בש"פ 8458/04 דב אברהם נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל ארבעה נאשמים נוספים (להלן – "הנאשמים הנוספים") הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כתב אישום המייחס לו, בנוסחו המתוקן, עבירות של סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, כליאת שווא, איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש הליכי משפט. לפי הנטען, בתמצית, עבד העורר במכון ליווי שהיה בבעלותם של אחדים מהנאשמים הנוספים. במסגרת עבודתו חייב את המתלוננות לעסוק בזנות, נטל מהן את דמי האתנן, נטל מהן את דרכוניהן, כלא אותן ואיים עליהן. כמו כן הכה את המתלוננות בשוט ובמקל וכן קרע מדרכוניהן את העמודים שעליהם הוטבעו אישורי הוויזה למצרים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד), בהחלטתו מיום 12.9.04, ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

העורר עורר על ההחלטה.

2.בהודעת הערר ובטיעוניו לפני הדגיש בא כוח העורר כי העורר מילא במכון תפקיד של פקיד גרידא, ואף זאת במשך תקופה קצרה של כשלושים ימים בלבד; בשל מצוקתו הכלכלית, אחרי שפוטר ממקום עבודתו הקודם "והגיע עד כדי פת לחם ממש". את עבודתו התחיל אחרי שהמתלוננות כבר עבדו במקום; דהיינו, לא הוא שגרם להן לעבוד שם. עוד ציין כי הוא צעיר, יליד שנת 1971, ללא עבר פלילי, שחי חיים נורמטיביים ואף התנדב בעבר במשטרת ישראל. בא כוח העורר הוסיף וטען כי שניים מן הנאשמים הנוספים שוחררו בהסכמת המדינה וכי אדם נוסף, שחלקו בפרשה היה כחלקו של העורר, לא הועמד לדין כלל. הפליה זאת בינו לבין מעורבים בפרשה המהלכים חופשיים מצדיקה שחרורו מן המעצר.

3.המעשים המיוחסים לעורר – שבידי המדינה ראיות לכאורה להוכחתם – הם מתועבים וחמורים ביותר ואין לראותם כדברים של מה בכך, כפי שניסה בא כוח העורר לתארם. העורר נטל מן המתלוננות את דמי האתנן ואת דרכוניהן, כלא אותן, איים עליהן, הכה אותן בשוט ובמקל וכן קרע מדרכוניהן את העמודים שעליהם הוטבעו אישורי הוויזה למצרים. בין אם עשה העורר את מעשיו במסגרת תפקידו "המוגדר" במכון ובין אם עשה אותם בלי שנדרש לכך עונים בו המעשים שהוא אכזר ומסוכן. בעבירות כאלה, מעצם טיבען, גם טבוע החשש כי הנאשם ינסה לשבש את הליכי המשפט על ידי פגיעה במתלוננות. סכנות כאלה אי אפשר להפיג על ידי הגבלת תנועותיו של הנאשם, או על ידי התנאת שחרורו בשהייה בכתובת מסוימת ואף לא על ידי חיובו בערבויות כספיות. לפיכך אין לנקוט חלופה למעצר אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים (ראו בש"פ בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי תק-על 2001(4) 57; בש"פ 9138/01 שרגוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). גיל צעיר, עבר נקי וחיים נורמטיביים בעבר, אינם בגדר טעמים מיוחדים כאלה.

הטרידה אותי טענתו של בא כוח העורר בדבר הפלייתו לרעה בהשוואה לשנים מן הנאשמים הנוספים ששוחררו בהסכמת המדינה ואדם נוסף שלא עמד לדין כלל. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי שלא שוכנע כי מידת הקולא שבה נהגו עם הנאשמים ששוחררו הייתה מוצדקת וכי בכך "נפגע עקרון השוויון". עם זאת סבר כי נוכח מסוכנותו של העורר אין לשחררו מן המעצר "אך בשל טענת האפליה". שקלתי את טענות באי כוח בעלי הדין והגעתי אף אני למסקנה שאין בכוחה של טענת ההפליה כדי לעמוד לעורר. אפילו נעשתה קלקלה בעניינו של נאשם אחד אין חובה עלינו, מטעם זה בלבד, לחזור ולקלקל בעניינו של נאשם אחר.

4. הערר נדחה.