בש"פ 6669/08 עומר סיאד נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.08 בב"ש 4869/08 (כבוד השופט ר' כרמל), אשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו בת.פ. 205/08.

העובדות

1.

כתב האישום.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.7.08 בשעה 11:00 לערך, הגיע העורר ברכב מסוג גולף בצבע לבן בסמוך למשרדו של המתלונן בתחנת המוניות אל-אקצא ברחוב ואדי ג'וז בירושלים. העורר ישב ברכב ו"תיצפת" לעבר משרדו של המתלונן. כשנגש אליו מנהל תחנת המוניות ושאל למבוקשו, עזב העורר את המקום. באותו היום, סמוך לשעה 18:00, הגיע העורר יחד עם כמה אחרים שזהותם אינה ידועה (להלן – החבורה ), כשבידיהם אלות ומוטות ברזל, סמוך לפנצ'רייה בודאי ג'וז הסמוכה למוזיאון "רוקפלר", כשבכוונתם לתקוף את המתלונן, ששהה באותה השעה במקום.

החבורה הגיעה למקום ברכבו של העורר וברכב נוסף. בעת שהמתלונן, אשר עסק באותה השעה בתיקון תקר, ניגש לתא המטען של רכבו, הגיחה החבורה מאחוריו והחלה להכותו בראשו באמצעות אלת ברזל. כתוצאה מהחבטות נפל המתלונן ארצה אך החבורה המשיכה להכותו בכל חלקי גופו, באמצעות אלות הברזל, המוטות, בעיטות ואגרופים. מיד לאחר התקיפה נמלטה החבורה מהמקום באמצעות שני הרכבים, כשהיא מותירה את המתלונן חבול על הארץ. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן שבר באמת יד שמאל ושבר בפיקת ברך שמאל אשר גובסו, וכן חתך בגב התחתון ובאמה השמאלית, המטומה ונפיחות בראשו, חבלות בבית החזה, בירכו ובברכו השמאלית, אשר הצריכו טיפול רפואי.

2.

הליכי המעצר. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. במסגרת הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא טען העורר כי אינו חולק על קיומו של האירוע ועל הפגיעות שנגרמו למתלונן, ואולם, הוא כפר באופן מוחלט במעורבותו באירוע וטען כי באותה העת שהה ליד מסעדת "אסקדניה" (להלן – המסעדה ) עם ארבעה חברים וכי הדבר נתמך בעדויות המצויות בתיק החקירה.

בית המשפט קמא קבע כי למרות טענותיו של העורר, קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט קמא כי הראיות לכאורה כנגד העורר הינן הודעותיו של המתלונן במשטרה, אחת מיום 5.7.08, למחרת האירוע, ואחת מיום 8.7.08, במסגרתן ציין כי ראה את העורר באירוע התקיפה ואף ראה את העורר בשעות הבוקר שעה שתיצפת לעבר המשרד בו ישב; העובדה כי העורר הכחיש תחילה את היכרותו עם המתלונן ולאחר מכן, במהלך העימות שנערך ביניהם, הודה כי הוא מכיר את המתלונן היכרות שטחית; הודעתו במשטרה של מנהל תחנת המוניות מיום 9.7.08, לפיה הוא הוזעק למקום האירוע ונאמר לו על ידי בעל הפנצ'ריה כי העורר נמנה על התוקפים וכי המתלונן סיפר לו כי מבצע התצפית בשעות הבוקר הוא העורר; הודעתו במשטרה מיום 8.7.08 של בעל הפנצ'ריה, לפיה ראה את אירוע התקיפה; עדותו של עובר אורח שראה את רכבו של המתלונן ליד המקום בו אירעה התקיפה ומסמך שאילתה לאיתור רכב ממנו עולה כי העורר הוא הבעלים של הרכב האמור.

לאור כל האמור לעיל, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לעניין ביצוע העבירה המיוחסת לעורר בכתב האישום וכי אין בעדויותיהם של עדים מטעם העורר בדבר נוכחותו ליד מסעדה כדי לפגוע בראיות לכאורה, בפרט נוכח הסתירות בין דבריהם של העדים השונים בשאלה האם הפגישה ליד המסעדה הייתה מתוכננת או מקרית ולעניין הזמנים בהם שהה העורר ליד המסעדה.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי קיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות כנגד העורר, הנובעת מעברו הפלילי הכולל עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורי ועבירת אלימות ומהמעשים החמורים המיוחסים לו ונסיבות ביצועם. בית המשפט דחה את חלופת המעצר שאותה הציע העורר, בבית הוריו ובפיקוח אשתו, מן הטעם שאין ליתן בו אמון, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

3.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד י' זילברברג – שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לחילופין, טוען העורר כי לאור טיבו של חומר הראיות, העובדה כי מדובר בעבירת של גרימת חבלה ויתר נסיבות העניין, אין מקום לעוצרו עד תום ההליכים נגדו ושגה בית המשפט קמא כשהורה כן.

4.

לטענת העורר, כתב האישום נגדו הוגש על סמך עדותו של המתלונן. לטענתו, במסגרת הודעתו הראשונה, שניתנה ביום התקיפה, ציין המתלונן כי ראה את העורר מיד בסיום אירוע התקיפה. בהמשך, בהודעתו במשטרה מיום 8.7.08 אמר המתלונן כי בעל הפנצ'ריה ושני אנשים נוספים שנכחו במקום אמרו לו שהתוקף הינו "מישהו ממשפחת סיאד". לטענת העורר, שני האנשים הנוספים ששהו בפנצ'ריה בעת האירוע לא נחקרו כלל, ואילו בעל

הפנצ'ריה, שנחקר ביום 8.7.08, אמר בעדותו כי המתלונן לא הבחין בתוקפים כי הוא התעסק בתא המטען של רכבו ואחרי שתקפו אותו, עלו התוקפים לרכביהם וברחו. בנוסף, ציין בעל הפנ'צריה בהודעתו כי הוא אינו מכיר אף אחד מהתוקפים ולא זוכר כיצד נראו, הואיל והאירוע היה "עניין של דקה". לטענת העורר, לאור עדויות אלה, טוען העורר כי עדותו של המתלונן היא שקרית וניתנה ממניעים פסולים, כאשר מעדותו של בעל הפנצ'ריה עולה בבירור כי המתלונן לא ראה את התוקפים וכלל לא יכול היה להבחין בהם.

לטענתו, המניעים הפסולים הללו עולים מהודעתו של המתלונן במשטרה מיום 5.7.08, במסגרתה ציין כי קיים סכסוך בינו לבין משפחת העורר על רקע עסקי.

5.

מוסיף העורר וטוען כי בית המשפט קמא התייחס בהחלטתו לעדותו של מנהל תחנת המוניות, עימד בקיר, מיום 9.7.08. ואולם, לטענתו, מר בקיר נחקר חמישה ימים לאחר האירוע, במהלכם נפגש עם בעל הפנצ'ריה שאמר לו כי הוא מכיר את אחד התוקפים הנמנה על משפחת סיאד והוא חושב ששמו הפרטי הוא עומר, ולפיכך עדותו זוהמה. בנוסף, טוען העורר כי בעל הפנצ'ריה לא נחקר בשנית לאחר עדותו של מר בקיר, ולא עומת עם טענתו של בקיר לפיה בעל הפנצ'ריה אמר לו כי ראה את העורר וזיהה אותו, וממילא לא עומת עם בקיר עצמו. לטענת העורר, אי ביצוע חקירות אלה מחליש את הראיות הקיימות בתיק ופוגע באופן מהותי בגרסתו של המתלונן, כאשר לא מדובר בטענות כנגד מהימנותם של העדים, אלא סתירה של ממש ביניהם.

6.

עוד טוען העורר כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספק לטענת האליבי שאותה העלה, כאשר ישנם ארבעה עדים שונים התומכים בהימצאותו ליד המסעדה בעת האירוע.

7.

עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא כשסבר כי הזיהוי החלקי של רכבו של העורר יכול לשמש ראיה לכאורה. לטענתו, רכב מסוג גולף בצבע לבן הינו נפוץ בכבישי ישראל וספרות הרכב בצד ימין מסמנות סדרה של רכבים שיוצרו באותו השנתון על ידי אותה החברה, ואינן מהוות אינדיקציה לכך כי מדובר ברכבו של העורר.

8.

לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא כשלא בחן חלופת מעצר ולא הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ציין בא כוח העורר כי לאחר הגשת הערר הגיש לבית המשפט קמא בקשה לקבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, ובית המשפט קמא החליט כי תסקיר כאמור יוגש עד ליום 22.8.08. לטענת העורר, עברו הפלילי אינו מכביד, כאשר שניים מתוך שלושה רישומים פליליים הקיימים לחובתו הינם מהשנים 1996 ו-1998 בגין זריקת אבנים על רכבים ורישום נוסף משנת 2002 בגין עבירת אלימות שבגינה קיבל עונש מאסר על תנאי בן חצי שנה בלבד.

בנוסף, טען בא כוח העורר כי משפחתו של העורר היא משפחה מכובדת ובעלת אמצעים המוכנה להעמיד ערבויות גבוהות לשם שחרורו של העורר ממעצר וכי אביו של העורר מוכן לעזוב את עבודתו על מנת לפקח על העורר עשרים וארבע שעות ביממה.

לבסוף, ציטט בא כוח העורר שורה של פסקי דין, במסגרתם שוחררו נאשמים ממעצר, למרות שהואשמו בעבירות אלימות שונות, לרבות כאלה שבוצעו תוך שימוש בנשק חם וקר.

9.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר לקבוע כי אין ראיות לכאורה בעניינו או לחילופין, להורות על שחרורו למעצר בית.

טענות המשיבה

10.

מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ש' כהן – כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא וכי יש להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. לטענתה של המשיבה, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר: זיהוי העורר על ידי המתלונן; זיהוי העורר על ידי מנהל תחנת המוניות (אשר זיהה אותו כמי "שתיצפת" על תחנת המוניות בה עובד המתלונן בשעות הבוקר של יום האירוע); הכחשתו הגורפת של העורר כי ביצע את המעשים המיוחסים לו, לרבות התצפית האמורה בשעות הבוקר; הימצאותו של רכב גולף בצבע לבן בזירת האירוע; עצם היכרותו של העורר את המתלונן, למרות שבתחילה הכחיש היכרות זו והודעתו של מנהל תחנת המוניות במשטרה, ממנה עולה כי בעל הפנצ'ריה אמר למנהל התחנה כי העורר נכח במקום האירוע. לטענת המשיבה, בשלב זה של בדיקת ראיות לכאורה, אין מקום לבדוק את מהימנותם של העדים השונים ולפיכך אין מקום לטענותיו של העורר בדבר הסתירות בין דבריהם של המתלונן, מנהל תחנת המוניות ובעל הפנצ'ריה.

11.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי בית המשפט קמא לא התעלם מטענת האליבי שאותה העלה העורר, אלא ציין את הפגמים הקיימים בטענה זו ובעדויותיהם של עדי האליבי. כן ציינה המשיבה כי המסעדה ממוקמת מרחק נסיעה של "דקה" ממקום האירוע, ולפיכך גם אם העורר שהה ליד המסעדה בסמוך לאירוע, טענת האליבי אינה שוללת המצאות בזירת התקיפה. יצויין כי בתגובה לטענה זו טען בא כוח העורר כי אין בחומר הראיות ראיה המצביעה על כך שהמסעדה אכן ממוקמת במרחק נסיעה של "דקה" מהפנצ'ריה ומדובר בטענה של המשיבה בלבד.

12.

לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפני ולאחר שעיינתי בחומר החקירה שנמסר לי על ידי בא כוח המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, במובן זה שעניינו של העורר יוחזר לבית המשפט קמא, אשר יבחן את שחרורו לחלופת מעצר, בין היתר, בהסתמך על תסקיר המעצר בעניינו אשר צפוי להתקבל ביום 22.8.08.

14.

ראשית יאמר, כי לא ניתן להתעלם מטענת העורר לפיה קיימים פגמים וליקויים בראיות לכאורה שעליהם נסמך בית המשפט קמא בהחלטתו לעוצרו עד תום ההליכים ואין מדובר, כלל ועיקר, בטענה שאין לה רגליים. עם זאת, לאור ההלכה הידועה לפיה די בראיות המקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם על מנת להקים תשתית ראייתית לכאורה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133), סבורני כי אין בפגמים אלו כדי לאיין סיכוי סביר להרשעתו של העורר במעשים המיוחסים לו. למרות פגמים אלו, קיימות מספר ראיות לכאורה אשר יחד מקימות תשתית ראייתית לכאורה כנגד העורר, ובכלל זה: הודעתו של המתלונן וזיהויו את העורר; הכחשתו הגורפת של העורר, לרבות התצפית שביצע בשעות הבוקר ולעומתה הודעתו במשטרה של מנהל תחנת המוניות; הודעתו של מנהל תחנת המוניות לפיה נמסר לו על ידי בעל הפנצ'ריה כי העורר נכח במקום בעת אירוע התקיפה; עדותו של עובר אורח שראה רכב מסוג גולף בצבע לבן ליד מקום האירוע והשאילתא שהופקה לפיה העורר הוא הבעלים של רכב גולף בצבע לבן. כל אלו, מקימים תשתית ראייתית לכאורית המקימה סיכוי סביר להרשעת העורר במעשים המיוחסים לו, ומטעם זה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. יתר על כן, כפי שציינה המשיבה, בית המשפט קמא לא התעלם מטענת האליבי שאותה העלה העורר, ואולם מצא כי נפלו פגמים וליקויים גם בעדויותיהם של עדי האליבי, באופן המקים ספק באשר לאמיתותה של הטענה.

15.

עם זאת, כאמור, העורר הצביע על שורה של פגמים וליקויים המכרסמים בתשתית הראייתית הלכאורית, אשר פורטו בהרחבה בנימוקי הערר ובדיון שהתקיים לפניי ואיני מוצא טעם לחזור עליהם. סבורני כי יש ממש בטענותיו של העורר בדבר פגמים וליקויים אלו וכי למרות שאין בהם כדי לאיין את התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת כנגדו, הרי שהם מחזקים את הצורך בבחינתה של חלופת מעצר בעניינו [ראו: בש"פ 6458/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.08); בש"פ 7321/07 אלהיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.07)].

הואיל והעורר ביקש את הכנתו של תסקיר מעצר בעניינו ותסקיר כאמור צפוי להיות מוגש לבית המשפט קמא ביום 22.8.08, הרי שבנסיבות אלה סבורני כי יש להחזיר את הדיון בעניינו של העורר לבית המשפט קמא, על מנת שיבחן את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בין היתר על סמך התרשמותו של שירות המבחן מן העורר והמלצתו על חלופה מתאימה, ככל שהמלצה כאמור תינתן.

16.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. הדיון בעניינו של העורר יוחזר לבית המשפט קמא, כאמור בסעיף 15 לעיל.