בש"פ 12038/04 מאג'ד הייב נ. מדינת ישראל

1.העוררים, אחים תושבי כפר טובא, עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, בגין מעשי אלימות שביצעו, על פי הנטען, במהלך קטטה שפרצה בינם לבין המתלונן ובני משפחתו. הרקע לקטטה, כך נטען בכתב האישום, הוא פגיעה קלה שפגע המתלונן, באמצעות רכבו, ברכב בו שהה העורר 2 ביחד עם גיסו. בעקבות הפגיעה התפתח ויכוח ובמהלכו הטיחו המעורבים זה בזה קללות. המתלונן נסע אל בית הורי העוררים ושוחח עם אביהם אודות האירוע, ובשלב זה הגיע העורר 1 אל בית הוריו, קילל את המתלונן והכהו בפניו. בהמשך החל המתלונן לנסוע לעבר ביתו, ואז, כך מוסיף כתב האישום ומספר, אילצוהו העוררים ואחרים לצאת מרכבו וחבטו בראשו באמצעות מוטות עד שהתמוטט. אחיינו של המתלונן שהגיע למקום הוכה אף הוא על ידי העורר 1 באמצעות מוט, ובנו הוכה בראשו על ידי העורר 2 עד אשר נפל ארצה. כתוצאה מן המעשים נגרם למתלונן שבר בגולגולת, בנו נחבל ולאחיינו נגרם שבר בידו. בגין המעשים שפורטו מיוחסות לעוררים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לעורר 1) ופציעה בנסיבות מחמירות (לעורר 2).

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו מיום 16.12.2004 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ה' ח'טיב) את הבקשה והורה על מעצר העוררים. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, ובהן הודעות המתלונן, בנו, ושלושת אחייניו וכן התיעוד הרפואי באשר לחבלות הנזכרות. העוררים טענו אמנם כי המתלונן ובני משפחתו הם שהגיעו לבית העורר 1 והכו אותו, גרסה בה תמכו בני משפחתם, אולם בית המשפט קבע כי כי הודעות העוררים ובני המשפחה רוויות סתירות ופרכות, וכי "על פניו נראה כי המדובר בהודעות מגמתיות שנועדו לעזור ל[עוררים] להיחלץ מאחריות". אשר לעילת מעצר קבע בית המשפט כי המדובר במעשים אלימים שבוצעו לכאורה תוך שימוש בנשק קר ולפיכך קמה בעניינם של העוררים חזקת מסוכנות סטאטוטורית. בית המשפט הוסיף וקבע כי העוררים לא הפריכו חזקה זו, ונוכח המעשים הקשים המיוחסים להם כמו גם נוכח עברו הפלילי של העורר 1 הורה על מעצרם מאחורי סורג ובריח. טענת אפליה שהעלו העוררים לפיה גיסם שוחרר בערובה על ידי המשטרה נדחתה, ובית המשפט קבע כי עוצמת הראיות לכאורה נגד העוררים רבה מזו הקיימת בעניינו של הגיס.

3.מכאן הערר שבפניי, בו מלינים העוררים על ההחלטה לעוצרם עד תום ההליכים. לטענתם, חומר הראיות נגדם אינו עומד ברף הדרוש לצורך שלב המעצר והם מציינים כי גרסתם נתמכת בהודעות רבות מהן עולה, בין היתר, כי המתלונן היה בגילופין בעת האירוע. עוד טוענים העוררים כי קיימות ראיות לכך שהעורר 1 נחבל בראשו, ואף ראיות אלה תומכות בגרסתם. עוד שבים העוררים ומעלים את הטענה בדבר אפליה בינם לבין גיסם. לחלופין טוענים העוררים כי נוכח עוצמת הראיות בעניינם ראוי להורות על שחרורם לחלופת מעצר, ובהקשר זה מוסיף העורר 2 ומציין כי הוא אינו בעל עבר פלילי.

4.דין הערר להידחות. הראיות לכאורה נגד העוררים מבוססות בעיקרן על הודעותיהם של המתלונן, בנו ואחייניו בהן מתוארת התרחשות האירועים המפורטת בכתב האישום. להודעות אלה מצטרף התיעוד הרפואי באשר לפגיעות החמורות שנגרמו למתלונן ולבני-משפחתו. אל מול אותן ראיות עומדות אמנם הודעותיהם של בני משפחת העוררים, לפיהן, בתמצית, המתלונן הוא זה שיזם את הקטטה בסמוך לביתו של העורר 1 והוא זה שהכה אותו, אלא שעיון בהודעות העוררים ובני-משפחתם מלמד כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו שקיימות בהן, על פני הדברים - פרכות רבות: כך, למשל, טבעי היה כי גרסת העוררים, לפיה לא היכו אלא הוכו ולא יזמו אלא נגררו, תבוא לידי ביטוי מיד בראשית חקירתם, אולם העורר 1 סירב תחילה למסור גרסה כלשהי (דו"ח עיכוב מיום 22.11.2004) והעורר 2 הכחיש כל מעורבות בקטטה (דו"ח עיכוב מאותו יום). בהודעתו הראשונה התמיד העורר 2 בהכחשתו (הודעתו מיום 22.11.2004 עמוד 2 שורה 32), ורק בהודעתו השנייה, כשבוע לאחר מכן, הודה כי תקף את המתלונן ואת בנו וטען כי עשה זאת משום שהם תקפו את אחיו, העורר 1 (הודעתו מיום 28.11.2004 עמוד 2 שורה 53). עוד יש לציין את הקשיים העולים, לכאורה, למקרא הודעותיהן של אחיות העוררים, קשיים שאף עליהם עמד בית המשפט המחוזי: בניסיון להסביר כיצד נגרמו החבלות למתלונן ולבנו סיפרה אחת מהן כי בנו של המתלונן הכה את אביו על מנת שיוכל להעליל על העורר 1 עלילת שווא (הודעת האחות מאג'דה הייב מיום 23.11.2004 שורה 7) ואילו האחרת טענה כי בנו של המתלונן הכה את עצמו בטעות (הודעת דליה הייב מיום 21.11.2004 עמוד 1 שורה 7). גרסאות אלה לא רק שהן מעלות קושי, הן אינן עולות בקנה אחד עם גרסת העורר 2 הנזכרת לעיל, לפיה הוא זה שהכה את המתלונן ואת בנו. פרכה נוספת אותה ראיתי לציין מצויה בגרסת העורר 2 והגיס באשר לאירוע בו פגע המתלונן ברכב בו שהו. השניים טענו כי לאחר ההתנגשות יצא המתלונן והחל לקלל אותם (הודעת העורר 2 מיום 22.11.2004 עמוד 1 שורה 14 והודעת הגיס מחמוד קיסייה מיום 22.11.2004 עמוד 1 שורה 16). אולם, גרסתם זו נסתרת, לכאורה, בהודעת עד ראייה אובייקטיבי אשר סיפר כי המתלונן יצא וביקש מהם סליחה (הודעת עיסא מסרי מיום 29.11.2004 שורה 8).

משציינתי את הפרכות והקשיים העולים לכאורה מגרסת העוררים, לא למותר לחזור ולשנן את הכלל לפיו בהליכי מעצר אין בית המשפט נזקק לשאלות של מהימנות העדים ואין זה ראוי כי יידרש באופן מדוקדק להערכת משקלן של העדויות השונות. לפיכך, די לצורך שלב זה בהודעות המתלונן ובני משפחתו, אשר אינן מופרכות על פניהן, על מנת להקים את התשתית הראייתית הדרושה לצורך המעצר. על אחת כמה וכמה שדי בהודעות אלה מקום שבו קיימים בגרסת העוררים הקשיים שצוינו (ראו: ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6; בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

5.מעשי האלימות המיוחסים לעוררים גרמו פגיעות חמורות למתלונן, לבנו ולאחיינו והם מקימים נגדם עילת מעצר מסוג מסוכנות. לטעמי קמה במקרה זה עילת מעצר נוספת נוכח האפשרות שבני משפחת העוררים תאמו ביניהם את הגרסה שמסרו בחקירה, והחשש כי תיאום גרסאות זה יימשך ביתר שאת אם לא ישהו העוררים במעצר. חומרת מעשי האלימות מלמדת כי אין מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, ובאשר לעורר 1 מצטרף לכל השיקולים הללו עברו הפלילי והעובדה שאת המעשים המיוחסים לו ביצע, לכאורה, בעת שריצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות בגין עבירה אחרת בה הורשע.

אשר לטענת האפליה אותה העלו העוררים, לא מצאתי בה ממש: ראשית, חומר הראיות נגד העוררים שונה מזה הקיים בעניינו של הגיס מחמוד אשר שוחרר בערובה. שנית, עיקרון השוויון בין נאשמים הינו שיקול נכבד ביותר אולם אין הוא שיקול בלעדי, ולעיתים אין מקום להנציח החלטה שגויה שהתקבלה לגבי נאשם אחד במתן החלטה שגויה נוספת לגבי נאשם אחר, רק על מנת שלא ליצור ביניהם אבחנה (בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל

פ"ד נז(6) 753 והאסמכתאות שם). במקרה שלפנינו נראה כי נוכח המסוכנות הנשקפת מהעוררים, כמו גם נוכח החשש לשיבוש מהלכי משפט, גובר האינטרס הציבורי הקיים במעצרם על האינטרס לקיים שוויון בינם לבין הגיס, ככל שקיימת כלל פגיעה בשוויון בנסיבות המקרה דנן.

הערר נדחה.