בש"פ 2453/05 מחמוד חטיב נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר, מוחמד חטיב (להלן: העורר ), ושלושה חשודים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. להלן: חוק העונשין ), חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק), תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(א) בנסיבות סעיף 381(א)(1) וכן בנסיבות סעיף 379 לחוק), החזקת סכין (לפי סעיף 186(א) לחוק), איומים (לפי סעיף 192 לחוק), החזקת סמים שלא לצריכה עצמית (לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973) וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק).

על פי כתב האישום, העורר, אחיו ושני נאשמים נוספים (להלן: פאדי , אחמד ודוד בהתאמה) הגיעו לביתם של המתלוננים (להלן: עומר ואמיר חוג'יראת ), כשהם מצוידים בסכינים. לאחר שהצליחו הארבעה להיכנס לדירה, דקר אחמד את עומר בבטנו. אמיר, שניסה לעזור לעומר, הוחזק על ידי העורר ופאדי, בעוד אחמד תוקף אותו ומאיים עליו. לאחר שהצליח אמיר לברוח מהמקום, הסיעו הארבעה את עומר הפצוע לבית חולים יוספטל, שם קיבל טיפול רפואי.

2.העורר שוחרר בתאריך 6.1.05 למעצר בית מלא למשך 10 ימים, מלבד יציאה קצרה למכולת. עם זאת, שהה העורר בתאריך 10.1.05 בביתו של אחמד באילת, בניגוד לתנאי מעצר הבית שנקבעו על ידי בית המשפט. במועד זה, נתפסו העורר ואחמד מחזיקים סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ – 48 גרם.

3.ביום 3.2.05 נערך דיון בבקשת המשיבה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים המתנהלים נגדם בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט הורה על שחרורם של פאדי ודוד בתנאים מגבילים ואילו לגבי אחמד והעורר, הורה בית המשפט על עריכת תסקירי מעצר בעניינם. משהסתיימה עריכת התסקיר, הורה בית המשפט המחוזי, בדיון שהתקיים ביום 10.3.05, על מעצרו עד תום ההליכים של העורר. בית המשפט נימק את החלטתו בכך, שהעורר הפר את תנאי מעצר הבית שנקבעו לגביו, הפרה ממנה יש ללמוד שלא ניתן לסמוך על המשיב כי יכבד את ההגבלות אשר יוטלו עליו, במידה וייעתר בית המשפט להורות על חלופת מעצר.

4.כאמור, העורר נטל חלק בפעילות עבריינית שסופה בפציעתו של עומר בדקירה. לדאבוני, תקיפת אדם בנשק קר, כתגובה על דברים אשר אמר ולא מצאו חן בעיניו של מאן דהוא או על מעשה שעשה והטריד בכך עובר אורח כלשהו, הפכה לתופעה שכיחה במחוזותינו ובית משפט זה התריע לא פעם בעבר על התגברותה של תופעה זו ועל הצורך להיאבק בה בכל דרך (ע"פ 3231/04 רונן סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.9.2004); ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם, ניתן ביום 26.2.1998); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.99); בש"פ 1113/95 אוסמה ווחיד קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.2.1995); ע"פ 6513/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 15.2.1995); בש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.4.94)). אין להשלים עם מגמה זו, המשקפת את "תת-תרבות הסכין" (כלשונו של חברי, השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2181/94 הנ"ל ),

אלא על כל הגורמים הנוגעים בדבר לתת ידם בניסיון למגר תופעות אלו. האינטרס הציבורי מחייב, כי הזלזול בחיי אדם, הבא לידי ביטוי בקלות בה מוצא עצמו אדם קורבן למעשי אלימות העלולים להותירו נכה ואף להביא למותו, תגובה חריפה מצד כל גורמי האכיפה. בהקשר זה, הסיכון הנובע מביצוע עבירות אלימות כגון אלו מחייב את בית המשפט לתת דעתו ולבחון ביתר שאת את מסוכנותו של הנאשם, אשר עניין מעצרו מתברר בפני בית המשפט. השמירה על שלמות גופו של אדם וחייו, היא מהחשובות והמרכזיות שבתכליות העומדות בבסיס החוק הפלילי. אף על פי כן, שבתי ובחנתי את נסיבות המקרה שבפני ולאחר התלבטות לא קלה, החלטתי להורות על שחרור העורר.

המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש אם וכאשר יורשע העורר וכידוע, כל מקרה נבחן לנסיבותיו ובית המשפט לא יורה על מעצר אלא מקום בו "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" כהוראת סעיף 21ב(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. כידוע, לכל אדם זכות לחרות כל עוד חזקת חפותו לא הופרכה ואין חלופות ראויות אשר יפיגו את מסוכנותו (ראו בהקשר זה בש"פ 5431/04 מחמוד בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 15.6.04)).

על פניו, לעורר חלק בלתי מבוטל במסכת האירועים המתוארת בכתב האישום. עם זאת, יצוין כי אין מיוחס לעורר עצמו ביצוע מעשה הדקירה. כמו כן, על פי החלטת בית המשפט המחוזי, שוחרר פאדי, אחי העורר, למעצר בית ואילו העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי מצא להבחין בין השניים, אשר חלקם במעשה דומה, לאור העובדה שהעורר נתפס כשהוא מפר את תנאי הערובה שהושתו עליו ועוד הוסיף חטא על פשע שעה שנתפסו ברשותו סם מסוג חשיש במשקל של כ-48 גרם. מכאן, החלטת בית המשפט להורות על מעצר העורר אינה נובעת בהכרח ממסוכנותו לציבור, אלא משום החשש מפני הפרות נוספות של תנאי החלופה על ידי העורר. כנקודת מוצא, ראוי, כי לא יופלה אחד הנאשמים לרעה ודינם יהיה דומה בכל הנוגע למעצרם. עם זאת, עיקרון השוויון אינו חזות הכל. כך, מקום בו קיימת הבחנה בין הנאשמים יכול שזו תגבר על נקודת מוצא זו (בש"פ 7909/99 יוספאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 18.11.99). הוא הדין במקרה בו הקפדה על עיקרון השוויון בין נאשמים תביא להנצחת החלטה שגויה שהתקבלה לגבי נאשם אחד מהם (בש"פ 12038/04 מאג'ד הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 11.1.2005); בש"פ 8458/04 דב אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.9.2004)). ברוח זו, סבורני כי יש טעם בטענת המשיבה, לפיה הפרת תנאי החלופה על ידי העורר, די בה, כשלעצמה, כדי להביא לסטייה מעיקרון השוויון. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, סברתי שיש מקום לבחון אפשרות לבחון חלופת מעצר.

5.באיזון שבין האינטרס הציבורי התומך במעצרו של העורר עד תום ההליכים בשל מסוכנותו ובין אינטרס של צמצום הפגיעה בחירותו, נוטה הכף, בנסיבותיו של המקרה, לכיוון זה האחרון. העורר הנו צעיר כבן עשרים וזו מעידתו הראשונה. תסקיר המעצר שהוכן על ידי שירות המבחן למבוגרים באילת חיובי וממליץ על שחרורו. אומנם, העורר לא עמד בתנאים המגבילים שנקבעו על ידי בית המשפט וצוין כי קיימת רמת סיכון להישנות מעשים פליליים, אך יחד עם זאת נקבע, כי שהותו של העורר בתנאי מעצר עלולה לסכנו מפאת חשיפתו לסביבה עבריינית. היות ומדובר בהסתבכותו הראשונה של העורר, החשש מפני חשיפתו לסביבה עבריינית, כאמור, הוביל את שירות המבחן לקבוע שבשחרור למעצר בית בבית אביו של העורר יש הסתברות גבוהה לנטרול מסוכנותו.

לנוכח האמור, הערר מתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת החלופה שהוצעה וקביעת תנאי חלופת המעצר בהתאם לכך.