בש"פ 7321/07 וורקו אלהיין נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, בה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשתי עבירות של אינוס, בעבירות איומים, כליאת שוא והדחה בחקירה. על פי הנטען בכתב האישום, דרש העורר מהמתלוננת ביום 6.7.07 כי תכנס לחדרו שבמרכז קליטה בבאר שבע, שאם לא תעשה כן ירצח אותה. עקב חששה מאיומיו נכנסה המתלוננת (בת ה-18) לחדרו של העורר (בן ה-30). שם דחף אותה על המיטה, הפשיטה בכוח מבגדיה ובעל אותה, תוך שהיא בוכה ומתחננת שיעזבנה. לפני שעזבה את חדרו איים עליה כי אם תתלונן במשטרה יהרוג אותה.

עוד מואשם הוא, בכך כי ביצע מעשה אינוס נוסף במתלוננת כשנה לפני כן, וגם זאת תחת איומיו על המתלוננת כי יהרוג אותה אם תסרב לו.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בישיבה הראשונה (מיום 9.8.07) טען הסניגור כי אין ראיות לכאורה ברמה הנדרשת להוכחת המיוחס לעורר, וביקש לדחות הדיון לשם גיבוש הצעה לחלופת מעצר. לשם כך נדחה הדיון ליום 13.8.07. בישיבה זו ביקש הסניגור דחיה נוספת, הואיל וטרם עלה בידו לגבש הצעה לחלופת מעצר.

כך נדחה הדיון ליום 21.8.07 והתקיים בפני מותב אחר של בית המשפט קמא. בישיבה זו טען הסניגור את טענותיו לעניין הראיות לכאורה והפגמים הקיימים בהם לשיטתו, באופן בו "עוצמתן של הראיות לכאורה חלשה ועל כן יש לשחרר את המשיב לחלופה". עם זאת, הוסיף הסניגור וציין כי "כרגע אין בידי להציע חלופה".

בהחלטה שניתנה אותו היום מצא בית המשפט קמא כי חומר החקירה עולה כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום, וכי מתוך האישום והעבירות המיוחסות לעורר קמה חזקת מסוכנותו, ומתוך כך עילת מעצרו.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי בהעדר הצעה לחלופת מעצר אין מנוס מלהורות על מעצרו עד לתום ההליכים. עם זאת, "המשיב (העורר) יהיה רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר מבלי להצביע על קיומן של ראיות חדשות".

2.

בהודעת הערר ובטיעוניו על פה מייחד הסניגור, עורך דין י' ליבדרו, את טענותיו בשני מישורים: הראשון, קביעת בית המשפט קמא לעניין הראיות לכאורה; השני, החלטת בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, מבלי שבחן תחילה היתכנות חלופת מעצר.

לאחר עיון בחומר החקירה שהועמד לעיוני, מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לעניין זה.

העורר, בן ה-30, עלה מאתיופיה ומתגורר במרכז קליטה בבאר שבע בדירה שבקומה השביעית. המתלוננת, בת ה-18, עלתה גם היא עם משפחתה מאתיופיה. משפחתה מתגוררת באותו מרכז קליטה (בקומה הראשונה), ומשך השבוע לומדת המתלוננת בפנימיה בצפון.

מגירסאות שניהם עולה, כי מזה שנה וחצי מתקיים ביניהם קשר כזה או אחר. לגירסת המתלוננת, המדובר בהטרדה אובססיבית שבה מטריד אותה העורר. לגירסת העורר, השניים חברים ואוהבים ומקיימים באופן תדיר יחסי מין. הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין אותו הערב, אולם בהסכמה ובמסגרת מערכת היחסים שביניהם.

לאור זאת, בחינת לכאוריות הראיות להוכחת האישום ותוקפן של הראיות הלכאוריות אמורה להתמקד בגיזרה זו של מחלוקת הגירסאות שבין העורר למתלוננת ובראיות לכאורה מעדים נוספים – ואפרט.

בהודעתה הראשונה של המתלוננת (מיום 9.7.07) היא מספרת כי שלושה ימים לפני כן, יום ו' 6.7.07, ראתה את העורר במרכז הקליטה. הוא הציע לה שידברו, והשניים נכנסו לדירתו. הוא שתה ארבעה בקבוקי בירה, דחף אותה למיטה, פשט את בגדיה בכוח, בעל אותה תחת איומים והורה לה להשאר עמו בדירה כל הלילה. זמן קצר אחר כך נכנסו לדירה אחיה של המתלוננת ביחד עם מאבטח של מרכז הקליטה. "הם ראו שהיא בוכה ולקחו אותה מהדירה".

בהמשך ההודעה היא מספרת, כי היתה זו הפעם הראשונה שהעורר קיים עמה יחסי מין. נתון זה נמסר על ידה גם לעובדת הסוציאלית של מרכז הקליטה ( ר' הודעתה מ-10.7). בהודעה שניה שנגבתה ממנה, ביום 31.7.07, היא מוסרת כי קיימה יחסי מין עם העורר פעם אחת נוספת, כשנה לפני הארוע האחרון, וכי גם אז נעשו הדברים בכפייה ובאיום.

כשמוצגת לה גירסת העורר לפיה השניים חברים ומקיימים בתדירות יחסי מין ביניהם, היא מכחישה את הדברים. היא גם מכחישה את גירסתו המוצגת לה, כי לאחר האירוע (מ-6.7.07) היא התקשרה אליו טלפונית, ולדבריה העורר הוא זה שמטלפן אליה ללא הפסק ומטריד אותה. בשלב מסויים היא מבקשת להפסיק את גביית הודעתה, ומבקשת שוב ושוב כי העורר ישוחרר ממעצרו.

ב-13.8.07, לאחר שהחוקרים קיבלו רשימות פלטי השיחות הטלפוניות של העורר והמתלוננת, נגבית מהמתלוננת הודעה נוספת. הפעם מוצג בפניה הנתון מפלט השיחות, ולפיו היא התקשרה אליו מספר פעמים – לאחר תאריך האירוע – והחוקר מבקש את הסברה לכך. המתלוננת משיבה כי אינה זוכרת לשם מה טילפנה לעורר, מה היה משך השיחות, על מה דיברה איתו או אם התקשרה אליו פעמים נוספות. מיד אחר כך היא שבה ומבקשת את החוקרים כי ישחררו את העורר ממעצרו.

3.

ביום 16.7.07 נגבתה הודעה מהמאבטח במרכז הקליטה שהגיע לדירת העורר מיד לאחר אירוע האונס הנטען. לדבריו, הוא עלה בליל 6.7.07 ביחד עם אחיה של המתלוננת לדירת העורר. העורר השתהה עד שפתח את הדלת. בתחילה מסר כי אין איש בדירה, אולם המאבטח נכנס פנימה וראה בחורה במיטת העורר. בשלב זה פנה לאחיה של המתלוננת שיכנס למקום. השניים הדליקו את האור, וזיהו במקום את המתלוננת. לדברי המאבטח "היא היתה ערה לגמרי, ולא היתה נראית במצוקה או שבכתה". אולם ברגע שראתה את אחיה "אז היא הסתירה את הראש שלה".

בהמשך מוסר המאבטח: "...היא היתה קצת נבוכה, אבל אני לא חושב שהיא בכתה או שעבר עליה משהו". אחיה של המתלוננת מוסר בהודעתו (12.7.07), כי נכנס עם המאבטח לדירת העורר, אחותו ישנה, הוא העיר אותה. "היא אספה את החפצים שלה ויצאנו בלי לשאול שאלות ... (העורר) ירד אחרינו ואמר לי שהוא והיא חברים הרבה זמן". הוא אינו מוסר על סימני בכי, מצוקה או כל פרט אחר.

ריכוז הנתונים המפורט לעיל מתוך חומר החקירה אינו שולל אמנם את לכאוריות הראיות להוכחת האישום, ברם יש בו כדי להקהות ולהחליש את עוצמתן הלכאורית. לכך יש להוסיף הודעה שנמסרה על ידי חברתה של המתלוננת ט"ט (מיום 12.7.07). לדבריה, סיפרה לה המתלוננת ביום האירוע כי היא מתכוננת לגשת אותו יום לדירתו של העורר ו"שאני לא אספר לאף אחד".

העובדת הסוציאלית של מרכז הקליטה מוסרת בהודעתה (מיום 10.7.07), כי שוחחה עם המתלוננת ו"אני הבנתי מהשיחה איתה שאחרי שהמאבטח ואח שלה חילצו אותה מהבית של (העורר) ביום שישי, היא איכשהו הגיעה אליו לדירה ביום שבת ואז קרה האונס". גם אמירות אלה מוסיפות בשלב זה של בחינת הדברים לעמעום תוקפן הלכאורי של הראיות.

סיכומם של דברים הינו איפוא כך. הודעותיה של המתלוננת יש בהן כשלעצמן ראיה לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. אולם, בשלב זה של בחינת תוקפן הלכאורי של הראיות מתעוררים ספקות מצטברים מתוך השוואת חלק מהאמור באותן ההודעות זה לזה ומתוך הודעות שניגבו על ידי עדים חיצוניים למעגל הפנימי של ההתרחשות. היינו, הודעת המאבטח, הודעת העובדת הסוציאלית של מרכז הקליטה, הודעת אחיה של המתלוננת והודעת חברתה ט"ט.

הצבר הדברים יחדיו עולה לדעתי כדי כרסום בתוקפן הלכאורי של הראיות ברמה המצדיקה בחינת חלופת מעצר.

תנאי מוקדם לחלופת מעצר שכזו יהיה בעריכת תסקיר מעצר ובאיתור חלופת מעצר שתבטיח הרחקה פיזית של העורר ממקום מגוריה ולימודיה של המתלוננת.

5.

לאור זאת, אני מקבל את הערר ומבטל החלטת בית המשפט קמא.

שרות המבחן יערוך תסקיר מעצר בעניין העורר ויביאו בפני בית המשפט קמא תוך 15 ימים. לאחר שיתקבל התסקיר יתקיים דיון בבית המשפט המחוזי לבחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, במסגרת הדברים שפורטו לעיל.

העורר ישאר במעצר כל עוד לא תינתן החלטה אחרת בבית המשפט המחוזי.