בש"פ 2399/05 דוד ציקואשוילי נ. מדינת ישראל

1.העורר ונאשם נוסף הועמדו לדין בבית משפט השלום בפתח תקווה. כתב האישום מייחס להם עבירה של התפרצות לבית מגורים וגניבה, עבירה לפי סעיף 406 (ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, התפרצו הנאשמים בצוותא ביום 18.1.05 לדירה בפתח תקווה וגנבו ממנה מחשב נייד, שתי מצלמות וידיאו דיגיטליות ותכשיטים.

2.בדיונים בפני הערכאות הקודמות לא התעוררה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה והדיון התמקד בשאלת חלופת המעצר.

בית משפט השלום (כב' השופטת ד' עטר), בהחלטתו מיום 3.2.05 הורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר בקבעו כי נסיבות ביצוע העבירה – פריצה לאור היום כשהנאשמים מצוידים בכפפות, גורמים נזק ועגמת נפש, בצירוף עברם הפלילי המגוון מעידים על מסוכנותם. בית משפט השלום ציין, כי לעורר עבר פלילי מכביד, כי הוא ביצע בעבר שוד מזוין עת שהיה אסיר ברישיון ועל כן הופקע רישיונו וכן כי העבירה נשוא כתב האישום הנוכחי בוצעה זמן קצר בלבד לאחר ששוחרר ממאסר, כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר-הפעלה. לאור האמור מצא בית המשפט כי אין חלופת מעצר העשויה להפיג את החשש ממסוכנותו של העורר. אשר לנאשם השני בכתב האישום, הרי שבית משפט השלום הורה על שחרורו למעצר בית לאחר שציין כי על אף שלנאשם זה עבר פלילי מכביד, ניתן לשחררו לחלופת מעצר מאחר שאין תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי ומאחר שעבירת הרכוש האחרונה שביצע הייתה בשנת 1992, הגם שבשנת 2000 הורשע בעבירות הקשורות בנשק.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ' גורפינקל) שדן בעררו של העורר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים דחה את טענת העורר בדבר אפליה בינו לבין הנאשם השני ששוחרר למעצר בית באמצו את ההבחנה שהבחין ביניהם בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הותיר איפוא על כנה את החלטת בית משפט השלום.

מכאן הערר שבפניי.

3.העורר טוען, באמצעות באת כוחו, עו"ד צור, לכרסום בחומר הראיות. לטענתה, על אף שבפני בית משפט השלום לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הרי שלאחר שצפתה בסרט שצולם לכאורה בעת הפריצה, היא סבורה כי לא ניתן לזהות את העורר באופן ודאי כאחת משתי הדמויות המופיעות בסרט (שצולם על גבי דיסק) אשר נראות כמנסות להיכנס לדירה שבגין הפריצה אליה וגניבת החפצים ממנה עומד הוא לדין. עוד טוען העורר, כי ההבחנה שהבחינו הערכאות הקודמות בינו לבין הנאשם האחר הינה אבחנה פסולה. לטענתו, הגם שחלפו שנים רבות מאז הרשעתו של הנאשם השני בעבירות רכוש, הרי שאך בשנת 2000 הוא הורשע בעבירות חמורות יותר של אחזקת נשק ונשיאתו, בגינן ריצה עונש של מאסר בפועל, ועל כן אין הצדקה להבחנה ביניהם. כתימוכין לטענתו מביא העורר שורה של החלטות בהן שוחרר נאשם לחלופת מעצר אך מכיוון ששותפו לביצוע העבירה שוחרר בתנאים מגבילים, כאשר חלקם של השניים בביצוע העבירה שווה הוא. עוד הוא טוען, כי העובדה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה אין בה כשלעצמה כדי להשליך על ההבחנה שנעשתה בינו לבין הנאשם השני אלא יש לה חשיבות לצורך קביעת התנאים המגבילים לשחרורו ממעצר. יודגש, לעניין זה, כי העורר מסכים כי מן הראוי שהתנאים המגבילים שייקבעו לו יהיו נוקשים יותר מאלה שנקבעו לנאשם השני. עוד טוען הוא, כי העבירה המיוחסת לו אינה מעבירות הרכוש החמורות ביותר. על בסיס מכלול הטענות כפי שפורטו, טוען הוא כי יש לשחררו ממעצר בתנאים מגבילים באופן שיימצא בפיקוחם של אשתו ואביו.

בא-כוח המדינה, במענה לטענות העורר, ציין כי המדינה אינה רואה קושי בכך שהנאשם השני שוחרר וכי עקרון השוויון בין שני הנאשמים אינו מקודש באופן שמצדיק את סיכון הציבור כתוצאה משחרורו של העורר. עוד ציין, כי המדינה ביקשה לעצור את שני הנאשמים עד לתום ההליכים וסברה כי לא היה מקום לשחרורו של הנאשם השני לחלופת מעצר.

4.קראתי את הודעת הערר, שמעתי את טענות הצדדים וכן בחנתי את תיק המשטרה. כמו כן עיינתי בהחלטות אליהן הפנו הצדדים. הגעתי לידי החלטה כי דין הערר להתקבל, במובן זה שעניינו של העורר יוחזר אל בית משפט השלום לשם בחינת חלופות מעצר.

כאמור, בפני בית משפט השלום לא היו הצדדים חלוקים ביניהם על קיומן של ראיות לכאורה. טענתה של באת-כוח העורר בפני היא כי קיים קושי בזיהויו הוודאי של העורר בסרט שצולם במקום הפריצה בעת הפריצה. לאחר צפייה בסרט, לא מצאתי שיש בו נגיסה בראיות באופן המחליש את התשתית הלכאורית נגד העורר. יחד עם זאת, יודגש כי טענה זו תתברר ותוכרע על ידי בית המשפט שידון בעניינו של העורר ויבחן הראיות נגדו.

משמתקיימת דרישת הראיות לכאורה הרי שיש לבחון את מסוכנותו של המשיב ואת התאמתה של חלופת מעצר להפיג את החשש הכרוך במסוכנות זו.

5.אכן, העבירה המיוחסת לעורר אינה מהחמורות שבין עבירות הרכוש. ועם זאת, לעורר עבר מכביד בתחום עבירות הרכוש. דגש יש ליתן לעובדה שביצע עבירה של שוד מזוין גם בעת שהיה אסיר ברישיון ועל כן הופקע רישיונו ולכך שהעבירה נשוא כתב האישום הנוכחי בוצעה זמן קצר בלבד לאחר ששוחרר ממאסר ממושך, כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. כל אלה מצביעים על מסוכנותו של העורר לציבור. מהצד השני, לא ניתן להתעלם מכך ששותפו של העורר לביצוע העבירה שוחרר לחלופת מעצר, כאשר עברו הפלילי של זה כולל הרשעה מהשנים האחרונות בעבירות חמורות הקשורות בנשק.

שקלתי לעניין זה את טענת ההפליה בין העורר לבין הנאשם האחר. אכן, העיקרון הוא כי אין להפלות בין נאשמים לעניין מעצר כאשר אין טעמים שיצדיקו הבחנה ביניהם. יחד עם זאת, על בית המשפט לבחון האם אין שיקולים הגוברים על עקרון השוויון בנסיבות העניין ואין לשיקול זה משקל מכריע, מוחלט ובלעדי (ראו החלטתה של כב' השופטת א' חיות בבש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 30.6.03)). מקום שמתקיימות נסיבות או שיקולים אחרים היוצרים הבחנה בין שותפים לביצוע עבירה, גם אם חלקם בביצועה שווה הוא, לא מתחייבת איפוא גזירה שווה ביניהם באשר להחלטה האם לשחררם לחלופת מעצר או שמא לעצרם עד תום ההליכים. במצב דברים זה, שומה על בית המשפט לקבוע את מסוכנותם בהתחשב לא רק בחומרת העבירות המיוחסות להם ובנסיבות ביצוען, אלא גם בהתחשב בעמדת שירות המבחן לגבי כל אחד מהם, בעברו הפלילי ובנסיבותיו האישיות של כל אחד מהשותפים. לפיכך, ייתכנו מקרים בהם שותף אחד ישוחרר לחלופת מעצר בעוד שותפו-חברו ייעצר עד תום ההליכים. יתרה מזו, כפי שצוין בעבר על ידי בית משפט זה (כב' השופטת א' פרוקצ'יה), "אפילו נעשתה קלקלה בעניינו של נאשם אחד אין חובה עלינו, מטעם זה בלבד, לחזור ולקלקל בעניינו של נאשם אחר" (בש"פ 8458/04 דב אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.9.04). ראו גם בש"פ 5398/03 הנ"ל ).

6.דא עקא, טענת ההפליה, גם אם אין בה כדי לחייב הקשה במקרה דנן מעניינו של האחד לעניינו של השני, אני סבורה שיש בה, במכלול השיקולים, להשליך על עניינו של העורר וודאי שיש לה השפעה כלשהי על אופן בחינת הדברים. לא מצאתי כי המענה שנתנה המדינה לטענה זו מהווה מענה של ממש. שני הנאשמים - העורר והנאשם הנוסף - פעלו יחד באופן שווה וגם לעניין עברם הפלילי, איני רואה הצדקה של ממש להבחנה ביניהם, במיוחד בשים לב לכך שלנאשם השני הרשעות קודמות בעבירות כה חמורות מהשנים האחרונות. העבירה המיוחסת לעורר מביאה עמה פגיעה בקניינו ובביטחונו של הציבור. יחד עם זאת, מדובר בעבירת רכוש בודדת שאינה מן החמורות. בנוסף, לא נעלם מעיני עונש המאסר על תנאי בר ההפעלה התלוי ועומד נגד העורר והעובדה שאף בעבר הופקע רישיונו בשל ביצוע עבירות נוספות ועם זאת, ידוע ומוסכם על כולנו כי אין הליך המעצר מהווה "מקדמה" על חשבון העונש. לאור מכלול שיקולים אלה, אני סבורה, כי מידת המסוכנות הגלומה בעורר, בנסיבותיו של תיק זה, היא כזו המצדיקה לדעתי בחינתן של חלופות מעצר.

לפיכך, החלטתי לקבל הערר במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט השלום לצורך קבלת תסקיר מעצר ובחינת האפשרות לשחרר העורר לחלופת מעצר, אפשרות שתישקל לאחר קבלת התסקיר. לא למותר לציין, כי בקבלת ההחלטה מן הראוי כי בית המשפט ייתן דעתו למועדי הישיבות שנקבעו לשמיעת התיק ולשאלה האם יהיה די באלה על מנת לסיים הדיון בתיק.