בש"פ 6458/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.7.08 בב"ש 4650/08 (כבוד סגן הנשיא, השופט צ' סגל), אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

כתב האישום

1.

כנגד העוררים, אחים תושבי ישראל, הוגש ביום 29.5.08 לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס להם עבירות מין שבוצעו במשך שנים באחותם, קטינה ילידת 1991 (להלן – המתלוננת ).

האישום הראשון מייחס לעורר 1 עבירות רבות של מעשה מגונה בקטין לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) בתנאי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ); עבירה של אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ובתנאי סעיף 351(א) לחוק העונשין; שתי עבירות של מעשי סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) בתנאי סעיף 351(א) לחוק העונשין ועבירה של ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) בצירוף סעיף 25 ובתנאי סעיף 351(א) לחוק העונשין. על פי הנטען באישום זה, במועד סמוך לשנת 2001, כאשר הייתה המתלוננת כבת 10, בעודם שוהים בבית המשפחה, ביקש העורר 1 מהמתלוננת כי תפשיל את מכנסיה ותסתכל על איבר מינה. לאחר מכן נתן העורר 1 למתלוננת 15 ₪ וביקש ממנה כי לא תספר על כך לאיש. בתקופה שבין שנת 2001 לשנת 2006 נהג העורר 1 להפשיט את המתלוננת מבגדיה, להשכיבה על הרצפה, לנשקה ולמששה בכל חלקי גופה ולעיתים חיכך את איבר מינו בין רגליה, כאשר תוך כדי ביצוע המעשים נהג הוא לאונן עד שהגיע אל סיפוקו. בתקופה שסמוך לשנת 2005 הפסיקה המתלוננת את לימודיה ושהתה בבית המשפחה. בתקופה זו נהג העורר 1 לבצע את המעשים הנ"ל בתדירות של כארבע פעמים בשבוע, בעיקר בשעות הבוקר. בתקופה הסמוכה לשנת 2006 ניסה העורר 1 להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אך המתלוננת התנגדה למעשיו בשל הכאבים שנגרמו לה. במהלך תקופה זו, החדיר העורר 1 פעמיים את איבר מינו לפיה של המתלוננת וכן החדיר אצבעו לאיבר מינה וליקק אותו. העורר 1 המשיך לבצע את המעשים הנ"ל עד סמוך לחודש נובמבר 2006. על פי הנטען, העורר 1 ניצל את גילה הרך של המתלוננת שמנע ממנה להתנגד למעשיו לכל אורך התקופה ונהג לתת לה מתנות וכסף מזומן על מנת שיוכל להמשיך במעשיו, והכל לשם גירוי וסיפוק מיני.

האישום השני מייחס לעורר 2 עבירות רבות של מעשה מגונה בקטין לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) בתנאי סעיף 352(ג)(2) לחוק העונשין. על פי הנטען באישום זה, בתקופה שבין שנת 2005 לחודש אפריל שנת 2008 נהגר העורר 2 להפשיט את המתלוננת, להשכיבה על הרצפה, לנשקה ולמששה בכל חלקי גופה, לחכך את איבר מינו בין רגליה ולהראות למתלוננת סרטים פורנוגרפיים, כאשר תוך כדי ביצוע המעשים נהג הוא לומר למתלוננת כי היא "זונה ואוהבת את איבר מינו", והכל לשם גירוי וביזוי מיניים.

החלטת המעצר עד תום ההליכים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה מבית המשפט קמא לעצור העוררים עד תום ההליכים נגדם ובית המשפט קמא נעתר לבקשה.

במסגרת החלטתו הארוכה והמפורטת, קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, כאשר הראיה המרכזית הינה שלוש הודעות שמסרה המתלוננת במשטרה - מיום 13.5.08 (להלן – ההודעה הראשונה ) ; מיום 20.5.08 (להלן – ההודעה השניה ) ומיום 21.5.08 (להלן – ההודעה השלישית ), כאשר להודעות אלה מתווספות ראיות נוספות לכאורה, שחלקן מחזקות את גרסת המתלוננת וחלקן מכרסמות בה. בשקלול הסופי מצא בית המשפט קמא כי קיים בגרסת המתלוננת הגרעין הראייתי הגולמי בו טמון פוטנציאל הוכחתי המעיד על סיכוי סביר להוכחת אשמתם של העוררים במעשים המיוחסים להם. להלן תובאנה בתמצית קביעותיו של בית המשפט קמא באשר לראיות לכאורה:

(א)

ההודעה הראשונה . במסגרת ההודעה הראשונה, גוללה המתלוננת גרסה לפיה האירועים נשוא כתב האישום החלו בשנת 2001 לערך, בהיותה בכיתה ד', עת התגוררה בבית המשפחה הראשון שהיה בן שלוש קומות, כאשר הקומה הראשונה הייתה קומת מגורים ושתי הקומות הנוספות – שלד בלבד. המתלוננת סיפרה כי העורר 1 קרא לה לראות ארנבות שהביא לקומה השניה, ושם ביצע בה את המעשים המתוארים בכתב האישום. בנוסף, סיפרה המתלוננת כי העורר 1 המשיך לבצע בה את המעשים גם לאחר שעברה המשפחה לבית שני. לגבי העורר 2, סיפרה המתלוננת כי בשלב מסויים, שעה שעדיין התגוררו בבית הראשון, ניסה הוא "להתעסק עימה" אך לא זכרה פרטים מהותיים. המתלוננת סיפרה על מעשיו של העורר 2 לעורר 1 וביקשה שלא להרשות לעורר 2 להמשיך במעשיו אולם לאחר שעברה המשפחה לבית השני, החל העורר 2 לבצע בה מעשים מיניים דומים לאלו שביצע העורר 1, אם כי העורר 2 נמנע מלגעת באיבר מינה של המתלוננת בידיו או בלשונו ונמנע גם מלנסות להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה או לישבנה. המתלוננת לא סיפרה לעורר 1 על מעשיו של העורר 2, מחשש כי יריבו ביניהם. בכיתה ח', נוכח מעשי העוררים, ברחה המתלוננת מהבית. בסופו של דבר היא סיפרה לאמה על המעשים, זו שיתפה את האב והעוררים כמעט וגורשו מהבית, אולם בסופו של דבר שבו לסורם. כשהיתה תלמידה בכיתה ט', סיפרה המתלוננת על המעשים למנהלת בית הספר, ושירותי הרווחה נקראו לסייע בעניין. את העדר ההתנגדות למעשים הסבירה המתלוננת בחששה מפני העוררים והיותה רגילה אליהם מגיל צעיר. באשר להודעה הראשונה, קבע בית המשפט קמא כי היא מאגדת את גרסת המתלוננת למקשה עובדתית אחת שלמה, עשירה בפרטים מהימנה ועקבית, ולא נמצאו סתירות פנימיות מהותיות וכרסום בעוצמת הראיות לכאורה.

(ב)

ההודעה השניה. במסגרת ההודעה השניה התבקשה המתלוננת להסביר כיצד יתכן שבבית הראשון אין כלל קומה שניה או ארנבות. המתלוננת הסבירה כי אמה חששה שילקחו מבני המשפחה המתגוררים בחברון תעודות הזהות שברשותם, ולפיכך הזהירה את המתלוננת לבל תחשוף את העובדה כי הם מתגוררים ב"שטחים". בנוסף, טענה המתלוננת כי למיטב ידיעתה מכר אביה את אותו הבית וכי בעימות שערכה מול העורר 1 הודה הוא לכאורה כי טעה, הדגיש את ה"מחיר העונשי" של המעשים המיוחסים לו וביקש ממנה לא לספר כי גרו בשטחים. בנוסף, סיפרה המתלוננת כי בן דודה ביקש את ידה והאשים אותה בהרס המשפחה.

(ג)

ההודעה השלישית. במסגרת ההודעה השלישית התייחסה המתלוננת לעימות שערכה מול העורר 2, במסגרתו אמר לה העורר 2, כשהיו לבד, כי המשטרה לא תגן עליה וכי הוא עוד "יגיע אליה". המתלוננת פירשה דברים אלו כאיומים, ולפיכך חששה מפני העורר 2 ו"מבטיו הנוקבים" שלימדו על רצונו לפגוע בה, עד כי העדיפה לצאת מחדר החקירות. בנוסף, אמר לה העורר 2 לבטל את התלונה, הואיל והמשטרה כלל אינה מעוניינת בטובתה.

באשר להודעותיה השניה והשלישית, קבע בית המשפט קמא כי הן מוסיפות להודעה הראשונה "נפח ראייתי חדש" ומלמדות כי קיים מענה לקושי שהתעורר בגרסת המתלוננת בקשר למקום בו התרחשו האירועים נשוא כתב האישום. בנוסף, מלמדות ההודעה השניה וההודעה השלישית על ניסיונו של העורר 1 לעורר רגשות אשם בקרב המתלוננת, על כוונתו לשבש את מהלך החקירה, על רצונו לפתות את המתלוננת לסגת בה מתלונתה ועל ניסיונו של העורר 2 לאיים על המתלוננת ולבצע בה "מניפולציה רגשית" שתוליד תחושות פחד. בית המשפט קמא אף קבע כי יש בהתנהגות העוררים ודבריהם במהלך העימות כדי להוות ראיות נוספות לכאורה.

3.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי גרסת המתלוננת מקבלת חיזוקים מראיות נוספות לכאורה, לרבות:

עדויותיהן של יועצת בית הספר ועובדות סוציאליות: עדותה של יועצת בית הספר אשר קיבלה דיווח מסגנית מנהלת בית הספר אודות מצוקתה של המתלוננת וזיהתה סימני מצוקה במפגשים עם המתלוננת, שאף סיפרה על ניסיון התאבדות שלה ואשר במפגש שערכה עם המתלוננת במעמד אמה, בכתה האם למשמע דבריה של המתלוננת; עדויותיהן של עובדות סוציאליות מלשכת הרווחה לפיהן הוריה של המתלוננת הגיבו כלפיהן באופן בוטה, כאשר אמה של המתלוננת כינתה אותה "שקרנית" ואיימה כי תשרוף אותה ואביה איים עליה, עד כי המתלוננת "שמחה" לצאת מביתה למקלט; הודעתה של עובדת סוציאלית נוספת מלשכת הרווחה אשר שוחחה עם המתלוננת ולא זכתה לשיתוף פעולה מצידה; הודעתה של עובדת סוציאלית לנערות במצוקה, אשר נפגשה עם המתלוננת והמתלוננת סיפרה לה את גרסתה תוך שהיא "מתרגשת ובוכה";

הודעות אמה של המתלוננת: הודעת אמה של המתלוננת במשטרה, במסגרתה ציינה האם כי הפרשה נודעה לה מפיה של מנהלת בית הספר בו למדה המתלוננת וכעסה על המתלוננת שלא שיתפה אותה, כי רופא שבדק את המתלוננת קבע כי היא עודנה בתולה ולפיכך היא שיקרה בדבריה, כי היא נתבקשה להוציא את המתלוננת מבית הספר על רקע בעיות התנהגות והמתלוננת סיפרה את גרסתה לעובדת הסוציאלית בבית הספר החדש. הגם שהאם הכחישה כי לאחר שהמתלוננת חזרה מבריחתה סיפרה לה על מעשי העוררים, סיפרה היא כי המתלוננת סיפרה על המעשים לאישה זרה שאינה מוכרת לאם ובעקבות זאת שוחח אבי המתלוננת עם העוררים. לדידה, המתלוננת לא ניסתה להתאבד אלא "נפצעה מלהב של מחדד".

לעומת זאת, בהודעתה מיום 14.5.08 ציינה אמה של המתלוננת כי המתלוננת סיפרה לה לראשונה אודות המעשים לאחר שאותה אישה סיפרה לה שהמתלוננת "עצבנית" לאור התנהגות העוררים. לדברי האם, המתלוננת הכחישה בפניה את הדברים וסיפרה אודות הפרשה לאחרים, אך לא לה. בנוסף, התקשתה האם להסביר מדוע לא פנתה למשטרה. לבסוף, בהודעתה של האם במשטרה מיום 25.5.08 נקלעה היא למצוקה שבאה לידי ביטוי בהתפרצויות ובבכי, וסיפרה כי העורר 1 נשבע לה שלא נגע במתלוננת וכי המתלוננת לא שיתפה איתה פעולה ולא ענתה לשאלותיה. האם ציינה כי מעולם לא גידל מי מבני המשפחה ארנבות בביתם, והכחישה כי ביקשה מהמתלוננת להסוות את דבר מגוריהם ב"שטחים". בית המשפט קמא התרשם מהודעותיה של האם כי הנחתה את המתלוננת כיצד לנהוג לאור דבריה הקשים נגד העוררים, וכעסה שלא שיתפה אותה בעניין מבעוד מועד, וכי דברים אלו מהווים אינדיקציה לכאורה לאפשרות שיש ממש בדברי המתלוננת. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי העובדה שהמתלוננת עודנה בתולה אינה מפריכה את תלונתה, לאור המעשים המיוחסים לעוררים ולאור גילה של המתלוננת עת בוצעו בה המעשים והאופן בו פירשה אותם בהתאם לגילה הצעיר.

הודעת אביה של המתלוננת: במסגרת הודעתו של אבי המתלוננת במשטרה, ציין הוא כי לפני כשנתיים שוחח עם העוררים אודות "הפרשה", אך מאז לא חש בדבר. נוכח אורח חייהם של "עבודה ואמונה" לא חשד בהם, אולם משנודעה לו הפרשה, ביקש מאשתו לנעול את חדר השינה בו ישנה עם בנותיהם, ביקש מאשתו "לפקוח עין" על המתרחש ואף איים לסלק את העוררים מהבית אם ימצא כי הם תוקפים את המתלוננת. בית המשפט קמא התרשם כי הודעת האב מקנה משנה תוקף לגרסת המתלוננת וממילא אינה מפריכה אותה.

4.

אל מול הראיות לכאורה הנ"ל, שקל בית המשפט קמא את הראיות שהציגו העוררים, התומכות בטענתם כי לא ביצעו את המעשים המיוחסים להם וכי המתלוננת הפלילה אותם לא עוול בכפם, הואיל והגבילו את תנועתה ואופן לבושה בהתאם לחוקי הדת, בעוד שהיא חפצה לצאת מן הבית. בחקירתו במשטרה מיום 17.5.08 טען העורר 1 כי המתלוננת מתנקמת בו עקב התעקשותו כי תעטה כיסוי ראש; הכחיש כי גידל ארנבות; טען כי הוא מתבייש לבצע את המעשים המיוחסים לו; אישר כי אביו ביקש מאימו לנעול את חדר השינה בו לנות הבנות ולפקח עליהן וטען כי עזיבת הבית והמעבר שלו לתל-אביב כרוכים ב"שטויות" שבדתה המתלוננת מליבה. בחקירתו מיום 28.5.08 ציין העורר 1 כי הסכים לחתום על התחייבות לשמור על המתלוננת ולא להתקרב אליה מפאת רצונו להקנות לה תחושת ביטחון, וביקש להשיב את המתלוננת לאחריות משפחתה. בחקירתו מיום 15.4.08 טען העורר 2 כי הוא לא יודע מדוע הופלל; כי המתלוננת "חולת נפש"; כי יתכן שקנאת המשפחה המורחבת על הצלחתם של העוררים תרמה לעלילה (אם כי לא הצליח להסביר מדוע נטפלים דווקא אליו ואל העורר 1 ולא לאחיהם האחרים); כי העוררים הם המפרנסים המחלקים כסף לבני המשפח לפי צרכיהם ו"שולטים" בבית. בחקירתו מיום 19.5.08 הוסיף העורר 2 וטען כי אינו זוכר אם גידלו ארנבות בבית הראשון וטען כי מה שזירז את "התפרצות הפרשה" הוא רצונה של המתלוננת להצטרף לטיול בית ספר ובקשותיה לקבל כסף, אשר נענו בשלילה. בנוסף, הטעים העורר 2 את חשיבתו כבוד המשפחה בעיניו ואת אחריות העוררים לבנות המשפחה, כאשר נעילת חדרן של הבנות נבע מחוסר רצונן "לשרת" את העוררים כשהם נמצאים בבית.

בית המשפט קמא קבע כי דרוש "מוח מרושע וזדוני" כדי לבדות את גרסתה של המתלוננת, וכי העוררים לא הפריכו את גרסת המתלוננת ואף לא זרעו ספק בדבר מהימנותה. עוד קבע בית המשפט קמא כי גם טענת האליבי שהעלה העורר 2 אינה מתייחסת ללב התקופה נשוא כתב האישום, ולפיכך גם אם תוכח, אין בה כדי לערער את האישומים מיסודם אלא "לגדום את שוליהם" בלבד.

5.

בית המשפט קמא עמד על הראיות אשר, לכאורה, "מכרסמות" בגרסתה של המתלוננת, לרבות: הודעתה במשטרה של מנהלת בית הספר בו למדה המתלוננת, ממנה עולה כי המתלוננת היא תלמידה בעייתית שתקפה תלמידות אחרות ואף "התחילה" עם פועלים בבית הספר, כי בדיקה רפואית שנערכה למתלוננת העלה כי חרף מעשיהם הנטענים של העוררים, המתלוננת עודנה בתולה וכי המתלוננת טענה כי שני המשיבים ביצעו בה את המעשים המיניים אך בהמשך ייחסה אותם לעורר 1 בלבד; הודעתה במשטרה של סגנית מנהלת בית הספר , ממנה עולה כי המתלוננת היא "שקרנית ותלמידה חלשה", בעלת התנהגות "מוזרה" ומופרעת וכי המתלוננת ייחסה בסופו של יום את המעשים לעורר 1 בלבד; הודעתה במשטרה של אחותה הבכורה של המתלוננת , ממנה עולה כי המתלוננת היא עקשנית ומתנהגת בצורה מוזרה, כי המתלוננת מעולם לא סיפרה לה כי מי מהעוררים פגע בה למרות שהיא מניחה כי המתלוננת הייתה מספרת לה על כך, כי המתלוננת נזקקה לטיפול פסיכולוגי, כי העוררים חפים מפשע ולא ניסו לבצע מעשים מיניים במתלוננת וכי יחסיה עם המשיבים טובים מאוד; הודעתה במשטרה של דודתה של המתלוננת , ממנה עולה כי המתלוננת היא "שקרנית" ואף הודתה בפני אמה כי שיקרה כיון שביקשה לצאת מן הבית, כי היא "מפונקת" ו"סובלת מבעיות נפשיות" וכי למעשה כועסת המתלוננת על שנדרשה לשרת את העוררים והודעתה במשטרה של גב' נעימה קראווי , ממנה עולה כי פגשה את המתלוננת בעודה בוכה וחוששת לשוב לכיתה, ואולם המתלוננת לא סיפרה לה על מעשים מיניים שביצעו בה המשיבים אלא הביעה בפניה את חששה מפני אלימות מצד בני משפחתה על שיצאה מהבית ללא אישור וללא כיסוי ראש.

6.

לאור כל האמור לעיל הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי מכלול הראיות שהוצג כנגד גרסתה של המתלוננת לא מעורר "ספק סביר" בתשתית הראייתית הלכאורית של המשיבה, הואיל ועיון בהודעותיה של המתלוננת וגורמי המקצוע השונים אינו מבסס את טענותיהן של אחות המתלוננת או דודתה כי המתלוננת סובלת מבעיות נפשיות והיא שקרנית, בפרט נוכח הודעתה של יועצת בית הספר לפיה אחותה של המתלוננת היוותה אף היא יעד למעשי העוררים, ואולם הצליחה להדוף את ניסיונותיהם. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי התרשמותם של גורמים ניהוליים בבית הספר אינה תחליף להתרשמותם של הגורמים המקצועיים ו"בעיות לימוד" ו"שקרים" בבית הספר אינם סודקים את התשתית הראייתית האמורה. בסופו של בר, מצא בית המשפט קמא "היגיון פנימי" בראיותיה של המשיבה, שהן מפורטות, קונקרטיות ומשתלבות זו עם זה, והגיע לכלל מסקנה כי קיימת סבירות רבה כי הפוטנציאל הראייתי האמור יצמיח בתום המשפט ראיות שתבססנה את אשמתם של העוררים, תוך שהוא מדגיש כי מדובר בהערכה גרידא של חומר הראיות שאינה מתייחסת למשקלן של הראיות ולמהימנות העדים.

7.

באשר לאבחנה בין העוררים, קבע בית המשפט קמא כי הראיות הלכאוריות מספיקות לשניהם, כל אחד וחלקו בפרשה, כאשר חתימתו של העורר 1 על מסמך המחייב אותו לשמור על המתלוננת ולהתרחק ממנה כמו גם התנהגותם של העוררים במהלך העימות מול המתלוננת, עלולות לשמש ראיה נגדם, ככל שתוכח גרסת המבקשת.

8.

לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי העבירות המיוחסות לעוררים מלמדות על מסוכנותם הן כלפי המתלוננת והן כלפי הציבור בכללותו. בנוסף, נקבע כי הראיות בתיק מקיימות יסוד סביר לחשש כי שחרורם של העוררים יאפשר שיבוש הליכי משפט. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי קיימות שתי עילות מעצר עצמאיות כנגד העוררים, חשש לשיבוש הליכי משפט לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ומסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק זה. באשר לחלופת מעצר, בחן בית המשפט קמא את חלופות המעצר המוצעות בעניינם של העוררים, וקבע, בהעדר תסקיר מעצר, כי אין מנוס ממעצרם מאחורי סורג ובריח במהלך ניהול המשפט נגדם, כדי להבטיח ניהול משפט הוגן. בשולי ההחלטה ציין בית המשפט קמא כי טרם "חתימת" ההחלטה התקבלו אצלו תסקירי המעצר בעניינם של העוררים, ותסקירים אלו תומכים במסקנתו שאין מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. לפיכך, הורה בית המשפט קמא על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

מכאן הערר שבפניי.

9.

תסקירי המעצר. ביום 7.7.08 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר 2. על פי האמור בתסקיר זה, התרשם שירות המבחן כי אימם של העוררים נמצאת במצוקה נוכח הקונפליקט אותו היא חווה והקושי שלה להתמודד עם האירועים. בנוסף, צויין כי אבי העוררים מנותק רגשית מהשפעת הקונפליקט והמשבר שפקד את המשפחה ורואה בביתו המתלוננת ילדה חולה ובעייתית ומשליך עליה את האחריות לפרשה, כאשר הוא עסוק בהשלכות הכלכליות על המשפחה והפגיעה בפרנסתה. לדברי שירות המבחן, ההורים אימצו עמדה מגוננת כלפי העורר 2 ומשליכים את האחריות על ביתם, תוך שהם מתקשים לראות את המצוקה הקשה בה היא נמצאת. לסיכום, ציין שירות המבחן כי העורר 2 הינו בחור צעיר, המצליח לתפקד בצורה תקינה בחברה אולם הוא בעל דימוי עצמי נמוך וקשיים אישיותיים, שולל כל בעייתיות באורח חייו ומתנהג בצורה מניפולטיבית. שירות המבחן ציין כי על רקע עמדתו והכחשתו התקיפה של העורר 2 לקיום בעייתיות באורח חייו, לרבות בתחום המיני, לא ניתן לשלול רמת סיכון גבוהה וכי נוכח סיכון זה ועמדתם של הוריו, יתקשו הם להוות עבורו חלופת מעצר. לפיכך, שירות המבחן לא המליץ על שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר בבית הוריו.

ביום 9.7.08 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר 1. התרשמות שירות המבחן ביחס לעורר 1 הייתה דומה להתרשמותו מהעורר 2. העורר 1 ביטא מצוקה על רגע הפגיעה בו והבושה שנגרמה למשפחה והציע חלופת מעצר בדירה שכורה ביפו, בפיקוח אביו ואחיו הצעיר, או בבית דודתו בפיקוחה ובפיקוח בני משפחה נוספים. הוריו של העורר 1 הציגו אותו כבחור דתי וחיובי שהתארס לאחרונה, וגם לגביו השליכו את האחריות למעצרו על בתם המתלוננת. המצוקה אותה הביעו ההורים זהה לזו שהובעה בעניינו של העורר 2. לסיכום, ציין שירות המבחן כי העורר 1 הוא בחור צעיר, הסובל מקשיים רגשיים, מצמצם את חומרת מצבו ומצבה של המשפחה ומתעלם ממצוקתה של המתלוננת. כן צויין, כי באמצעות שימוש באורח חייו הדתי מצליח העורר 1 לפצל בין הצדדים הבעייתיים שלו לבין הצלחתו לתפקד באופן תקין בחברה, ושולל כל בעייתיות בהתנהגותו ואורח חייו, לרבות בתחום המיני. לפיכך, התקשה שירות המבחן לבחון את דפוסי חשיבתו והתנהגותו בתחום המיני, וציין כי לא ניתן לשלול רמת סיכון גבוהה. לפיכך, לא המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר 1 לחלופת מעצר בבית הוריו.

מן הראוי לציין כי שירות המבחן לא בחן את חלופות המעצר הנוספות שהוצעו בעניינם של העוררים, בבית שכור ביפו בפיקוח אביהם ואחיהם הצעיר או בבית דודתם, בפיקוח הדודה ובני משפחה נוספים.

נימוקי הערר

10.

העוררים - באמצעות בא

כוחם, עו"ד א' עטרי – כופרים מכל וכל במעשים המיוחסים להם. לטענתם, הם לא ביצעו את העבירות נשוא כתב האישום והמתלוננת העלילה עליהם עלילת שווא, כתוצאה מרצונה להתחמק מהמשטר הקפדני שהנהיגו בבית, במסגרתו אסרו עליה לצאת לטיולים והכריחו אותה ללבוש כיסוי ראש, ורצונה להתנקם בהם בשל כך. לתימוכין בטענה זו, טען בא כוח העוררים במסגרת הדיון לפניי כי בעת שהוכנס העורר 1 לעימות עם המתלוננת, שאלתו הראשונה הייתה מדוע אין היא חובשת כיסוי ראש.

11 .

חלופות מעצר. במסגרת הערר, העלו העוררים מספר טענות עיקריות כנגד החלטתו של בית המשפט קמא. ראשית, טענו העוררים כי הואיל והם כופרים באישומים המיוחסים להם והואיל והמתלוננת מעידה כי המעשים בוצעו מבלי שהושמעו נגדה איומים מילוליים ומבלי שבוצע כלפיה שימוש כלשהו בכוח, יש מקום לשחררם לאחת משלוש חלופות המעצר הבאות: בבית הוריהם בירושלים ובפיקוחם; בבית דודתם בירושלים ובפיקוחה של הדודה וקרובי משפחה נוספים; בבית בעיר יפו, בפיקוח מספר משגיחים בגירים שאינם הוריהם. לטענתם, בתום הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא ביום 29.6.08 ביקש הוא לקבל את פרטי הערבים המוצעים והערבים התייצבו לדיון ביום 14.7.08, אולם בית המשפט קמא לא קיים כל דיון ולא בחן את חלופות המעצר השונות. יתר על כן, טוענים העוררים כי שירות המבחן זימן לחקירה אך ורק את הוריהם ולא בחן את יתר הערבים המוצעים ולפיכך הסתפק הוא בבחינת חלופת המעצר בבית הוריהם של העוררים ומאחר שחלופה זו נפסלה, לא נותרה חלופה אחרת. לפיכך, טוענים העוררים כי לא התקיים כל דיון ממשי בעניין חלופות המעצר המוצעות וכי מן הראוי לבחון אותן.

12.

עילת מעצר. לטענת העוררים, לא קיימת עילת מעצר בעניינם. באשר לעילת המסוכנות , טוענים העוררים כי הואיל ועל פי כל הראיות הם לא נקטו כלפי המתלוננת באלימות פיסית ומילולית כדי לבצע את המעשים המיוחסים להם, אין לטענה כי הם מסוכנים כלפי המתלוננת כל בסיס, בפרט נוכח שהותה של המתלוננת בפנימייה בצפון הארץ שמקומה ופרטיה אינם ידועים להם. בנוסף, טוענים העוררים כי לקביעה לפיה הם מסוכנים לכלל הציבור אין כל בסיס, שעה שמעולם לא פגעו באדם אחר.

לחיזוק טענתם זו, טוענים הם כי מהודעותיה של המתלוננת במשטרה עולה כי העורר 1 הפסיק לבצע את המעשים המיוחסים לו כשנה לפני התפוצצות הפרשה, ולמעשה שהה במחיצת המתלוננת שנה שלמה מבלי שניסה לפגוע בה.

בנוסף, טוענים העוררים כי גם לעילה של שיבוש הליכי משפט אין כל בסיס, הואיל ולפי הגישה בה נקט בית המשפט קמא, קיים חשש כי כל אדם שנאשם בביצוע עבירה ינסה לשבש הליכי משפט. לטענתם, התנהגותם של בני משפחה אחרים הסבורים כי נגרם לעוררים עוול אינה מעלה חשש כי העוררים עצמם ינסו לשבש הליכי משפט ושהותה של המתלוננת בפנימייה, מסירה את החשש כי ינסו להפעיל עליה לחצים. לפיכך, טוענים העוררים כי לא קיימת בעניינם "אינדיקציה קונקרטית" כי ינסו לשבש הליכי משפט. לאור האמור לעיל, טוענים העוררים כי לא קיימת עילת מעצר בעניינם.

13.

ראיות לכאורה. מוסיפים העוררים וטוענים כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם ומכל מקום, גם אם קיימות ראיות כאמור, הרי שהן קיימות במובן "הטכני" ולא המהותי. כך למשל, טוענים העוררים כי מסמך ההתחייבות עליו חתם העורר 1, במסגרתו התחייב לשמור על המתלוננת ולהתרחק ממנה, נחתם ביוזמתה של מנהלת בית הספר שחששה כי כתוצאה מהעלילה שהעלילה עליו המתלוננת, ינסה העורר 1 לפגוע בה, כאשר על ההתחייבות האמורה, שנחתמה בפני מנהלת בית הספר, חתמה גם אימם של העורר והמתלוננת. לפיכך, טוענים הם כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, מסמך זה אינו מהווה ראשית הודיה של העורר 1.

בנוסף, טוענים העוררים כי רובן הגדול של הראיות שאותן הזכיר השופט בהחלטתו הינן ראיות בלתי קבילות, כאשר העדים שעל עדויותיהם הסתמך בית המשפט קמא, כלל אינם משמשים כעדים מטעם התביעה, לרבות אחת העובדות הסוציאליות ואבי המתלוננת עצמו. כן טוענים העוררים כי מהודעותיהן של מנהלת בית הספר וסגניתה עולה כי המתלוננת היא "ילדה שקרנית" ולפיכך יש לייחס לטענה זו משקל רב. טענה נוספת שמעלים העוררים בהקשר זה הינה כי הציטוט שהביא בית המשפט קמא בהחלטתו לפיה המתלוננת ציינה כי במהלך העימות, העורר 1 "הודה כי טעה" אינו נכון, ובעימות שהוסרט אין זכר להודאה כאמור, מה שמלמד על שקריה של המתלוננת בנוגע לנושאים מרכזיים בחקירה. עוד טוענים העוררים כי בית המשפט קמא ייחס משקל רב לטענותיה של המתלוננת לפיהן "קלטה בחושיה מסר של איום" במפגש עם העורר 2, כאשר קלטת המפגש סותרת טענה זו.

לטענת העוררים, מהודעותיה של המתלוננת במשטרה עולה שורה ארוכה של סתירות ותמיהות, המכרסמות כרסום של ממש בתשתית הראייתית ה"טכנית" הקיימת כנגדם, לרבות: תיאור בית המגורים של המשפחה בואדי ג'וז, שעה שהתברר כי המשפחה התגוררה בשכונת אל ע'רוב וטענתה המאוחרת כי כל המעשים שבוצעו בואדי ג'וז בוצעו למעשה בבית שבאל ע'רוב; טענתה כי העורר 1 הזמין אותה לראות ארנבות שגידל שעה שכלל לא גידל ארנבות; טענתה כי לאחר המעבר לשכונת א-טור המשיך העורר 1 לבצע בה את המעשים הנטענים ולאחר מכן טענתה הסותרת כי המעשים באל-ע'רוב בוצעו על ידי המשיב 2 ואילו המשיב 1 החל בביצוע המעשים בשכונת א-טור; טענתה כי העורר 1 ביצע בה את המעשים ארבע פעמים בשבוע, בשעות הבוקר ולעיתים גם לקראת חצות, כשהם בחדר בו התגוררו אחיה הבנים, וזאת מבלי שאף אחד מדרי הבית שם לב למתרחש או התעורר; טענתה כי העורר 1 צפה יחד עם עימה בסרטים פורנוגרפיים, שעה שחיפוש בבית המשפחה לא העלה קלטות פורנוגרפיות; תשובות שונות שמסרה לשאלה מתי החל העורר 2 בביצוע המעשים הנטענים; סתירות הנוגעות לטענה כי העורר 2 הכניס את איבר מינו לפיה ועוד. כן טוענים העוררים כי המתלוננת מסרה למספר עדים, לרבות מנהלת בית הספר, סגנית המנהלת ויועצת בית הספר כי רק אח אחד ביצע בה מעשים מגונים ולא שניים, כאשר נתון "קריטי" זה נותר ללא התייחסות בהחלטתו של בית המשפט, למרות שהוא מעורר ספק בנוגע לאמינות גרסת המתלוננת כולה.

כמו כן, סיפרה המתלוננת למספר עדים כי המעשים נפסקו כחצי שנה לפני חקירתה במשטרה, כשבחקירתה טענה כי המעשים נמשכו עד סמוך לחקירה. לטענתם, סתירות ותמיהות רבות אלה מכרסמות בראיות כנגד העוררים כרסום של ממש, המביא לכך שאין תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם של העוררים.

14.

אליבי. לבסוף, טוענים העוררים כי העורר 2 הציג כי אליבי לגבי המעשה האחרון המיוחס לו, כאשר לטענת המתלוננת האירוע בוצע ביום ראשון ואילו אביהם ואמם של העוררים והמתלוננת, וכן שלושה עדים נוספים שהגישו תצהירים מטעמם, טוענים כי העוררים מגיעים לבית המשפחה בליל שישי ועוזבים אותו ביום שבת לשם הגעה לעבודתם המתחילה במוצאי שבת ולפיכך, אין שחר לטענה כי נכחו בבית המשפחה ביום ראשון.

לפיכך, טוען העורר 2 כי הפרכת תלונתה של המתלוננת באשר לאירוע האחרון צריך שתשפיע על מהימנותה של עדותה כולה, ושגה בית המשפט קמא כשקבע כי האליבי מתייחס לאירוע האחרון בלבד ולפיכך לא משפיע על "לב האישומים" כאשר לטענתם, כדי לקעקע את אמינותה של המתלוננת, די בהצבעה על שקריה ביחס לאירוע מוגדר מהותי כלשהו.

מוסיפים העוררים וטוענים כי גרסתה של המתלוננת הייתה כללית וגורפת ולא אפשרה להם להפריכה, וכי אילו העלתה המתלוננת טענות פרטניות, הן היו מופרכות אחת לאחת. לפיכך, טוענים העוררים כי די בטענת האליבי שהראה העורר 2 כדי לשלול את קיומן של ראיות לכאורה.

15.

לאור כל האמור לעיל, טוענים העוררים כי יש להורות על שחרורם המלא או לחילופין, על שחרורם לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

16.

מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד א' פטל – כי אין בטענותיהם של העוררים כדי לפגוע במארג הראיות החזק הקיים במקרה שלפניי. לטענתה, הודעותיה של המתלוננת נתמכות על ידי ראיות רבות נוספות, כאשר חלק גדול מטענותיהם של העוררים, המתייחס למהימנותה של המתלוננת ולקבילותן של הראיות האחרות, מקומו בדיון בתיק העיקרי ולא בדיון שבפניי. לטענתה, שלוש הודעותיה של המתלוננת, אף אם יש בהן אי דיוקים מסוימים, יוצרות מסכת מפורטת של אירועים, המגובה בעדויותיהם של גורמים חינוכיים ומקצועיים, כאשר טענתם של חלק מהגורמים כי המתלוננת היא "בעייתית" ו"שקרנית" אינה פוגמת באיכותן של הודעותיה.

17.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי מסמך ההתחייבות עליו הוחתם העורר 1 הוא בעל חשיבות רבה, ובפירוש מהווה ראשית הודיה, כפי שגם סבר בית המשפט קמא. בנוסף, טוענת המשיבה כי אירוע הבריחה של המתלוננת, נתמך גם בעדויותיהם של המתלוננת, הוריה, דודתה וחברתה, עדת תביעה מספר 13, כאשר גם בעדויותיהם של מי שאינם עדי תביעה יש משום חיזוק להודעותיה של המתלוננת. כן מוצאת המשיבה חיזוק בעדותה של אחות המתלוננת, לפיה העוררים ניסו לבצע גם בה מעשים מיניים; בדוחות העימות המשטרתי בין המתלוננת לבין כל אחד מהעוררים, המלמדים על ניסיונם של העוררים להניא את המתלוננת מהגשת התלונות; העובדה שהמתלוננת אישרה בהודעתה הראשונה כי לא איבדה את בתוליה, דבר המתיישב עם תוצאות הבדיקה הגניקולוגית שנערכה לה ומחזק את אמינותה ועוד. כן מציינת המשיבה כי מספר עדים, לרבות מנהלת בית הספר, העידו כי המתלוננת סיפרה להם על ביצוע המעשים על ידי שני העוררים. לאור כל אלה, טוענת המשיבה כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה להוכחת אשמתם של העוררים.

18.

באשר לעילות המעצר, טוענת המשיבה כי חומרת המעשים המיוחסים לשני העוררים היא גדולה וכי מעשים אלו, ונסיבות ביצועם כלפי אחותם, מאז היותה בת עשר ובמשך כשש שנים, מעידים על המסוכנות הנשקפת מן העוררים.

בנוסף, טוענת המשיבה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, הן בשל אופיין של עבירות מין במשפחה והן בשל עמדת הוריהם של המתלוננת והעוררים, שלפי האמור בתסקירי המעצר משליכים את מלוא האחריות על המתלוננת, כאשר התבטאויותיהם של העוררים במסגרת העימותים המשטרתיים, לפיהם ישאו בעונש מאסר ממושך בגין תלונתה של המתלוננת, מחזקים חשש זה.

19.

לעניין חלופות המעצר, טוענת המשיבה כי תסקירי המעצר אינם ממליצים על שחרור של העוררים לחלופת המעצר המוצעת, בקובעם כי נשקפת מסוכנות מן העוררים. בנוסף, תסקירי המבחן מציינים כי העוררים והוריהם משליכים את האחריות למעשים על המתלוננת ועניין זה הינו מדאיג, כאשר התסקיר בעניינו של העורר 2 מציין כי הוא "מניפולטיבי". בנוסף, טוענת המשיבה כי אין ללמוד על העדר מסוכנות של העוררים רק משום שלא נקטו באלימות פיסית ומשום שהמתלוננת לא התנגדה למעשים, הואיל ודפוס התנהגות זה הינו דפוס מוכר בעבירות מין במשפחה, בפרט כאשר המעשים בוצעו כלפי המתלוננת מאז היותה ילדה בת עשר והיא למעשה הורגלה אליהם. לבסוף, ציינה המשיבה כי הימצאותה של המתלוננת בפנימייה שאינה ידועה בצפון הארץ אינה מעלה או מורידה, הואיל ולא יתכן כי המתלוננת תהיה בת ערובה ואילו העוררים, המואשמים בביצוע מעשים כה חמורים, יתהלכו חופשיים.

20.

לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא וכי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

21.

ההכרעה במקרה שלפניי אינה פשוטה כלל ועיקר. כבר עתה יאמר כי לאחר שהתלבטתי ביני לביני לא מעט, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לערר באופן חלקי, במובן זה שיוכן תסקיר מעצר שיבחן את חלופות המעצר הנוספות שמציעים העוררים. לאחר שיתקבל תסקיר כאמור, יוחזר עניינם של העוררים לבית המשפט קמא על מנת שיבחן, בין היתר על סמך התסקיר שיתקבל, האם יש מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר אם לאו. להלן אנמק את מסקנתי זו.

א.

ראיות לכאורה

22.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, לרבות החלטתו של בית המשפט קמא, לאחר ששמעתי באריכות את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ולאחר שעיינתי בתיק החקירה אותו מסרה לי באת כוח המשיבה במסגרת הדיון, התרשמתי כי למרות הקשיים עליהם הצביעו העוררים, קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם. אכן, תשתית ראייתית זו לוקה באי אלו פגמים, אשר יהיה על בית המשפט קמא ליתן עליהם את הדעת במסגרת ההליך העיקרי שיתנהל בפניו ועם זאת, בשלב זה של ההליך, כאשר עסקינן בבדיקת הפוטנציאל הראייתי בלבד, די בראיות הקיימות כדי להקים פוטנציאל כאמור.

23.

הלכה ידועה ומושרשת היא, כי במסגרת הליך המעצר לא נקבעת חפותו או אשמתו של הנאשם וחזקת החפות לא נסתרת בו. לצורך ההכרעה בשאלה האם יש מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו אם לאו, יש לבחון חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את העיבוד של ההליך הפלילי, המבוסס על הראיות שאותן אספה המשטרה ואשר משקף את עמדתה הראשונית של המאשימה. בשלב המעצר, חומר הראיות טרם עבר את המסננת של חקירה הנגדית, כאשר לרוב עמדת ההגנה אף לא מוצגת בשלב זה של ההליך [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133 (להלן – פרשת זאדה )]. בעניין זה קיים הבדל מהותי בין ראיה רגילה המשמשת את בית המשפט להכרעתו בהליך העיקרי, לבין ראיה לכאורה המשמשת אותו להכרעתו בשאלת המעצר. עמד על כך כבוד הנשיא ברק בפרשת זאדה :

"קיים הבדל מהותי בין "ראיה לכאורה" הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין "ראיה רגילה"... הדרושה להרשעה או לזיכוי. "ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או את חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות - בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטייה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר - אינן תופסות בה. "ראיה לכאורה", היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא אפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית ולאחר קביעת אמינות ומשקל."

[שם, בעמודים 146-147].

24.

בשלב זה של המעצר עד תום ההליכים, שומה על בית המשפט לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה בסיום המשפט, בהתבסס על חומר החקירה כולו, לרבות זה התומך בעמדתו של הנאשם. במקרה בו מעיון בחומר החקירה הכולל הקיים בשלב המעצר נראה כי כבר בשלב זה קיים כרסום של ממש בגירסת התביעה, כך שאין סיכוי סביר כי הנאשם יורשע בסופו של משפט, כי אז אין תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה. כך למשל, אם קיימים ליקויים בסיסיים בחומר החקירה, בהצגת הראיות או בהגיון הפנימי של הדברים, עד כי חומר הראיות הגולמי הקיים בשלב ראשוני זה לא יוכל להפוך לראיות "רגילות" שיש סיכוי סביר כי ניתן יהיה לבסס עליהן את הרשעתו של הנאשם, כי אז אין "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", ואין מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו [ פרשת זאדה , עמ' 147-148 והאסמכתאות המופיעות שם]. ודוק – בחינתו של חומר החקירה הקיים בשלב המעצר, אינה כוללת את בחינת מהימנותם של העדים. מקומה של בחינת המהימנות הוא בהליך העיקרי , ולא בהליך הביניים של המעצר [ שם , בעמ' 148].

25.

במקרה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם של העוררים.

כאמור, בית המשפט קמא בחן את כל הראיות לכאורה הקיימות בתיק החקירה אחת לאחת, הן אלה התומכות בעמדתה של המשיבה והן אלה התומכות בעמדתם של העוררים. לאחר שעשיתי כך גם אני, הגעתי לכלל מסקנה כי הראיות שאותן הציגה התביעה, ובראשן הודעותיה של המתלוננת, הן בעלות היגיון פנימי, משתלבות זו בזו ומקימות את אותו סיכוי סביר כי מראיות אלה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמתם של העוררים. כפי שתיאר בית המשפט קמא בהרחבה במסגרת החלטת המעצר, התשתית הראייתית האמורה אינה מתמצה בעצם קיומן של ההודעות שאותן מסרה המתלוננת במשטרה, אלא בתוכנן של ההודעות, מידת הפירוט של הדברים שמסרה המתלוננת, האופן שבו הן משתלבות עם ההודעות שמסרו עדים אחרים ועוד.

26.

כך, הודעתה הראשונה של המתלוננת כוללת את גרסתה לאירועים נשוא כתב האישום. גרסה זו הינה מפורטת, בהירה, עקבית ומדויקת. בשלב זה, טרם חקירתה הנגדית של המתלוננת, לא נראה כי יש בה סתירות פנימיות או חוסר היגיון פנימי. המתלוננת סיפקה הסברים מניחים את הדעת לשאלות שהופנו אליה, לרבות לשאלה מדוע לא התנגדה למעשים. בנוסף, ציינה המתלוננת כי למיטב ידיעתה ניסו העוררים לבצע מעשים מיניים באחותה ואולם אחותה התנגדה והצליחה להדוף את המעשים. אמרה זו נתמכת בעדותה של אחות המתלוננת, שהיא עדת תביעה. במסגרת הודעותיה השנייה והשלישית התברר כי המתלוננת לא אמרה אמת בנוגע למקום שבו בוצעו המעשים, ואולם גם לקושי זה סיפקה המתלוננת הסבר, כשטענה כי נתבקשה על ידי אמה לא לספר כי המשפחה, בעלת אזרחות ישראלית, התגוררה באל-ע'רוב שבשטחים, והסבר זה קיבל משנה תוקף נוכח דבריו של העורר 1 למתלוננת במסגרת העימות שנערך ביניהם, לפיהם אין לומר כי המשפחה התגוררה באל-ערוב על מנת שלא תלקחנה תעודות הזהות מבני המשפחה. בהקשר זה יוער, כי עצם הכחשתה של אם המתלוננת כי ביקשה מהמתלוננת לומר כן אינה מביאה למסקנה כי המתלוננת שיקרה וכי לא ניתן ליתן אמון באמרתה זו [ראו: בש"פ 5248/95 סוסן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם,27.8.95) (להלן – עניין סוסן )].

27.

הודעותיה של המתלוננת מקבלות חיזוקים מראיות לכאורה נוספות, לרבות: עדותה של יועצת בית הספר; מצבן הנפשי של המתלוננת ושל אמה עם חשיפת הפרשה נשוא כתב האישום; עדותו של אבי המתלוננת לפיה הורה לאשתו לנעול את חדר השינה של בנות המשפחה ולא לאפשר לעוררים וליתר הבנים במשפחה להיכנס אליו; עדותה של חברתה של המתלוננת, עדת תביעה מספר 13, לפיה המתלוננת סיפרה לה כי העורר 1 תוקף אותה מינית וכי סיפרה על כך למנהלת בית הספר שאף הזמינה את העורר לבירור; עדותה של אם המתלוננת, אשר אישרה כי למדה על הפרשה ממנהלת בית הספר, כפי שסיפרה המתלוננת בעדותה; דוחות העימות בין המתלוננת לעוררים, מהם עולה כי העוררים אכן ניסו לגרום למתלוננת לחזור בה מתלונתה (כפי שיפורט להלן) ועוד כהנה וכהנה חיזוקים, אשר פורטו בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט קמא. יתר על כן, נתמכת גרסתה של המתלוננת ב"מסמך ההתחייבות" עליו חתמו העורר 1 ואם המתלוננת בפני מנהלת בית הספר, במסגרתו נכתב:

"אני, [העורר 1] מתושבי ירושלים בעל ת.ז. ... מתחייב לשמור על אחותי [המתלוננת], על שלומה ולא להתקרב ממנה [ כך במקור – י.ד. ] ואם קורה לה משהו אני אחראי בפני החוק כלפי האירוע – [העורר 1].

אני [אמה של המתלוננת] אמא של התלמידה [המתלוננת] מתחייבת לשמור עליה ולהגן עליה בפני כל מי [ש]יתנכל לה ברע פיזית או מילולית ובזה אני אהיה האחראית בפני החוק – [אמה של המתלוננת]"

[ במקור נכתב המסמך בשפה הערבית – התרגום הנ"ל לקוח ממזכר שהכין השוטר סלים מרעי ביום 18.5.08 – י.ד. ].

לדידי, מסמך ההתחייבות הנ"ל, גם אם אינו עולה כדי ראשית הודייה, ואיני קובע מסמרות בשאלה זו, מהווה ראיה לכאורה בעלת משקל כנגד העורר 1, המחזקת את גרסתה של המתלוננת. גם אם בסופו של יום, לאחר שתעובד הראיה הנ"ל במסגרת ההליך העיקרי ויתברר כי גרסתו של העורר 1 ביחס לנסיבות החתימה על מסמך זה היא הנכונה, הרי שבשלב בו אני מצויים, מסמך זה עומד בתנאים שפורטו לעיל לצורך הקמתה של תשתית ראייתית [ראו עניין סוסן הנ"ל].

28.

לאור כל האמור לעיל, התרשמתי כי קיים סיכוי סביר שבסיום ההליך השיפוטי, ניתן יהיה להוכיח את אשמתם של העוררים על סמך חומר הראיות הקיים כנגדם כיום ולהרשיע אותם בביצוע המעשים המיוחסים להם.

29.

אין להקל ראש בכרסום בראיות לכאורה עליו הצביעו העוררים. כרסום זה נובע בעיקר מחוסר העקביות בגרסתה של המתלוננת ביחס למקומות בהם בוצעו המעשים הנטענים; השאלה האם המעשים בוצעו על ידי שני העוררים או שמא רק על ידי אחד מהם; בעניין המועדים בהם בוצעו המעשים על ידי כל אחד מהעוררים והמועדים בהם הופסקו המעשים, כאשר בהקשר זה יתכן כי קיימת לעורר 2 טענת אליבי ביחס לאחד המועדים בהם נטען כי ביצע את המעשים; עדויותיהן של מנהלת בית הספר וסגניתה (שהייתה המחנכת של המתלוננת) לפיהן המתלוננת נוטה לשקר ופער מסוים בתיאור המעשים המיוחסים לעוררים, בין הודעותיה של המתלוננת במשטרה לבין התיאור שאותו מסרה במסגרת הדיווח על קטינים חסרי ישע.

יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הקשיים הנ"ל מאיינים כל סיכוי סביר להרשיע את העוררים במעשים המיוחסים להם, כאשר התשתית הראייתית הלכאורית, עודנה קיימת. בנסיבות אלו, לכל היותר, יש לכרסום בתשתית זו נפקות לעניין חלופת המעצר, כפי שיפורט בהמשך.

ב.

קיומה של עילת מעצר

30.

העורר 1 מואשם בביצוע מעשים מגונים, מעשי סדום ואף אינוס במתלוננת, אחותו הקטינה, מאז היותה בת עשר ובמשך שנים ארוכות. העורר 2 מואשם בביצוע מעשים מגונים כלפי המתלוננת, משך תקופה ארוכה גם כן. גם אם נכונה טענתם של העוררים כי מעולם לא נהגו באלימות כלפי המתלוננת, סבורני כי עצם ביצועם של המעשים כלפי המתלוננת ונסיבות ביצועם לרבות גילה הצעיר של המתלוננת, כאשר העוררים הינם בעלי שררה בבית המשפחה וכאשר קיים ספק באשר למסוגלותה של המתלוננת להתנגד למעשים עקב כך ועקב גילה הצעיר, מלמדים על המסוכנות הנשקפת מן העוררים. לא למותר לציין כי מסוכנות זו נשקפת גם מתסקירי המעצר שהוכנו בעניינם של העוררים.

31.

יתר על כן, שוכנעתי כי קיים בעניינם של העוררים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, באמצעות ניסיונות להשפיע על המתלוננת ולגרום לה לחזור בה מתלונתה. חשש זה עולה מדוחות העימות שבין העוררים לבין המתלוננת, במסגרתם התבטאו העוררים באופן המלמד על רצונם להשפיע על המתלוננת כאמור. כך למשל, בדוח האזנה להקלטה של העימות בין המתלוננת לעורר 2 שערך השוטר סהיר סוויד, ביום 21.5.08, צויין, בין היתר:

"...תוותרי על כל הדיבורים שלך, תוותרי על כל הדיבורים כי הכל שקר, את מדינה? תוותרי על כל הדיבורים שלך, תגידי את האמת, אנחנו לא נחזור לבית, תסתכלי עלי, תביני אותי, זה בושות רק לך, ירשמו את זה בעיתון, תוותרי ותגידי שכל זה סתם דיבורים ותגידי את האמת, הרסת אותנו, הרסת את הבית, את יודעת איזה בושות...? ... יהיו לך בושות ב... ואף אחד לא יתארס איתך או יתחתן איתך..."

דברים אלו מדברים בעד עצמם, ומלמדים על רצונו של העורר 2 להשפיע על המתלוננת ולהניא אותה מלהמשיך בהליכים נגדו. דברים דומים מופיעים גם בדוח שערך השוטר ראיד פוארסה, המתעד את העימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר 1, במסגרתו אמר העורר 1:

"רק בושות עשית לנו. אל תזכירי את אלערוב כי יקחו לנו את התעודות זהות... כך את מתרתרת אותנו בבתי משפט ובמשטרה אלה עובדים עליך אנחנו נקבל חמש או עשר שנים ביום ששי ביקש את ידך הבנ דוד שלי...

העונש הוא עשרים שנה על שתויות תבטלי את התלונה אם את רוצה..."

[ שגיאות הכתיב במקור – י.ד. ]

32.

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי מתקיימות בעניינם של העוררים הן עילת המעצר של מסוכנות והן עילת המעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט.

ג.

חלופת מעצר

33.

סיכומם של דברים הינו אפוא כך: יש בהודעותיה של המתלוננת ובראיות המחזקות אותן תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים לעוררים. בנוסף, קיימות כנגד העוררים עילות מעצר הן בשל המסוכנות הנשקפת מהם והן בשל החשש כי ינסו להשפיע על המתלוננת ולשבש הליכי משפט.

34.

עם זאת, כידוע, לא די בעצם קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר, ושומה עלינו להמשיך ולבחון האם ניתן יהיה להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה שמידת פגיעתה בחירותם של העוררים תהא פחותה. חוששני כי בעניין זה, טרם מוצו כל האפשרויות בעניינם של העוררים.

35.

טוענת המשיבה, ובצדק לטעמי, כי אין בעצם שהותה של המתלוננת בפנימיה לא ידועה בצפון הארץ כדי להוות טעם לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר, הואיל ולא יעלה על הדעת כי המתלוננת היא שתהא בת ערובה בגין מעשיהם של העוררים. עם זאת, העוררים הציעו שתי חלופות מעצר נוספות בעניינם, האחת בדירה שכורה ביפו בפיקוח אביהם ואחיהם הצעיר והשניה, בבית דודתם, בפיקוחה של הדודה ובני משפחה נוספים. חלופות אלה כלל לא נבדקו על ידי שירות המבחן וסבורני כי מן הראוי לעשות כן טרם תתקבל החלטה סופית בעניינם מעצרם של העוררים.

36.

יתר על כן, סבורני כי הכרסום בתשתית הראייתית הלכאורית עליו הצביעו העוררים, מהווה שיקול נוסף התומך בבחינת חלופת מעצר עבור העוררים [ראה למשל: בש"פ 7321/07 אלהיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.07)].

37.

אשר על כן, הנני מורה כי יוכן, בהקדם האפשרי, תסקיר מעצר נוסף בעניינם של העוררים, אשר יבחן את שתי חלופות המעצר הנוספות, כאמור לעיל. תסקיר זה יועבר לעיונו של בית המשפט קמא, אשר יבחן את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, בין היתר על סמך האמור בו.