בש"פ 6935/09 דניאל ברונפמן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר- זיו ), אשר הקל באופן חלקי בלבד בתנאי מעצר הבית של העורר, שקבע בעניינו בית משפט השלום (כב' השופטת ר' לאופר חסון ).

על מנת להבין מהות הבקשה יש להציג מספר עובדות רקע ודבר זה יעשה להלן.

2.

נגד העורר הוגש לבית משפט השלום בקריות כתב אישום, ולאחריו –

כתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב, גניבה, זיוף סימני זיהוי של רכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כל זאת קרה, על פי הנטען, בקשר עם פריצה לדירה פרטית, שהתרחשה בחודש פברואר ,2008 אגב גניבת תכשיטים ממנה. לאחר מכן, לפי האמור בכתב האישום, העורר נמלט משוטרים שהבחינו בו רכוב על אופנוע, ואז תוך כדי המרדף אחריו נטש את האופנוע ושינה לאחר מכן את מספר הרישוי של האופנוע על מנת להקשות על זיהויו. כתב האישום המתוקן הוגש אף כנגד אדם נוסף בשם שחר אוחיון (להלן: אוחיון ), שלו יוחס גם כן הביצוע של העבירות הקשורות בפריצה לבית המגורים והגניבה (אך לא יתר העבירות שיוחסו לעורר).

3.

המשיבה הגישה בקשה למעצרו של העורר ושל אוחיון עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. קורות אותה בקשה לפרטיה אינן ידועות – כיוון שהעורר נמנע מלצרף לבקשתו את כל ההחלטות הרלוונטיות לעניינו, אולם מן החומר שבפניי עולה כי המשיבה הסכימה, בתאריך 20.3.2008, לשחרור העורר לחלופת מעצר של שהייה במעצר בית מלא בבית אמו, בפיקוח אמו ואביו החורג. מאותו שלב ואילך, כך נראה, החל העורר בהגשת מספר רב של בקשות להקלה בתנאי מעצרו, שהתקבלו בחלקן. בהתאם ל הסכמה בין העורר לבין המשיבה, נקבע בהחלטת כב' השופטת ר' לאופר חסון מתאריך 7.6.2009 כי העורר יוכל לצאת מדי יום ממקום מעצר הבית, בין השעות 08:00 ועד חצות, כאשר בחלק מוגדר משעות אלו יוכל העורר לשהות במקום עסקו, ושם בלבד. במקביל החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל ), בתאריך 7.7.2009, בערר שהגיש אוחיון – על שחרורו ממעצר הבית בו שהה. בעקבות ההתפתחויות הנ"ל, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית החלקי שלו, ועררו נדחה (אף בקשה והחלטה זו לא צורפו לערר). העורר השיג על ההחלטה האמורה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, וזה ראה בהחלטתו – נשוא הבקשה שלפניי – להקל עוד במקצת בתנאי מעצר הבית שהושתו על העורר, באופן שהוא יוכל לצאת מביתו בשעות מעצר הבית שנותרו רלבנטיות לגביו, כך שיוכל לשהות לצד מיטת אביו החולה, לאחר שזה יגיע לארץ מחו"ל על מנת להתאשפז בבית חולים כאן (החלטת כב' השופטת ב' בר- זיו

מתאריך 23.8.2009).

4.

מכאן הערר שלפניי, שבו מתמקד העורר בשלוש טענות:

האחת , כי יש להשוות את תנאיו לאלו של אוחיון, ששוחרר בינתיים כאמור ממעצר הבית בו שהה – ללא תנאים מגבילים;

השניה , כי תנאיו הנוכחיים מקשים עליו בניהול עסקיו;

השלישית

- כי מעצר הבית בו הוא נתון, חרף היותו חלקי ביותר, מקשה עליו לבקר את בתו המתגוררת בירושלים, במסגרת הסדרי ראייה שסוכמו, לטענתו (ולא הוצגו בפניי) עם אם-בתו.

5.

דין הבקשה

– להידחות . כעולה כבר מן האמור לעיל, הבקשה נעדרת פרטים ומסמכים חיוניים רבים, שחלקם הובא בפניי רק במהלך הדיון. נתונים אלה, לאחר שהתבררו, גורעים מסיכויי הערר וכנראה הם לא צורפו מלכתחילה לערר בכוונת מכוון. בין היתר, מתברר כי לעורר עבר פלילי מכביד, הכולל הרשעה בשנת 2002 במספר עבירות רב (שנידונו במאוחד), בהן עבירות מרמה – הרשעה שבגינה הושת על העורר עונש של שתי שנות מאסר בפועל. העורר, כך טוענת המשיבה, אף נמלט לארה"ב, וריצה לבסוף את מאסרו כאן רק לאחר שהוסגר לישראל מארה"ב. בנוסף, את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן ביצע העורר מיד לאחר שסיים לשהות במעצר בית בקשר עם עבירה אחרת שיוחסה לו – של ניסיון התפרצות בשעת לילה למכולת, בחבורה של כשישה אחרים, שאותם הנהיג העורר, לפי הנטען בכתב האישום הנוסף (כתב אישום נוסף זה התלוי ועומד נגד העורר, אין לו זכר בכתב הערר שלפניי).

6.

בנסיבות אלה, טענות העורר בעררו אינן משכנעות. ככל שהדברים נוגעים לזהות עניינו לזה של אוחיון, ששוחרר בסופו של דבר ממעצר הבית בו היה נתון ללא תנאים מגבילים, הרי שהעורר לא הציג תשתית שתבסס צורך בהתייחסות שווה לשניים. מן החומר החלקי שבפניי עולה, בפרט נוכח הנסיבות שצוינו לעיל, כי עניינו של העורר חמור לכאורה מזה של אוחיון – אף שגם הלה הוא בעל עבר פלילי מסוים (ויוזכר גם שהעבירות שיוחסו לעורר בכתב האישום המתוקן רבות ומכבידות יותר מאלו המיוחסות לאוחיון). אוסיף שאף אם ניתן היה לומר כי קיים שוויון בין השניים – ואין הדבר כך, כאמור – ממילא עקרון השוויון איננו אלא שיקול אחד מבין השיקולים שאותם שוקל בית המשפט בהכרעתו, ולעיתים יש ויכריעו השיקולים הנגדיים את הכף (ראו: בש"פ 3346/08 מדינת ישראל נ' אבוטבול (לא פורסם, 29.4.2008); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.03); בש"פ 5398/03

רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.03); בש"פ 8458/04 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.9.04)).

7.

טענת העורר כי תנאי חלופת המעצר מקשים עליו לנהל את עסקיו ולעבוד – אף היא איננה משכנעת בנסיבות, ודאי נוכח ההקלות המפליגות שלהן זכה העורר עד הנה, מאז שוחרר לראשונה ל"מעצר בית" מלא.

8.

אף הטענה (החדשה, יש לומר) כי מעצר הבית החלקי מקשה על העורר לפגוש את בתו איננה יכולה להישמע. העורר לא הוכיח כי העלה את הטענה בעניין הפגישות עם בתו בבית המשפט השלום הנכבד, או בבית המשפט המחוזי הנכבד, ומובן שאין מקום כי הנושא ייבחן דווקא בבית משפט זה לראשונה. זאת ועוד – דומה כי טענה זו נועדה רק להמיר את בקשתו הקודמת של העורר להקלה בתנאי מעצר הבית שלו (שהתבססה על בקשתו של העורר לשהות לצד מיטת אביו החולה), וזאת כאשר בדיון שהתקיים בפניי התברר כי אביו כלל לא הגיע לישראל. אוסיף עוד כי המבקש לא הציג את הסדרי הראייה שנקבעו לו (אם בכלל), ולא ברור מדוע אין הוא יכול לראות את בתו במהלך שעות היום הרבות שבהן אין הוא צריך לשהות ב"מעצר בית" (אף אם הדבר כרוך בנסיעה לירושלים וחזרה לאיזור חיפה). מכל מקום, ככל שלסברת העורר אין כל דרך שבה יוכל לפגוש את בתו במסגרת הסדרי הראייה הקיימים אלא בדרך של הקלה בתנאי מעצר הבית החלקי שלו, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה מתאימה וסדורה, בצירוף כל המסמכים התומכים הרלבנטיים – לבית משפט השלום הנכבד, שיוכל להחליט בה כטוב בעיניו.

9.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה.