בש"פ 6954/05 דוד חג'אג' נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 91497/05 מיום 1.6.05 (כבוד השופטת נ' אהד), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(א) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, העורר ביחד עם אחרים, על רקע של מריבה על ממכר בלוני גז צחוק, בכניסה למועדון, דקר את המתלוננים בסכין בכוונה מחמירה וגרם להם חבלות חמורות. בין השאר, מואשם העורר בכך, שגרם לאחד המתלוננים פצע דקירה בחזה מצד שמאל וכן גרם לו פציעה בחלל הבטן ולגבי מתלונן נוסף, בכך שגרם לו פצעי דקירות שחדרו לחלל הבטן ופגעו בכבד ובמעי הדק.

לאור המיוחס לעורר בכתב האישום, עתרה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 1.6.05, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בהתבסס על המסמכים השונים, העדויות השונות וזכ"ד ממנו עולה, כי בא-כוח העורר הודע על הקושי הקיים באיתור ניצבים לצורך קיום מסדר זיהוי. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימת עילת מעצר על-פי דין, שכן חזקה היא שהמבצע עבירות מסוג זה הוא מסוכן לציבור וכי אין מקום לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני, בגדרו שב העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח העורר, בסוג הראיות הקיימות בתיק, אין עוצמה מספיקה כדי להורות על מעצר עד תום ההליכים. לטענתו, יש פגם חקירתי היורד לשורשו של העניין בכך, שהמשטרה לא ביצעה למתלונן הראשי מסדר זיהוי חי בנוכחות סנגור, אלא מסדר זיהוי תמונות, ללא סנגור נוכח וללא תיעוד מתאים. יתרה מכך, טוען בא-כוח העורר, המתלונן הראשי, היחידי שזיהה את העורר במסדר התמונות, עיד חמזה, מוסר תיאור שאינו מתאים לעורר, שכן לפי התיאור שמסר, הוא תיאר את הדוקר כג'ינג'י מנומש, ותיאור זה שונה לחלוטין מהעורר, שהיה שחום עור ומחומצן שיער. לפיכך, טוען בא-כוח העורר, אין בעוצמתן של ראיות לכאורה כאלה כדי להצדיק את שלילת חירותו של העורר.

מנגד, תומכת באת-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, יש בידיה ראיות טובות להוכחת אשמתו של העורר ובהן הודעת המתלוננים, תעודות רפואיות ותפיסת בלון גז צחוק ברשותו של העורר. לטענת באת-כוח המדינה, לאור ההכחשה הגורפת של העורר לגבי מעורבותו באירוע ולאור עברו הפלילי המכביד ביותר, מעשיו של העורר מצביעים על כך שהוא מסוכן לביטחון המתלוננים בפרט ולביטחון הציבור בכלל ואין מקום לחלופת מעצר בעניינו, שכן לא יהיה בה, בנסיבות המקרה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ובחומר החקירה שבתיק ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מצטרף אני לקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה קיימת תשתית ראייתית קונקרטית, אשר יש בה, בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו של העורר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהרחבה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי התבסס, בין היתר, על הראיות הבאות, העולות מחומר הראיות בתיק:

1.מוברק חמזה תיאר בהודעתו מיום 5.3.05, את אחד התוקפים כבלונדיני, בגובה 1.80, ושהתוקף אמר לו: "אתה רוצה גם למות?" וניסה לדקרו, אך הצליח לברוח. גם בהודעתו מיום 6.3.05 סיפר מוברק חמזה, כי:

"...פתאום הבחין כי עיד חמני אמר לו כי הוא דקור, בן דודו חאיף חמני אמר לו כי הוא דקור, וכך גם אחיו פארוק אמר לו כי הוא דקור, כאשר אמר לתוקף המתואר כבלונדיני עם קוצים כי הוא דקר מס' אנשים, ענה לו "גם אתה בא לך למות", הבחור הבלונדיני דיבר בעברית לא בערבית...".

ובהמשך להודעתו-

"...לדבריו, יוכל לזהות רק את אחד הדוקרים, ושוב חוזר על תיאורו (בלונדיני, רזה, גובהו בינוני)".

2.מהודעתו של פארוק חמזה מיום 5.3.05 עולה, כי לטענתו יוכל לזהות בוודאות את מי שדקר אותו. לתיאורו, האדם שדקר אותו הינו נמוך קומה, עם שיער צבוע קצר, בצבע בלונדיני, בסביבות גיל ה- 30, צבע עורו בהיר וכן החברים שהיו עמו צעירים ממנו בגיל.

3.בהודעתו של עיד חמזה מיום 10.3.05 הוא טוען, כי פתאום ראה חבורה של 6 או 7 אנשים ושמע כי הם אומרים "ערבים, ערבים". לטענתו, אחד מהם היה בחור ג'ינג'י, ביקש ממנו לגשת אליו, הוא ניגש אליו ופתאום הרגיש, כי הוא נדקר. לטענתו, פתאום התנפלו עליו עוד מספר בחורים, תיאור הדוקרים לדבריו – ג'ינג'י עם נמשים, שיערו קצר. ראה את הדוקר לפחות פעמיים דוקר אותו, פעם בבטן ופעם באזור הלב. עיד ציין, כי אירוע הדקירה היה באזור מואר בכניסה למועדון והוא הוסיף ואמר, כי בחור ג'ינג'י נוסף היה בחבורה הזו, אך יוכל לזהותם ולהבדיל ביניהם.

מתוך גיליון סיכום אשפוז של עיד חמזה עולה, כי נדקר מסכין בבטן ובחזה משמאל.

בהודעתו של עיד חמזה מיום 28.4.05 הוא ציין, כי הגיע למשטרה כדי לזהות את האדם שדקר אותו. לטענתו, האדם שזיהה בתמונה (שיערו בלונדיני) הוא זה שדקר אותו. לטענתו, הוא האדם שירד מהרכב הלבן (ישב לצד הנהג) וכן הוא זה שעשה תנועה עם היד כדי שהעד יתקרב אליו.

4.בחיפוש שנערך בדירתו של העורר נתפסו מחסנית צבאית עם כדורים וסמים מסוגים שונים (חשיש, הרואין, אקסטזי בכמות שאינה לשימוש עצמי). בהודעתו של העורר מיום 26.4.05 הוא טען, כי הסמים לא שייכים לו ואולי שייכים לבחורה שהייתה אצלו בבית וכי אף המחסנית אינה שייכת לו וכי יש דיירים נוספים הגרים עמו בדירה. לעניין הדקירות ציין העורר בהודעתו, כי אינו הולך למקומות כאלה ואינו יוצא למסיבות. כשנשאל לעניין הבלון הגדול שנתפס בביתו ויכול לשמש לצורך מכירת "גז צחוק" ענה העורר, כי הבלון לא נתפס בביתו, אלא ביער רחוק מביתו ולדבריו, מעולם לא מכר "גז צחוק" ואינו יודע על מה מדובר. לדבריו, באותה העת, עד לפני שבועיים היה נתון במעצר בית ומזמן לא יצא לבלות וכי שיערו צבוע לצבע בלונד בחודשיים האחרונים. לטענת העורר, הוא "לא זוכר" אירוע שהיה במועדון "הקטע" בכפר ויתקין, בתאריך 5.3.05 במהלכו התפתח ויכוח שהסתיים בדקירות. לדבריו, מבלבלים אותו עם אחרים. העורר ציין, כי הוא מוכן לבצע מסדר זיהוי חי, אך אם ביצעו כבר מסדר זיהוי תמונות, אינו מוכן לבצע זיהוי נוסף.

בהודעתו של העורר מיום 29.4.05 הוא נשאל לעניין מעצר הבית בו שהה. העורר ענה, כי אינו זוכר בגין מה היה נתון במעצר בית. אחותו ליאורה הייתה המפקחת. ביום מעצרו מעצר הבית טרם הסתיים. כשנשאל העורר מדוע לא היה בביתו, ענה העורר, כי הלך לזמן קצר לשכן שלו, כדי לשחוט כבש לחג הפסח. כמו-כן, כשנשאל היכן הייתה אחותו המפקחת אותה עת, ענה העורר, כי היא הלכה לביתה למספר דקות. כשנאמר לעורר, כי ביצע הפרה של תנאי מעצר הבית בו היה נתון, ענה העורר, כי ידוע לו שבשעות הלילה הוא במעצר בית מוחלט, 3 פעמים בשבוע הוא הולך למרכז חוסן. כשנשאל העורר מה עשה ביום 5.3.05 בשעה 21:00, הוא ענה, כי אינו מבין לא בתאריכים ולא בלוח שנה. לטענתו, כל הזמן שהה בבית.

5.מדו"ח עימות בין העורר לבין עיד חמזה מיום 28.4.05 עולה, כי עיד זיהה את העורר היושב מולו בתור האדם שדקר אותו. עיד סיפר, כי העורר סימן לו ביד "בוא" והוא התקרב אליו ופתאום החלו לתקוף אותו. עיד טען, כי הדקירה שנדקר נעשתה על-ידי העורר. בתגובה ציין העורר, כי אינו יודע על מה הוא מדבר. העורר טען, כי אינו מכיר את עיד, כי אף פעם לא ראה אותו. על כך ענה עיד: "אני לא אשכח אותך בחיים." עוד הוסיף עיד ואמר, כי אם לא היה בטוח באחוז אחד שהעורר הוא הדוקר, לא היה אומר שזה הוא.

6.בזכ"ד מיום 28.4.05 (אלכס בדרק) צוין, כי לאחר שעיד נכנס לחדר וראה את העורר, גופו רעד ועל פניו מבט של שנאה.

7.מהודעתה של ליאורה גבאי, אחותו של העורר, מיום 2.5.05 עולה, כי היא השגיחה על העורר בזמן ששהה במעצר בית. לטענתה, אינה יודעת בגין מה הוטל עליו מעצר בית או מתי בדיוק מסתיים המעצר.

8.מדו"ח מסדר זיהוי תמונות מיום 21.4.05 שנערך לעיד חמזה הצביע עיד על תצלומו של העורר, תמונה מס' 6.

9.מדו"ח מסדר זיהוי תמונות מיום 21.4.05 שנערך לעיד חמזה עולה, כי במסדר זה הוכנסה תמונת אחיו של העורר כתמונה מס' 2. עיד ציין, כי הוא מתבלבל בין מס' 2 למס' 5 וכי אחד מהם דקר אותו. לדבריו, אם יראה אותם, בהתאם לגובה יוכל לזהות מי מהם ביצע את הדקירה.

10.מדו"ח מסדר זיהוי תמונות מיום 28.4.05 שנערך לפארוק חמזה, ביקר פארוק מסדר זיהוי חי, כי לטענתו 100% זה האדם המופיע בתמונה מספר 1, ו- 85% זה האדם המופיע בתמונה מספר 3. העורר הופיע בתמונה מספר 3.

כידוע, המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" נקבע בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, שם קבע חברי כבוד הנשיא א' ברק, כי:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי".

לטענת בא-כוח העורר, כאמור, המתלונן הראשי, היחידי שזיהה את העורר במסדר התמונות, עיד חמזה, מוסר תיאור שאינו מתאים לעורר, שכן לפי התיאור שמסר, הוא תיאר את הדוקר כג'ינג'י מנומש, ותיאור זה שונה לחלוטין מהעורר, שהיה שחום עור ומחומצן שיער. לפיכך, טוען בא-כוח העורר, אין בעוצמתן של ראיות לכאורה כאלה כדי להצדיק את שלילת חירותו של העורר.

אין בידי לקבל טענה זו.

במקרה דנן, אומנם עיד חמזה בהודעתו מיום 10.3.05 טען, כי הדוקר היה ג'ינג'י עם נמשים, ברם ביום 28.4.05 כשהגיע עיד חמזה למשטרה על-מנת לזהות את הדוקר, הוא זיהה את התמונה של העורר וטען שהוא האיש שדקר אותו. גם מדו"ח העימות בין העורר לבין עיד חמזה מיום 28.4.05 עולה, כאמור, כי עיד זיהה את העורר אשר ישב מולו בתור האדם שדקר אותו. בנסיבות אלה, שעיד חמזה הצביע על תמונתו של העורר במסדר זיהוי התמונות כמי שדקר אותו ווכן בעימות בין העורר לבין עיד, זיהה עיד את העורר שישב מולו כמי שדקר אותו, נראה, כי אין לייחס משקל, בשלב זה של המעצר, לקשר בין איכות התיאור לדיוק בזיהוי ודין הטענה להידחות.

כאמור, טוען בא-כוח העורר, כי קיים פגם חקירתי היורד לשורשו של העניין בכך, שהמשטרה לא ביצעה למתלונן הראשי מסדר זיהוי חי בנוכחות סנגור, אלא מסדר זיהוי תמונות, ללא סנגור נוכח וללא תיעוד מתאים.

בענייננו, כאמור, חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר, הקושרת אותו למעשה. מוברק חמזה מסר בהודעתו מיום 5.3.05, כי זיהה את העורר ותיאר אותו כבחור "בלונדיני עם קוצים", שדיבר בעברית, בסביבות גיל ה- 30. כמו-כן, אומנם עיד חמזה בהודעתו מיום 10.3.05 מסר, כי הדוקר היה ג'ינג'י עם נמשים, אולם יחד עם זאת, ביום 28.4.05 כשהגיע עיד חמזה למשטרה על-מנת לזהות את הדוקר, הוא זיהה את התמונה של העורר ומסר שהוא האיש שדקר אותו. גם מדו"ח העימות בין העורר לבין עיד חמזה מיום 28.4.05 עולה, כי עיד זיהה את העורר אשר ישב מולו בתור האדם שדקר אותו. יתרה מזאת, גם הבלון הגדול, שנתפס בביתו של העורר, אשר יכול לשמש לצורך מכירת "גז צחוק", מהווה בנסיבות העניין, ראיה לכאורה כנגד העורר. בנסיבות אלה, ובשלב זה של המעצר, נראה, כי העובדה שלעורר לא נערך מסדר זיהוי כנדרש, אין בה כדי להחליש באופן ממשי את הראיות לכאורה הקיימות נגדו (ראו והשוו ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (4) 865; בש"פ 3610/05 אברהים אבו שנדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 339/80 עדיקה נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(4) 106; ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 329, 334).

יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 5249/01 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (1) 656, בעמ' 665-666:

"מסדר זיהוי הינו כלי לגילוי זהותו של עבריין. ייתכן שהמשטרה תעשה בו שימוש כאמצעי חקירה בלא שהעניין יגיע כלל לבית-המשפט. אפשרות נוספת היא שהמסדר יהפוך לראיה במשפט. טעויות בזיהוי על-ידי עדי ראייה, בין במסדר זיהוי ובין בכלל, אפשריות מסיבות מגוונות . הכללים הנוהגים לגבי עריכתו של מסדר זיהוי מיועדים לצמצם את החשש מפני טעויות ומפני השפעות חיצוניות. הדרך העדיפה לביצועו הינה זו של מסדר זיהוי חי. מקום שהמשטרה נקטה אמצעי זיהוי אחר, כגון מסדר זיהוי תמונות, אין הדבר חוסם את קבילות הראיה אלא משליך על משקלה (ע"פ 304/61 עואד אל-נבארי נ' היועץ המשפטי לממשלה [1], בעמ' 966; ע"פ 695/79 מורילאשווילי נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 195; ע"פ 5764/92 עמר נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 216). במקרים שישנו נימוק ראוי לשימוש במסדר זיהוי תמונות תחת מסדר זיהוי חי, ישוקלל השיקול לבחירת האמצעי לעניין משקל הראיה."

ובהמשך –

"...בית-משפט זה הכיר זה מכבר בזכותו של חשוד לנוכחות סניגורו במסדר זיהוי (ע"פ 648/77 הנ"ל [4], בעמ' 743). זכות זו עומדת לחשוד אף כאשר עסקינן במסדר זיהוי תמונות (למשל, ע"פ 416/71 עווד נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 780). נוכחותו של עורך-הדין באה להבטיח שהמסדר ייערך על-פי הכללים, ולמצער להקטין את החשש שגורמי החקירה העורכים את המסדר לא יפעלו כראוי. היעדרו של עורך-דין פוגם במשקלו של מסדר הזיהוי, אך אין בו כדי לפסול את המסדר כראיה

(ע"פ 315/74 הנ"ל [5]; ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 569, אולם ראו ע"פ 559/77 מאירי נ' מדינת ישראל [10]). אף כאן תהיה רלוונטיות לשאלה מיהו הגורם האחראי למחדל זה, וכל אימת שהנאשם אחראי לכך, לא יופחת משקלה של הראיה בגין היעדרו של עורך-הדין (ראו ע"פ 5764/92 הנ"ל [3], בעמ' 218)" [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].

במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד. ממכלול הראיות שנאספו כנגד העורר, כפי שנבחנו על-ידי בית-המשפט המחוזי, מתברר, כי הוא ביחד עם אחרים, דקר את המתלוננים בסכין וגרם להם חברות חמורות. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

יפים לעניין זה דברים שנקבעו על-ידי חברתי השופטת ע' ארבל בבש"פ 2506/05 תומר טקשה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"התופעה של תרבות הסכין או תת תרבות הסכין (כלשונו של חברי השופט חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.4.94) הפכה תופעה נפוצה במקומותינו וכפי שציינתי בהחלטה אחרת (ראו: בש"פ 2453/05 מחמוד חטיב נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 28.3.05) תקיפת אדם בנשק קר כתגובה על אמירה או מעשה הינה מדאיגה ויש להיאבק בה בכל דרך (ראו: ע"פ 3231/04 רונן סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.9.2004); ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם, ניתן ביום 26.2.1998); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.99); בש"פ 1113/95 אוסמה ווחיד קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.2.1995); ע"פ 6513/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 15.2.1995). אין להשלים עם מגמה זו. האינטרס הציבורי מחייב תגובה חריפה כלפי מי שמזלזל בחיי אדם, זלזול הבא לידי ביטוי בקלות בה מוצא עצמו אדם קרבן למעשי אלימות העלולים להתירו נכה ואף להביא למותו. העובדה כי "תת תרבות הסכין" הפכה תופעה נפוצה, בחינת מכת מדינה, ראוי שתילקח גם היא במסגרת השיקולים לבחינת מדרג מסוכנות ושיקולי מעצר."

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מי שנוטל בידיו סכין ונועץ בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של העורר ולאור עברו הפלילי המכביד, הכולל 23 הרשעות ועבירות נוספות ללא הרשעה בעבירות רכוש, אלימות וסמים, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.פ. 40118/05.