בש"פ 2506/05 תומר טקשה נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.3.05 (השופטת נ' אוהד) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. נגד העורר הוגש ביום 25.11.04 כתב אישום, ובו שני אישומים. האישום הראשון מייחס לעורר כי ביום 26.10.04 בשעות הלילה נקלע לקטטה עם צעירים שהיו בגינה ציבורית. הרקע לקטטה היה בקשתו של העורר (כבן 22) לשוחח עם שתי בנות שהיו עם הצעירים. בשלב מסוים שלף העורר סכין מכיסו ודקר את אחד הצעירים (להלן: אייד ) בצדו הימני של גבו, בחזהו האחורי ובזרוע שמאל, וצעיר אחר (להלן: עזרא ) בבית השחי האחורי משמאל. לאייד ולעזרא נגרמו פציעות והם נזקקו לטיפול לתפירת הפצעים. העורר הואשם בחבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 וסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ).

האישום השני מתייחס לאירוע שאירע בתאריך 6.11.04 בסמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר. בהמשך לאירועי האישום הראשון, החליט אייד כי הוא רוצה לשוחח עם העורר. לשם כך, הגיע אייד עם שלושה חברים (מתוכם צעיר אחר שנכח באירוע הראשון, להלן: בוריס ) ועם בן דודו (להלן: המנוח ), אל ביתו של העורר. החמישה ביקשו מאחת הבנות שנכחו באירוע הראשון (להלן: אורלי ) כי היא תקרא לעורר לרדת אליהם לרחוב. העורר ירד לרחוב, אייד החל לדבר עמו ואז חזר העורר מיד על עקבותיו, והחל לעלות בחדר המדרגות אל עבר ביתו, אולם אייד תפס אותו בניסיון לעכבו. בתגובה הוציא העורר סכין ודקר את אייד. המנוח ניסה לתפוס את העורר, והעורר דקר גם אותו. המנוח מת מפצעיו ביום 13.11.04.

העורר המשיך ודקר גם את בוריס וחבר נוסף של אייד (להלן: סאלח ). האישום השני מייחס לעורר עבירות הריגה וחבלה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 298, 333 וסעיף 335 לחוק.

2.יחד עם כתב האישום הוגשה נגד העורר בקשה למעצר עד תום ההליכים. בבקשה פורטו הראיות המהוות את התשתית הלכאורית להוכחת אשמתו של העורר, והן: מספר הודעות מפורטות של אייד וחבריו שנכחו באירועים; סכין שנתפסה בביתו של העורר ועליה כתם דם התואם ב-4 פרופילים לדמו של המנוח; הודעתו של הרופא אשר טיפל במנוח כי מותו נגרם בעקבות הדקירה; עוד צוינה, לחיזוק הראיות, העובדה שהעורר בחר בזכות השתיקה במהלך כל החקירה.

הבקשה ציינה כי נסיבות המעשים וחומרתם מצביעות על מסוכנותו של העורר, על הצורך במעצרו ועל העדר האפשרות לשחררו בחלופה. לפי הנטען, מדובר בעבירות אלימות חמורות, תוך שימוש בסכין, שבמהלכן נדקרו מספר אנשים במועדים שונים. כתוצאה מהמעשים, כפי שפורטו, מצא בחור צעיר – המנוח - את מותו.

במקביל, על פי החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת ש' בן שלום) מיום 14.11.0, נשלח העורר להסתכלות בתנאי אשפוז ביחידה לפסיכיאטריה משפטית בבית החולים ע"ש אברבנאל בבת-ים. כן הוארך מעצרו בתנאי אישפוז (לאחר הגשת כתב האישום ביום 25.11.04) לשם הסתכלות ומתן חוות דעת פסיכיאטרית (על-פי החלטת השופט ז' כספי בבית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 26.11.04).

3.בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשה למעצר עד תום הליכים פירט באריכות את הראיות המצויות בתיק וקבע, בהחלטה מיום 26.1.05, כי חומר הראיות מבסס תשתית לכאורית לכך שהעורר דקר את המנוח. עם זאת, הוסיף בית המשפט כי הוא מוצא חולשה בעוצמת ראיות התביעה וזאת מתוך הראיות עצמן. נוכח מסקנותיו, סבר בית המשפט המחוזי כי על אף חומרת העבירות המיוחסות לו, מדובר במקרה חריג בו ניתן לבחון חלופת מעצר על מנת לאיין את מסוכנותו של העורר. אי לכך, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר.

ביום 31.1.05 הוגש תסקיר שירות המבחן. בשלב זה כבר הוגשה חוות הדעת הפסיכיאטרית, אך שירות המבחן לא קיבל אותה לידיו אלא רק לאחר הכנת התסקיר, מה שהוביל להכנת תסקיר משלים, שהוגש ביום 13.2.05. בין לבין הוכנה חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, מטעמו של העורר. יוצא אפוא כי בפני שירות המבחן היו מונחות שתי חוות דעת פסיכיאטריות, בשלב הכנת התסקיר המשלים. משתי חוות הדעת עולה תמונה קשה של הפרעות נפשיות שונות המביאות את העורר להתנהגות תוקפנית ואלימה. אי לכך, הסיק שירות המבחן כי קיימת אצל העורר מידה של מסוכנות השוללת אפשרות של חלופת מעצר. בתסקיר הראשון, בטרם קיבל לידיו את חוות הדעת הפסיכיאטריות, שלל שירות המבחן את חלופת המעצר הספציפית אשר הוצעה על ידי בא כוח העורר. בתסקיר המשלים, לאחר עיון בחוות הדעת הפסיכיאטריות, שלל שירות המבחן מכל וכל אפשרות של חלופת מעצר, לרבות הצעה נוספת שהוצעה בינתיים על ידי בא כוח העורר.

4.בית המשפט המחוזי, לאחר עיון בשתי חוות הדעת הפסיכיאטריות, בתסקיר שרות המבחן ובתסקיר המשלים, הורה על מעצרו של העורר עד תום הליכים. בפני בית המשפט המחוזי וכן בפניי העלה בא כוחו של העורר שורה של טענות נגד קיומן של ראיות לכאורה ונגד דחיית האפשרות של חלופת מעצר.

אשר לראיות, הדגיש בא כוח העורר כי בית המשפט המחוזי עצמו, בהחלטתו הראשונה, ציין כי בתיק קיימת חולשה בראיות. אייד וחבריו, שנכחו בזירת האירוע והתקוטטו קודם לכן עם העורר, מסרו שתי גרסאות. על פי הגירסה הראשונה, רוסים שיכורים הם אלו שתקפו ודקרו את המנוח בטיילת בבת-ים. רק כעבור שמונה ימים, חזרו אייד וחבריו ומסרו הודעות זהות כמעט בהן גוללו את הגרסה השניה, כפי שהדברים מופיעים בכתב האישום, לפיה העורר הוא שדקר את המנוח ברחוב מתחת לביתו. בעניין הסכין שנתפסה בביתו של העורר, מפנה בא כוחו לחוות הדעת הפורנזית ממנה מבקש הוא להסיק שקיימת אפשרות כי הדם שנמצא על הסכין אינו של המנוח אלא של בן דודו של המנוח, אייד, שנכח בזירה ואף נשרט על-ידי העורר. באשר לחוות הדעת הרפואית לפיה המנוח מת מדקירה, מפנה בא כוח העורר אל העובדה כי לא נערך ניתוח לאחר המוות. בעניין שתיקתו של העורר, מפנה בא כוחו לחוות הדעת הפסיכיאטרית היכולה להסביר, לפי הנטען, את חרדותיו של העורר, כמו גם את שתיקתו בחקירה.

בא כוח העורר אינו מכחיש כי העורר השתתף באירועים המתוארים בכתב האישום. טענתו היא כי העורר ירד מביתו אל הרחוב, על-פי הזמנתה של אורלי, אך מבלי לדעת שאייד וחבריו מחכים לו. העורר ירד אמנם עם סכין בידו, אך הוא מסתובב תמיד עם סכין, בשל חרדותיו, כפי שהדברים מפורטים בחוות הדעת הפסיכיאטרית. כאשר ירד למטה וגילה כי אייד וחבריו מחכים לו, פחד וניסה לברוח חזרה אל חדר המדרגות. אייד וחבריו תפסוהו, השכיבו אותו והתנפלו עליו. העורר נדקר על ידם. הוא נאלץ להתגונן ואמנם שלף סכין, אך לא דקר את המנוח. לטענתו, לכל היותר דקר את אייד בן דודו. בא כוח העורר מסכם כי המנוח לא מת מדקירתו של העורר, ולא ברור שמת כלל מדקירה. העורר אמנם השתתף בקטטה, אך פעל תוך הגנה עצמית עת ששלף את סכינו אל מול חמשת הצעירים שהתנפלו עליו.

5.אכן, גם כתב האישום מציין כי העורר נקרא לרחוב מבלי שנאמר לו כי אייד וחבריו מחכים לו. כן צוין כי העורר ניסה לעזוב את המקום והחל אף לעלות במדרגות כאשר גילה את חמשת הצעירים. גם אם קיימת אפשרות שהעורר ניסה לחמוק מחבריו ואולי אף מעשה התגוננות הרי העורר עצמו לא מסר כל גרסה, ולא העלה כל טענה של הגנה עצמית. העורר שמר על זכות השתיקה במהלך כל החקירה. התיאור שמציע בא כוחו אינו יכול לבוא במקום הסבר שלו עצמו, ואינו יכול להוביל למסקנה, אותה מבקש הסניגור להסיק, כי בתיק לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגדו (ראה: בש"פ 9126/04 עבדאללה חוסייני נ' מדינת ישראל , לא פורסם, מיום 7.11.04). גם העובדה כי עשויות להתעורר שאלות של מהימנות, כטענת הסניגור, לאור הגרסאות השונות שנמסרו על-ידי אייד וחבריו, אינה יכולה להביא למסקנה כי אין ראיות לכאורה בתיק (ראו: בש"פ 7194/097 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 403, 405). איני רואה אפוא מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

6.אשר לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין המסוכנות, טוען בא כוח העורר כי מנסיבות המעשים, אף כפי שתוארו בכתב האישום, לא עולה תמונה של מסוכנות. העורר הוא שהותקף ונאלץ להתגונן. אכן, ניתן להניח – ומבלי שאקבע עובדות בשלב זה – כי העורר פחד מאייד וחבריו וכי לעובדה שניסה לעזוב את המקום תיתכן השלכה על הערכת מסוכנותו. יחד עם זאת, מדובר בעבירות שבוצעו, לכאורה, באלימות חמורה תוך שימוש בסכין, ומוטל אפוא על העורר הנטל להוכיח כי אינו מסוכן (סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ז-1996). לא מצאתי, כי בנסיבות המעשים המיוחסים ועל רקע חוות הדעת הפסיכיאטריות ותסקירי שירות המבחן שבפניי, כי אכן יש הצדקה להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי כי העורר מסוכן, וכי קיימת לגביו עילת מעצר.

התופעה של תרבות הסכין או תת תרבות הסכין (כלשונו של חברי השופט חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.4.94) הפכה תופעה נפוצה במקומותינו וכפי שציינתי בהחלטה אחרת (ראו: בש"פ 2453/05 מחמוד חטיב נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 28.3.05) תקיפת אדם בנשק קר כתגובה על אמירה או מעשה הינה מדאיגה ויש להיאבק בה בכל דרך (ראו: ע"פ 3231/04 רונן סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.9.2004); ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם, ניתן ביום 26.2.1998); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.99); בש"פ 1113/95 אוסמה ווחיד קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.2.1995); ע"פ 6513/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 15.2.1995). אין להשלים עם מגמה זו. האינטרס הציבורי מחייב תגובה חריפה כלפי מי שמזלזל בחיי אדם, זלזול הבא לידי ביטוי בקלות בה מוצא עצמו אדם קרבן למעשי אלימות העלולים להתירו נכה ואף להביא למותו. העובדה כי "תת תרבות הסכין" הפכה תופעה נפוצה, בחינת מכת מדינה, ראוי שתילקח גם היא במסגרת השיקולים לבחינת מדרג מסוכנות ושיקולי מעצר.

עם זאת יודגש כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש ואינו מיועד להשיג מטרה של הרתעה וכל מקרה נבחן לנסיבותיו הן באשר לקיום ראיות לכאורה והן באשר לאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה (כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996). אכן, כל מקרה צריך להבחן לנסיבותיו ועל אחת כמה וכמה בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, עת עומדת לנאשם חזקת חפות.

כאמור בענייננו אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות כפי שפורטו ובמיוחד בהתבסס על חוות הדעת שהוצגו לא ניתן לאיין את מסוכנותו.

7.בא כוח העורר הלין על כך ששירות המבחן חרג ממסגרת הבדיקה אשר התבקש לעשות. איני רואה לקבל טענה זו. שירות המבחן התבקש לבחון חלופת מעצר, אך העריך כי בשל רמת המסוכנות של העורר, לא תוכל חלופת מעצר לאיין את מסוכנותו (ראה: בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח , לא פורסם, מיום 22.6.04; בש"פ מרדכי להב נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 12.9.04). אוסיף, כי הסמכות לקבוע אם נאשם מסוכן ואם ניתן לשחררו לחלופה אינה של שירות המבחן, אלא של בית המשפט הפועל על-פי שיקול דעתו העצמאי. בנסיבות המתוארות, הן מבחינת חומרת המעשים והן מבחינת חומרת מצבו הנפשי של העורר, איני רואה כאמור מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

8.מחוות הדעת הפסיכיאטריות עולה כי העורר סובל מחרדות ומבעיות אחרות. קיימת אף סכנה אבדנית לגביו. ראוי אפוא כי שירות בתי הסוהר יעשה כל שניתן על מנת להביא לכך שהעורר יקבל את הטיפול המקצועי לו הוא זקוק וכי יהיה בפיקוח לפי נוהלי בתי מעצר במקרים דומים.

הערר נדחה. אני מורה כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים הפליליים נגדו.