בש"פ 7504/10 כארם באסם חמודה נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר שהוגש בתאריך 14.10.2010, על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מתאריך 12.10.2010 (כב' הנשיא, השופט ד' חשין ), בגדרה הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

אביא להלן את העובדות הצריכות לענייננו.

2.

בתאריך 7.9.2010 הוגש ל בית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום כנגד העורר ושני אחיו (להלן: כ רם ו- חמזי ) , המייחס לשלושה (להלן, ביחד: הנאשמים ) מספר עבירות, שיפורטו מיד בסמוך, כפי שהן מתוארות בכתב האישום.

3.

המעשים המיוחסים לעורר התרחשו על רקע מתיחות קשה השוררת בנצרת בין משפחת חמודה , אשר הנאשמים נמנים עליה, לבין משפחת שתיווי , כאשר ניסיונות לפייס בין המשפחות על רקע משקעי-עבר קשים – כשלו במהלך החודשים שקדמו לאירועים, נשוא כתב האישום. בתאריך 18.8.2010, בסמוך לשעה 11:00 לפני הצהריים בעקבות מעבר של משאית נהוגה בידי בני משפחת שתיווי ליד איטליז של בני משפחת חמודה בנצרת והחלפת דברי גנאי ביניהם –התקשר חמזי לטלפון הסלולרי של אחד מבני משפחת שתיוי (להלן: עלי ) ובין השניים התפתחה, לכאורה, שיחה, שכללה קללות ועלבונות שנגעו לסכסוך המשפחות. במהלך השיחה, כך נטען, העביר חמזי את הטלפון לעורר, והוא איים על עלי ועל משפחתו. נטען, כי כעבור כחצי שעה העורר התקשר לעלי בשנית, והמשיך לאיים עליו. כתב האישום ממשיך ומתאר כי לאחר מכן, בסביבות השעה 12:47, נסעו הנאשמים יחד, ברכבו של כ רם, לבית עסק השייך למר עימאד שתיוי (להלן, בהתאמה: בית העסק

ו- עימאד ), נכנסו לבית העסק, והחלו לתקוף את עימאד במכות ידיים בכל חלקי גופו, תוך שהם מאיימים על עימאד ועל משפחתו. כרם אף נטל מפתח שוודי שהיה במקום והיכה באמצעותו את עימאד. כתוצאה מהמכות נגרמו לעימאד חבלות בגבו ובפניו, ונשברו משקפי הראיה שלו. בגין מעשים אלו הואשמו הנאשמים, בגדר האישום הראשון, בעבירות של: איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות והיזק בזדון.

4.

לאחר מכן, על פי כתב

האישום, הנאשמים שבו מבית העסק לאיטליז שמצוי בבעלות משפחתם (להלן: האיטליז ). בכתב האישום נטען כי באיטליז נערכו הנאשמים לקראת תגובה על מעשיהם שתוארו לעיל, כשהם נחושים בדעתם לפגוע בכל בן ממשפחת שתיווי שייקרה בדרכם. בסמוך לשעה 13:28 עבר רכב מסוג "גולף" (להלן: הרכב ) ליד האיטליז, כאשר ברכב נוהג מר מוסטפא אסעיפאן

ז"ל

(להלן גם: המנוח ), שהשתייך למשפחת שתיווי, ולידו, במושב הקדמי הימני, בנו, מר נידאל אסעיפאן

(להלן: נידאל ). הרכב נסע באיטיות רבה בשל פקק תנועה שהיה במקום. כאשר הגיע הרכב אל מול האיטליז, יצא ממנו העורר, על פי הנטען, ניגש אל הרכב, פתח את דלת המושב שליד הנהג והחל לתקוף את נידאל. במקביל, כך נטען, יצא כ רם מבית עסק

שנמצא ממול לאיטליז בצד השני של הכביש, ושלף אקדח שהיה ברשותו, כשהוא מתקדם לכיוון הרכב. בתוך כך, פתח המנוח את דלת מושב הנהג, ויצא מהרכב כשפניו לעבר צידו האחורי של הרכב. כרם כיוון אז את האקדח לעבר המנוח, וירה יריה אחת. מיד לאחר מכן, הקיף כרם את הרכב, ונעמד ליד העורר (אשר המשיך, לכאורה, על פי הנטען, לתקוף את נידאל). כרם כיוון את הנשק אל המנוח, וירה בו, כפי הנטען, פעמיים נוספות. אחת היריות פגעה בירך הימנית של המנוח, וכתוצאה מכך הוא נפל על הכביש, מאחורי הרכב. במהלך האירוע המשיך העורר – כך נאמר בכתב האישום – לתקוף את נידאל, תוך שהוא מונע ממנו לבוא לעזרת אביו, ובעוד חזמי עומד וצופה במתרחש ממרחק מטרים ספורים. לאחר נפילתו של מוסטפא, התקרב גם חזמי אל נידאל, ושלושת הנאשמים המשיכו לתקוף אותו, כאשר כרם יורה ירייה נוספת, הפוגעת ברכב. בשלב מסוים, הצליח נידאל להתחמק מתוקפיו, לעבור למושב הנהג הפנוי, ולהימלט מהמקום. מיד לאחר מכן, על פי הנטען – ניגש העורר והרים את המנוח, שעדיין היה בחיים, בעזרת אדם אחר, וגרר אותו בגסות על בטנו לעבר שולי הכביש, מבלי לנסות להושיט לו עזרה רפואית מיידית להצלת חייו. בהמשך, הרימו חמזי והעורר את המנוח, בסיוע עוברים ושבים, עד שאיתרו רכב פנוי, והכניסו אותו לתוך הרכב האמור. בעל הרכב לקח את המנוח לבית חולים, אך בשל איבוד דם, הוא נפטר בדרך לשם.

זמן קצר לאחר מכן, ובטרם שהגיעה המשטרה לזירת האירוע, נטען כי כרם והעורר החליפו את החולצות שלבשו, ונכנסו בחזרה לאיטליז, בעוד חמזי ברח מן המקום. עם הגעת המשטרה, יצא העורר מן האיטליז, על פי הנטען, כשהוא מחזיק בידיו סכין ואקדח. אחד מן השוטרים

שהיה במקום החל לרדוף אחריו, ובמהלך בריחתו של העורר הוא השליך את הסכין מידיו. בסוף המרדף העורר נתפס, אך בשעה שהיה מחוץ לקשר עין עם השוטר שרדף אחריו, נטען כי הוא העלים את האקדח שהחזיק.

בגין מעשים אלו הואשמו הנאשמים, בגדר האישום השני, בעבירות של: קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה שגרמה חבלה בנסיבות מחמירות, החזקת ונשיאת נשק ללא רשות כדין, חבלה במזיד לרכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושיבוש הליכי משפט. בנוסף הואשמו העורר וכרם בעבירת רצח, ואילו חמזי הואשם בעבירה של סיוע לאחר מעשה פשע.

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, מכוח סעיף 21(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות מעצרים – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

6.

בתאריך 3.10.2010 הוארך מעצרו של כרם, בהסכמתו, עד תום ההליכים נגדו (תוך שנשמרת זכותו לפנות בכל עת ולבקש עיון חוזר), בעוד שההחלטה בנוגע לחמזי ולעורר נדחתה לתאריך 12.10.2010. בתאריך זה הורה בית המשפט הנכבד קמא (כב' הנשיא, השופט ד' חשין ) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. באשר לחמזי בית המשפט

הורה לשירות המבחן להכין לגביו תסקיר מעצר ובינתיים האריך את מעצרו עד להחלטה אחרת.

במסגרת ההחלטה נדחו טענות בא-כוחו של העורר, לפיהן, מחומר הראיות לא ניתן לבסס קביעה לכאורית כי העורר ביצע עבירה של רצח, או קשירת קשר לביצוע פשע, שכן, לגרסת העורר, אירוע הירי היה ספונטני ולא מתוכנן מראש. בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את חומר החקירה – שכלל, בין היתר, סרט ממצלמת אבטחה שבו תועד אירוע הירי, והודעות מעדים וממעורבים בפרשה – וקבע כי ביחס לעורר וחמזי: "קמה תשתית של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה בתום משפטם, בעבירות המבססות חזקת מסוכנות" (ראו: שם , בעמוד 22, שורות 31-30). כן נקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר סטטוטורית, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק המעצרים . באשר לחלופת המעצר, נקבע כי נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, ועל רקע עברו הפלילי, הכולל עבירות אלימות – אין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו. לעומת זאת, מאחר שנקבע כי על פי הנטען חלקו של חמזי בפרשה קטן יותר, לכאורה, מחלקם של המעורבים האחרים, יש מקום להגשת תסקיר מעצר בעניינו, ולפיכך ניתנה הוראה להכנת תסקיר כזה, כאמור.

מכאן הערר שלפני על ההחלטה הנ"ל, ככל שהיא מתייחסת לעורר.

7.

העורר טען בערר וכן בדיון שהתקיים בפני, בתאריך 19.10.2010, כי אין בידיה של המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו, ולחלופין, כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת הורה על מעצרו ללא בדיקה של חלופת מעצר נאותה. באשר לטיעון הנסמך על שאלת הראיות לכאורה אציין, כי בהודעת הערר נמסר, תחילה, כי יריעת המחלוקת במקרה זה נפרסת הן על שאלת זיהויו של העורר בסרט שתיעד את אירוע הירי, והן על השאלה, האם יהיה ניתן, בסופו של יום, להוכיח כי אירוע הירי היה מתוכנן ולא ספונטי, כפי שטוען העורר. עם זאת, בדיון שלפניי מסר בא-כוח העורר, כי הוא חוזר בו לצרכי הערר מקו הטיעון הקשור לשאלת זיהויו בסרט שתיעד את אירוע הירי, ואולם הוא עומד על כל יתר טענותיו.

באת-כוח המשיבה סמכה בדיון את ידיה על החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא, וביקשה להשאירה על כנה.

דיון והכרעה

8.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרב שהוגש על ידם (לרבות בחלקים רלבנטיים מתיק החקירה ובתמונות שהגיש לי בא-כוח העורר) – הגעתי למסקנה כי דין הערר – להתקבל בצורה חלקית , כך שהעורר יישאר במעצר עד להחלטה אחרת, ואולם במקביל יוזמן לגביו תסקיר מעצר – הכל, כפי שמפורט בפיסקה 12 להלן . אביא עתה, בתמצית, את הטעמים שהובילו למסקנתי הנ"ל.

ראיות לכאורה

9.

בפתח הדיון אזכיר, כי בשלב המקדמי שבו אנו עומדים, הבחינה מוגבלת לשאלת הפוטנציאל ההוכחתי הטמון במצרף הראיות לכאורה, שהוא עדיין גולמי בעיקרו. במסגרת זו יש לבחון, כידוע, האם טיבו של מכלול הראיות הלכאוריות הוא כזה, שקיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להפיק ממנו, בסיום ההליך הפלילי, תשתית ראייתית, אשר על פיה תיקבע אחריותו הפלילית של העורר למעשים המיוחסים לו (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 144 (1996)).

10.

בחינת חומר החקירה הקיים בעניינו של העורר, בשים לב לאמת המידה הנ"ל, מוליכה למסקנה כי אכן קיים מכלול ראייתי הקושר את העורר, לכאורה, למעשים המקימים עילת מעצר, אך לאו דווקא בהכרח לאישום בעבירת הרצח. אף בית המשפט המחוזי הביע דעה דומה, משקבע בפיסקה 18 להחלטתו כך:

"בשלב זה של בקשה למעצר עד לתום ההליכים, די בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית המקימה עילה למעצר עד תום ההליכים, אף אם מדובר בעבירות שונות מאלו שנטענו בכתב האישום " (ההדגשה שלי – ח"מ )

קביעה זו מכוונת, כנראה, ליתן מענה לטיעוניו של העורר ברובד הראייתי, שהיו מושתתים על הניסיון לנתק את העורר מאירוע הירי ומההתרחשויות שקרו לפניו ואחריו. בתוך כך, ניסה בא-כוח העורר להעלות תרחישים אחרים, התואמים יותר, לשיטתו, את שקרה בפועל. תמצית עמדתו של העורר בהקשר זה היא, כי הירי בוצע בצורה ספונטנית על ידי כרם, ללא תיאום מראש עמו וללא שהוא היה מודע לכך. עוד מציין העורר כי לאחר הירי, הוא עזר להעביר את המנוח לבית החולים – פעולה שאינה מתיישבת, לכאורה, עם הרצון להמית את המנוח. טיעונים אלו ונכונותם – העובדתית והמשפטית – יוכרעו, כמובן, במשפט עצמו ואולם הנני סבור – ואינני מבקש לנטוע מסמרות בעניין – כי לעת הזו ולכאורה בלבד מתבקשת תפיסת האירועים שהתרחשו (כגון: התקיפה שקדמה לירי, הירי, שיבוש הליכי המשפט, וכיוצא באלה) בצורה מצרפית, דהיינו: כאירוע אחד, שבו היה לכאורה שותף גם העורר. כ אשר כתב

האישום נצפה מנקודת מבט זו, ברי כי נוצרת עילת מעצר סטטוטורית כנגד העורר, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק המעצרים , ובמיוחד נוכח הסכמת העורר שניתנה בדיון שנערך לפני (ולצורך הערר בלבד), באשר לזיהויו בסרט שמתעד את אירוע הירי – עניין שמהווה את "לב ליבה של המחלוקת" במקרה זה, אף לשיטתו של בא-כוח העורר (ראו: בסעיף 11 להודעת הערר).

זאת ועוד – אחרת: אף אם נשקיף על העניין בדרך שהוצגה על-ידי בא כוח העורר וננתק את אירוע הירי מן המעשים הפליליים שהתרחשו על פי הנטען לפניו ואחריו (ניתוק שאני מוכן לעשותו לצורך הדיון

בערר שלפני בלבד) – הרי שלעורר מיוחסים מעשים חמורים אחרים (שלגבי רובם לא הועלתה בשלב זה השגה לגבי קיום ראיות לכאורה) וביניהם: איומים, תקיפה, היזק בזדון, עבירות של החזקה ונשיאת נשק ושיבוש הליכי משפט. אלה מקימים, איפוא, כשלעצמם – עילת מעצר סטטוטורית.

סיכומה של נקודה זו הוא כי בשלב שבו אנו מצויים, אין נפקא מינא האם ניתן יהיה לייחס לעורר, בסופו של יום, גם עבירה של רצח (עבירה בה כופר העורר מכל וכל). אסופת המעשים האחרים המיוחסים לו מקימה, ממילא, עילת מעצר מכוח סעיף 21(א) ל חוק המעצרים .

חלופת מעצר

11.

בהינתן האמור לעיל לגבי הראיות-לכאורה ועילות המעצר – עדין יש לבחון, במצוות המחוקק, את השאלה בדבר שחרורו האפשרי של העורר לחלופת מעצר. כזכור, בית המשפט הנכבד קמא קבע, כי: "יש לעצור את המשיב 2 [העורר – ח"מ ] מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, מבלי לשקול חלופת מעצר לגביו " (ראו: בעמוד 24 להחלטה, שורות 15-13; ההדגשה שלי – ח"מ ). לשיטתי בנסיבות המקרה ניתן היה לבוא לידי המסקנה הנ"ל, המובאת בריישא – רק לאחר שקילת חלופת מעצר וזאת בניגוד לאמור בסיפא של הקטע הנ"ל.

במה דברים אמורים? סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובע, כידוע, כי בית המשפט לא ייתן צו מעצר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם, אלא אם כן נוכח, בין השאר, ש"ל א ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". בשים לב להוראה זו, יש למצות את הניסיון להפחית את הפגיעה בזכותו של העורר לחירות, על דרך של בחינת חלופת מעצר קונקרטית בעניינו, ודבר זה ייעשה, על דרך הכלל, מכוח הוראת סעיף 21א לחוק המעצרים, באמצעות תסקיר מעצר שיכין שירות המבחן (כאן הוזמן תסקיר דומה בעניינו של חמזי). אמנם, העבר הפלילי שנושא עימו העורר, והעובדה שהעבירות המיוחסות לו מצויות ברף חומרה גבוה ביותר – מהווים נתונים העומדים לחובתו. ברם, אין באלה כדי לאיין, מניה וביה, את הצורך לבדוק אפשרות של שחרור לחלופת מעצר הדוקה, אשר עשויה להקטין את הסיכון הנשקף ממנו. עצם החובה לשקול חלופת מעצר ראויה איננה נעלמת, איפוא, גם כאשר קיימים נתונים רבים המטים את הכף, לכאורה, לחובתו של העורר – אף שמטבע הדברים, יש בנתונים אלה כדי להשפיע על ההחלטה עצמה בנושא ולא תמיד יש להיעזר בתסקיר מעצר לצורך זה (ראו: בש"פ 6458/08

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.7.2008); בש"פ 1331/ 10 רצון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2010); ועיינו: יעקב קדמי

על סדר הדין בפלילים

חלק ראשון, כרך א' 246-240 (2008)). עם זאת בהינתן מכלול הנסיבות במקרה שלפנינו, וטענותיו של העורר לגבי חלקו ברצף ההתרחשויות – נראה שיש טעם לאפשר לשירות המבחן לבחון את החלופות שהעורר יעלה, על דרך של תסקיר מעצר, ולא לשלול מראש ועל הסף את הדבר.

12.

נוכח כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:

(א)

שירות המבחן יכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר, בתוך 30 ימים מעת שיוצעו לו חלופות מעצר על-ידי העורר. התסקיר יבחן את המסוכנות הנשקפת מן העורר, וישקול חלופות מעצר הדוקות, ככל שאלה יוצעו על ידו – כל זאת, תוך שתינתן הדעת למגוון הנתונים המורכבים הקיימים במכלול.

(ב)

התסקיר הנזכר בס"ק (א) שלעיל יוגש ל בית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת, וזה ישקול, על רקע ממצאיו והמלצותיו, האם יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ויכריע בעניין – כטוב בעיניו. למען הסר ספק אציין, כי אין בהחלטתי להורות על הכנת תסקיר מעצר כאמור משום הבעת דעה כלשהי בשאלת החלופה האפשרית, אם בכלל.

(ג)

עד להחלטה אחרת בעניינו – העורר יישאר במעצר.