בש"פ 5817/05 איציק ירושלמי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' אוהד) בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.על פי עובדות כתב האישום תקפו העורר וחברו את המתלונן, כפיר מויאל (להלן: המתלונן ), שהיה בדרכו לבית הכנסת מסיבה שאינה ברורה. במהלך האירוע שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בידו ובחזהו, מה שגרם לחתכים בגופו של המתלונן. בגין אירועים אלה הואשם העורר בביצוע עבירת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו עד תום ההליכים אשר נתקבלה, כאמור, אף על פי שתסקיר מבחן שהוכן בהוראת בית המשפט המחוזי המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית דודו ביישוב אלפי מנשה ובפיקוח הדוד, רעייתו ואימו של העורר.

3.בדיון שנערך בפניי עמד בא כוחו של העורר על כך שהעורר הנו אדם צעיר, כבן 23, אשר עבד בצורה מסודרת עד ליום בו אירע מעשה התקיפה. אביו של העורר היה נרקומן וכעת שיקם עצמו ועובד במכון לגמילה מסמים, ולמרות כל זאת הצליח העורר שלא להסתבך בנבכי עולם הפשע ואין לו כל עבר פלילי. נעשה ניסיון לערוך "סולחה" בין המתלונן לעורר על מנת לפתור את הסכסוך שפרץ בין השניים וממילא לא נגרם נזק חמור למתלונן במקרה דנן. אשר על כן, ביקש בא כוחו של העורר לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר לחלופת מעצר בדמות "מעצר בית" מלא בבית דודו כמפורט.

באת כוח המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר. בטיעונה היא מציינת שהעורר שמר על זכות השתיקה בחקירתו, אינו נותן כל גרסה אשר מסבירה את הסיבות לקרות האירוע ומעדות עדי הראיה למקרה עולה הרושם לכאורה שהמתלונן הלך לתומו ברחוב עד שהותקף על ידי העורר וחברו. העורר הצטייד בסכין לפני שיוצא מביתו, ניגש למתלונן ודקר אותו בחזה, מה שיכל בנקל להוביל אף למותו של המתלונן. בנסיבות אלו בהן מדובר בחשש ממשי לחיי אדם, אין מקום לקחת סיכון ואין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

4.דין הערר להידחות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לשאלה, האם יש מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר בדמות "מעצר בית". אף על פי שתסקיר המבחן ממליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, הדבר הנו בגדר המלצה המובאת בפני בית המשפט (בש"פ 8902/02 נבלוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 30.10.02) ואיני רואה לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין.

פעמים רבות התייחס בית המשפט למסוכנות הטבועה באדם אשר בחר ליישב סכסוך שפרץ בינו ובין אחר בסיוע להב סכינו (ראו: בבש"פ 2453/05 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 28.3.05) והאסמכתאות המובאות שם). מי שמצטייד בסכין שש אלי קרב, תר אחר קורבנו ומוכן לדקור אותו במרכז חזהו, מה שעלול להוביל בנקל לקיפוח חייו של הקורבן, הנו מסוכן לבאים בקרבתו, ועל כך אין חולק. אומנם, לעורר אין עבר פלילי וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק. יחד עם זאת, העורר מסרב למסור גרסה בדבר הרקע לסכסוכו עם המתלונן ודומה שגם זה האחרון אינו מסייע בחשיפת מלוא הרקע לפרשה. בנסיבות אלו מי יתקע לידינו כף ויבטיח שהעורר לא ירצה להשלים את המעשה אשר החל בו במידה וישוחרר ממעצרו? שחרורו של העורר, כאמור, מהווה סיכון שהדעת אינה מניחה לקחתו.

בדברים אלו אין כדי להמעיט מנכונות דודו של העורר ורעייתו לקחת את זה האחרון תחת חסותם בביתם, אולם בנסיבות בהן בחלקים נרחבים של היממה אין הם נמצאים בביתם איני רואה כיצד זה יוכלו להבטיח כי מעשיו של העורר לא ישנו.

לנוכח האמור, דין הערר להידחות.