיבות בעתיד ולעתור כי בית המשפט ישוב וישקול את עניינו, זאת מבלי לחוות דעה ביחס לבקשה אפשרית כזו – אם וכאשר תוגש.