בש"פ 5431/04 מחמוד בדראן נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה יוחסה לעורר עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי במהלך קטטה בין שתי משפחות בכפר בענה, חבט העורר מספר פעמים עם מקל בראשו של אחד מיריביו.

השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, בפניו התבררה בקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, קבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת חלקו בפרשה. מכאן נבעה מסקנתו הנוספת של בית המשפט, לאמור, נגד העורר קמה חזקת מסוכנות וממילא עילת מעצר, והשאלה האחת שנותרה להכרעה היא, אם קיימת חלופת מעצר אשר עשויה לייתר את הצורך להחזיק את העורר מאחורי סוגר ובריח במהלך משפטו. על שאלה זו השיב בית המשפט המחוזי באומרו:

"סבורני כי בנסיבות העניין ... אף חלופת מעצר לא תוכל להשיג את מטרת המעצר, ועל כן אין מנוס מלהורות על מעצרם של הנאשמים."

לדאבוני, אין בידי לקבל השקפה זו של בית משפט קמא. לאחרונה אמרתי בבש"פ 5502/04 כי "על הכול לחזור ולשנן את הוראתו של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לאמור, בית המשפט לא ייתן צו מעצר אלא מקום בו "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". ובמלים אחרות, עקרון-העל הוא שגם לנאשם בפלילים מוסיפה לעמוד זכותו לחירות, כל עוד לא הופרכה חזקת חפותו. לפיכך, המעצר אינו בבחינת פתרון מועדף למסוכנותו של נאשם, אלא מוצא אחרון בו נוקטים לאחר שהוכח כי אין חלופות ראויות". ובאשר למקרה שבפני, מתוך נימוקי הערר עולה כי לעורר ובא-כוחו לא ניתנה כלל ההזדמנות להציע חלופות מעצר, ועל כן דחיית אפשרות זו מבלי שנבחנה לגופה, היא החטאת מטרתו של חוק המעצרים.

לפיכך, מוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, בפניו יוכל העורר להביא את הצעותיו לחלופות מעצר, ולהשקפתי טוב יעשה השופט המלומד אם קודם למתן החלטתו הוא יסתייע בשירות המבחן, כדי שזה יבחן את החלופות ויחווה את דעתו אם יש בהן כדי לתת מענה הולם לסכנה הנשקפת מהעורר. לאחר כל אלה מתבקש בית המשפט המחוזי לשוב ולהחליט בשאלת מעצרו של העורר, ולזה האחרון שמורה הזכות לשוב ולפנות לבית משפט זה אם הנסיבות יחייבו זאת, ואז יוכל לטעון גם בסוגיית דיותן של הראיות.