בש"פ 2413/12 יצחק חגאני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) מתאריך 21.03.2012, שבגדרה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה.

2.

כנגד העוררים ושניים נוספים (כולם ביחד יכונו להלן: הנאשמים ) הוגש כתב אישום המייחס להם, בין היתר, עבירות של קשירת קשר לפשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים והדחה בחקירה.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר בבש"פ 2413/12 (להלן: חגאני ) מכר למתלונן, שאותו הכיר דרך אחותו, רות חגאני (להלן: רות ), את רכבו. המתלונן העביר לחגאני חלק מן התמורה עבור הרכב, וסוכם שאת היתרה, בסך של כ-2,000 ש"ח, ישלם המתלונן במועד מאוחר יותר. על-פי הנטען, עובר ליום 22.1.2012 פנה חגאני למתלונן ודרש ממנו כי ישלם את יתרת החוב ולחלופין כי ישיב את הרכב, ואיים עליו כי אם לא יעשה כן – "יטפלו בו". משראה כי המתלונן אינו נענה לדרישותיו, פנה על-פי הנטען חגאני לעורר בבש"פ 2418/12 (להלן: ביטון ), וביקש את עזרתו בגביית יתרת החוב מהמתלונן. ביטון פנה אף הוא אל המתלונן בדרישה כי ישלם את יתרת החוב, אך המתלונן לא נעתר. בעקבות זאת, לפי הנטען, קשרו ביניהם העוררים ושני הנאשמים הנוספים קשר לחטוף את המתלונן על מנת לסחוט אותו באמצעות איומים וכוח. לשם כך, הנחו הנאשמים את רות להתקשר אל המתלונן ולקבוע עמו פגישה. בתאריך 28.2.2012, בסמוך לשעה 1:00, כשהגיע המתלונן למקום המפגש, המתינו לו במקום הנאשמים, תקפו אותו, והורו לו לשלם סכום של 15,000 ש"ח כ"קנס" בגין אי תשלום החוב. משענה המתלונן כי אין ברשותו סכום כזה, וכי ינסה לגייס את הסכום – החלו ביטון ונאשם נוסף להכותו, כאשר הוא מדמם מאפיו ומפיו. בשלב זה, כך נאמר בכתב האישום, התקרב אחד הנאשמים למתלונן כשהוא אוחז בידו סכין יפני, איים כי אם לא ייתן את הכסף מיד – ידקור אותו, וחתך את חולצתו של המתלונן. בהמשך אותו אירוע, לאחר שביטון ונאשם נוסף היכו את המתלונן עד שאיבד את הכרתו, הכניסו אותו הנאשמים למושב האחורי של רכבו של ביטון (להלן: רכב המאזדה ), נכנסו לרכב, והחלו לנסוע. לאחר מרחק נסיעה קצר ירד חגאני מן הרכב, עלה לרכב מסוג פיאט, ונסע בעקבות רכב המאזדה. במהלך הנסיעה שב המתלונן להכרה, והתחנן לרחמיהם של הנאשמים, אך אלה הודיעו לו כי בכוונתם לקחתו לפרדס שם יכריע בורר האם להורגו, או שמא לכלוא אותו עד שישלם את החוב.

האירוע הגיע לסיומו כאשר שוטרים שקיבלו דיווח אודות האירוע הבחינו ברכב המאזדה, והורו לנאשמים לעצור. לאור הנחיית השוטרים עצרו הנאשמים את הרכב, ובטרם נעצרו על-ידי השוטרים איימו הנאשמים על המתלונן כי אם יספר את שאירע – ימות.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשתה טענה המדינה כי נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח ס"ק: 21 (א)(1)(א), (ב) ו-(ג)(4)

לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), המקבלים בנסיבות הספציפיות של המקרה משנה תוקף. כן טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים.

4.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתאריך 18.03.2012 הסכימו באי כוחם של העוררים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טענו כי עוצמתן נמוכה ואיננה מצדיקה את מעצר העוררים עד לתום ההליכים – ובהתאמה עתרו לשחרור העוררים לחלופת מעצר.

5.

בהחלטתו מתאריך 21.03.2012, מושא ערר זה, קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את בקשת המדינה, והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. ההחלטה באה לאחר שבית המשפט הנכבד בחן את חומר הראיות שהציגה המשיבה – שכלל, בין היתר: דו"ח פעולה של שוטר שנקרא לאירוע; סכין שנמצאה ברכב המאזדה, שבו נעצרו הנאשמים וכן הודעות של המתלונן ושל עד ראיה לאירוע. בית המשפט מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעוררים. באשר לאפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר בית המשפט קבע כי עובדות כתב האישום, ובפרט התכנון המוקדם והתקיפה האכזרית, מצביעות על מסוכנות העוררים – איש-איש על-פי חלקו, כאשר לאלה יש לצרף את עברם הפלילי של העוררים, כמו גם את העובדה כי לעוררים מיוחסת עבירת סחיטה, עבירה שניתן, לכאורה, להמשיך ולבצעה גם מתוך חלופת מעצר.

בית המשפט ציין עוד כי למכלול מתווסף החשש הממשי לשיבוש הליכי משפט, המתעצם נוכח איומם של העוררים על המתלונן בעת שנחסמו על-ידי ניידת המשטרה כי יבולע לו אם "יפתח את פיו", וזאת כאשר השוטרים נמצאים בטווח של מטרים ספורים מהם.

מכאן העררים שלפניי.

6.

באי כוחם של העוררים אינם חולקים על קיומה של עילת מעצר, ואף לא על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים, הגם שבערר שהגישו ובדיון שנערך בפניי העלו מספר טענות הנוגעות לעצמת הראיות. בנוסף טענו באי כוח העוררים כי שגה בית המשפט קמא כאשר נמנע מלבחון אפשרות של שחרור העוררים לחלופת מעצר, ולו בדרך של הזמנת תסקיר מעצר. בהקשר זה הדגיש בא כוחו של חגאני את גילו הצעיר ואת נסיבותיו האישיות (בהן, בין היתר, העובדה כי בעברו הרשעה אחת בלבד וכי עד הנה טרם ריצה מאסר בפועל, וכן את דבר היותה של אשתו בשלבי הריון מתקדמים). הוא ציין כי ביכולתו של העורר להציע חלופת מעצר בבית הוריה של אשתו בבני ברק, ובפיקוחו של אביה, שהינו רב ידוע. בא כוחו של ביטון פירט אף הוא את נסיבותיו האישיות של מרשו, לרבות היותו אב לארבעה ילדים, והעובדה כי גם הוא טרם ריצה מאסר בפועל. לעניין זה טען בא כוחו של ביטון כי עברו הפלילי של מרשו איננו כבד במידה שיש בה כדי לשלול א-פריורי את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, והוסיף כי ביכולתו להציע חלופת מעצר בפיקוחן של אשתו של העורר ושל אמו.

7.

באת כוח המדינה, מצידה, סמכה ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וביקשה להותירה על כנה. כן ביקשה באת כוח המשיבה להדגיש כי כשעסקינן בעבירות של סחיטה באיומים ובכוח, קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן הסחיטה – ועל כן הכלל לגבי הנאשמים בעבירות מסוג זה הוא מעצר, כאשר רק במקרים חריגים יורה בית המשפט על שחרור לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

8.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שהוגש על-ידם – הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי , כך שתיבחן אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר מבלי לקבוע מסמרות כלשהם לגבי התוצאה הסופית, והכל כפי שיפורט בפיסקאות 12-10 שלהלן.

9.

באי כוחם של העוררים ניסו, אמנם, לטעון לפירכות מסוימות הקיימות, לשיטתם,

בחומר הראיות, אך בה בעת הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה. אינני רואה מקום להידרש כאן להשגות שהעלו בהקשר זה. מקומן של טענות אלה להתברר בהליך העיקרי, שכן בשים לב לאמת המידה הראייתית הנדרשת לצורך מעצר העוררים עד תום ההליכים – אין בהשגות אלו כדי לפגום בתשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המשיבה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 144 (1996); בש"פ 2745/11 אברמוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 28.4.2011)).

10.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסוגית חלופת המעצר. אין בידי להסכים עם מסקנתו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיה בנסיבות המקרה – לא היה מקום לבחון אפשרות של שחרור העוררים לחלופת מעצר. לענין זה אין לי אלא לחזור על דברים שנאמרו על-ידי בנסיבות דומות, בהחלטה שניתנה לא מכבר:

"סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים קובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אלא אם כן נוכח, בין השאר, ש "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" .

בשים לב להוראה זו, יש למצות את הניסיון להפחית את הפגיעה בזכותו של העורר לחירות, על דרך של בחינת חלופת מעצר קונקרטית בעניינו, ודבר זה ייעשה, על דרך הכלל, מכוח הוראת סעיף 21א ל חוק המעצרים , באמצעות תסקיר מעצר שיכין שירות המבחן." (ראו: בש"פ 7504/10 חמודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 7.11.2010).

דרך זו שהתווה המחוקק, על החובה הנגזרת ממנה לשקול חלופת מעצר – תקפה היא אפילו מיוחסות לנאשם עבירות אלימות קשות (עיינו: בש"פ 5431/04

בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 15.6.2004); בש"פ 6891/10 מדינת ישראל נ' שער (לא פורסם; 10.11.2010)). נתתי דעתי בהקשר זה להחלטות שאליהן הפנתה באת כוח המדינה, ולפיהן ככלל , עבירות של סחיטה באיומים אינן מתאימות לחלופת מעצר, בשל הקלות היחסית שבביצוען והחשש הטבוע, הנובע מאופין של עבירות הסחיטה, לשיבוש הליכי משפט. אולם, דומני כי גם החלטות אלו – אין בהן כדי לשלול את החובה המוטלת על בית המשפט לשקול אפשרות של חלופת מעצר, בדרך של הזמנת תסקיר מעצר, ולו על מנת לבדוק האם המקרה שלפניו נמנה עם הכלל, או שמא עם החריג (השוו: בש"פ 1353/10 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 03.03.2010) והאסמכתאות שם, וכן בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.02.2011), שם הפנה בית המשפט לכלל האמור, אך זאת לאחר שהתקבל תסקיר מעצר, ובהתחשב בממצאיו).

11.

סבורני כי מכלול הנסיבות במקרה שלפנינו איננו מצדיק סטייה מן הדרך הברורה שהתווה המחוקק, וכי יש טעם לאפשר לשירות המבחן לבחון את היתכנותן של חלופות המעצר שמבקשים העוררים להציע.

12.

נוכח כל האמור לעיל הנני מורה כדלקמן:

(א)

שירות המבחן יכין תסקיר מעצר בעניינם של העוררים, בתוך 30 ימים. התסקיר יבחן את היתכנותן של חלופות המעצר שמציעים העוררים, בשים לב למסוכנותם ולחשש לשיבוש הליכי משפט, ועל רקע מכלול הנסיבות.

(ב)

התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב-יפו, וזה ישקול האם יש מקום להורות על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר – ויכריע בענין כטוב בעיניו.

(ג)

עד להחלטה אחרת בעניינם – יישארו העוררים במעצר.

אדגיש, כי אין בהחלטתי להורות על הכנת תסקיר מעצר משום הבעת דעה כלשהי באשר להיתכנותן של החלופות המוצעות. כל כוונתי בהוראתי זו הינה לאפשר לבית המשפט המחוזי הנכבד להחליט בשאלת מעצר העוררים כאשר בפניו הנתונים המלאים – בהתאם למתווה שקבע המחוקק בסעיף 21 לחוק המעצרים.