בש"פ 2248/08 לירן דרור נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.3.08 בב.ש. 571-03-08 (כבוד השופטת ר' לורך), אשר קיבל את ערר המדינה על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה מיום 2.3.08 בב.ש. 5188/08 (כבוד השופטת ד"ר א' רבינוביץ'-ברון).

העובדות

1.

ביום 28.1.08 הוגש כנגד העורר לבית משפט השלום בנתניה כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 יחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (ת.פ. 3076/08) ובמקביל הוגשה כנגדו בקשה למעצרו עד תום ההליכים (ב.ש. 5188/08).

2.

על פי האישומים נגדו, ביום 17.1.08 חבר העורר לקטין יליד 1990 (להלן – הקטין ) וכשהם אוחזים בחפצים חדים בידם דקרו את המתלונן שתי דקירות בגבו וארבע דקירות ברגלו השמאלית. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן פציעות וחבלות והוא נזקק לטיפול רפואי.

3.

הראיות המצויות בתיק החקירה בעניין מעורבותו של העורר באירוע התקיפה הינן: הודעת המתלונן הטוען כי אינו מכיר את תוקפיו וכי העורר אינו בין התוקפים; סיכום אשפוז המתלונן בבית החולים במסגרתו ציין המתלונן כי הוא אינו מכיר את תוקפיו; תשאול מוקלט של המתלונן, במסגרתו סיפר כי העורר והקטין תקפו אותו אך הוא אינו בטוח כי שני תוקפיו אחזו בסכינים; הודעתו של עד ראייה, מיכאל זלנקו (להלן – זלנקו ) שסיפר כי העורר היה אמנם בין ה"מתקהלים" באירוע אך לא ראה אותו עושה דבר; הקלטה סמויה של שיחה בין העורר לבין זנלקו שהתקיימה בתא המעצר בו שהו, ממנה עולה כי "היה בלאגן" במקום האירוע וכי מי שדקר את המתלונן הוא אדם בשם "מנגול"; הודעת העורר לפיה הוא נכח במקום יחד עם הקטין ועם זלנקו אך הוא מכחיש כי דקר את המתלונן.

4.

בדיון שהתקיים ביום 29.1.08 בבית משפט השלום, טענו הצדדים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר באירוע התקיפה, וביום 31.1.08 קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית מספיקה לכך שהעורר תקף את המתלונן, אולם בכל הנוגע לדקירת המתלונן קבע כי הראיות הינן "בעוצמה נמוכה יותר".

באשר לקטין שהשתתף יחד עם העורר באירוע, אשר הורשע בעבר במספר עבירות אלימות ובהחזקת סכין, הורה בית משפט השלום על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

תסקיר המבחן

5.

ביום 24.2.08 התקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר. קצין המבחן התייחס לחלופת מעצר במקלט הבניין בו מתגוררת אימו של העורר והמליץ על חלופת מאסר זו תחת פיקוח של אם העורר והצמדת אזיק אלקטרוני לעורר. ביום 2.3.08 התקבל תסקיר משלים של שירות המבחן, ממנו עלה כי האיזוק האלקטרוני המשולב בבית אימו של העורר ובמקלט הותקן. לפיכך, שב שירות המבחן והמליץ על חלופה זו, תוך שהוא מציין את הסתייגותו מכשירותה של האם לפקח על העורר (אשר צוינה גם במסגרת התסקיר הראשון שהוגש), אולם הדגיש כי המלצתו מבוססת על האלמנט הפיקוחי הטמון באיזוק האלקטרוני. בנוסף, ציין קצין המבחן לטובה את ההתמתנות בהתנהגות העורר וההשפעה החיובית שיש לאחיו התאום עליו.

ההליכים עד כה

6.

בית משפט השלום קיבל את המלצתו האמורה של שירות המבחן אולם החמיר ושלח את העורר לחלופת מעצר בבית אימו, ולא במקלט הבניין. לבקשת התביעה, עוכב שחרורו של העורר עד ליום 4.3.08, אז הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז ערר על ההחלטה האמורה.

7.

בית המשפט המחוזי מרכז קיבל את ערר התביעה ועצר את העורר עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי חלופת המעצר שנקבעה אינה מפיגה את מסוכנותו של העורר.

טענות העורר

8.

לטענת העורר, משעה שנקבע כי קיימת חולשה ראייתית בנוגע למעורבותו בביצוע הדקירות, שהן עיקר חומרתו של כתב האישום, אין הצדקה למעצר ויש לקבוע חלופת מעצר.

לטענתו, בנסיבות אלה, כאשר העורר טוען כי לא דקר את המתלונן והמתלונן טוען כי אינו מפחד מן העורר, האיזוק האלקטרוני מטה את הכף לטובת שחרורו של העורר למעצר בית. בא כוח העורר הדגיש במסגרת הדיון שהתקיים בפניי כי חלופת המעצר בבית אימו הינה מחמירה אף יותר מזו שהוצעה על ידי שירות המבחן, אשר כללה, כאמור, שהייה במקלט ביתה של אימו .

9.

לטענתו, חלופת המעצר שהוצעה הוכיחה את עצמה בעבר, כשאחיו התאום של העורר שהה, במסגרת חלופת מעצר, במקלט הבניין בו מתגוררת אימו, ללא איזוק אלקטרוני, ולא הפר את תנאי שחרורו, התנהגות שאף היוותה שיקול לקולא בהליכים המשפטיים שהתנהלו כנגד האח.

10.

עוד טוען העורר כי פיקוח אלקטרוני על מעצר בית הינו חלופת כליאה המאפשרת פיקוח באמצעים אלקטרוניים ומוודאת כי הנאשם שוהה בביתו במועדים בהם מתחייבת שהותו. העורר מציין כי האיזוק האלקטרוני מאפשר התרעה בזמן אמת על יציאות בלתי מאושרות של המפוקח ממקום הפיקוח, החורגות מתנאי המעצר. לטענתו, בית משפט השלום הסכים לשחרורו בערבות ומשלא נמצאו ערבים, איזוק אלקטרוני הינו תחליף ראוי להם. במסגרת הדיון שבפניי הציע בא כוח העורר "תוספת" לחלופת המעצר, לפיה שכנתה של אימו של העורר, ששמה לא צוין, תפקח על העורר, בשעות שבהן אין היא עובדת, בנוסף על אימו.

11.

בנוסף, במסגרת הדיון בפניי טען בא כוח העורר כי הראיות מצביעות על כך שהקטין, אשר היה מעורב יחד עימו באירוע התקיפה, הוא שדקר את המתלונן וכן טען כי במקרים דומים, בהם הייתה מעורבות בתקיפה שהסתיימה בדקירה אולם לא היה ברור האם התוקף הוא הדוקר, שחרר בית משפט זה את התוקף לחלופת המעצר שהוצעה בעניינו [למשל: בש"פ 11141/07 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.08) להלן – עניין ממן ); בש"פ 8794/07 מדינת ישראל נ' ישעיה (לא פורסם, 23.10.07) (להלן – עניין ישעיה )].

12.

לאור כל האמור לעיל, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי מרכז כשביטל את החלטתו של בית משפט השלום, אשר איזן בין עוצמת הראיות והמלצת שירות המבחן ושחרר את העורר לחלופת מעצר. לפיכך, מבקש העורר לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז ולהשיב את החלטת בית משפט השלום על כנה או, לחילופין, לשחררו לחלופה שהוצעה על ידי שירות המבחן, קרי – מעצר במקלט הבניין בו מתגוררת אם העורר.

טענות המשיבה

13.

לטענת המשיבה, כתב האישום מייחס לעורר ולקטין תקיפה משותפת של המתלונן, אשר "לא שש" לשתף פעולה עם המשטרה. לטענתה, מתמליל השיחה בין המתלונן לחוקריו עולה כי העורר והקטין תקפו אותו יחד ויתכן כי לשניהם היו סכינים, מה שמלמד על תקיפת המתלונן בצוותא. כן מציינת המשיבה כי מדבריו של המתלונן עולה כי הוא הוזהר על ידי אדם אחר קודם לאירוע התקיפה, מה שמלמד על תכנון מוקדם.

14.

בנוסף, טוענת המשיבה כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר במקלט ביתה של אימו, לאור העובדה שמדובר במקלט ציבורי ושהייה בו היא למעשה פלישה וכי למיטב ידיעתה דיירי הבניין מתנגדים לשהייתו במקום.

עוד טוענת המשיבה בהקשר זה כי האיזוק האלקטרוני אינו "תרופת פלא" המונעת עבירות והוא נועד להתריע מפני הפרה של תנאי המעצר. לטענתה, אין לתת אמון בעורר, כפי שעולה מתמליל שיחה שנערכה בינו לבין הקטין, תמליל שהוצג בפניי במסגרת הדיון, במסגרתה ציין העורר כי במקרה בו יבואו לחפשו בביתו:

"אני ישר הם דופקים לי בדלת אני פותח את המרפסת של החבל כביסה, טח [ כך במקור – י.ד. ] לא בבית".

לפיכך, טוענת המשיבה כי הואיל ואין ליתן אמון בעורר כי ימלא אחר תנאיה של חלופת המעצר, אין באיזוק האלקטרוני כדי לחזק חלופה זו.

15.

לאור האמור לעיל, טוענת המשיבה כי המלצתו של שירות המבחן הינה המלצה חריגה אשר בנסיבות אחרות יתכן כי היה ראוי לבחון אותה מחדש, אולם נוכח מסוכנותו של העורר במקרה דנן אין לשחררו לחלופת מעצר וממילא אין מקום לבחון חלופת מעצר אחרת. לפיכך, מבקשת המשיבה להשאיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה ולהותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, שמעתי את טענות הצדדים והתלבטתי לא מעט, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

17.

אין חולק כי המעשים המיוחסים לעורר ועצם ההשתתפות באירוע התקיפה, גם אם העורר לא הוא שדקר את המתלונן, מעידים על כך כי נשקפת מן העורר מסוכנות המצדיקה לכאורה את מעצרו עד תום ההליכים נגדו לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים).

18.

בנוסף, בית משפט זה קבע לא אחת כי התופעה של עבירות אלימות תוך שימוש בסכין הינה בבחינת "מכת מדינה" שיש למגר ולעקור מן השורש. מן הראוי להביא בהקשר זה את דבריו של כבוד השופט מ' חשין בבש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94), אשר כאילו נאמרו בעניינינו:

"יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים".

[וראו גם למשל: בש"פ 5460/07 גבריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.07); בש"פ 2506/05 טקשה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.3.05); בש"פ 10676/03 ווסיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.03)].

19.

סבורני כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי התנהגותו העבריינית של העורר, על רקע עברו הפלילי (של עבירות רכוש אותן ביצע) ועונש מאסר בפועל אותו ריצה, אשר לא הרתיע אותו מלבצע עבירות נוספות, מקיימת עילת מעצר. אכן, מדובר במעשים חמורים אשר לחברה נשקפת סכנה ממבצעם ואשר יש להילחם בהם ולהעניש את מבצעם בחומרה רבה. יחד עם זאת, הואיל ומצויים אנו בשלב המעצר כאשר לעורר עומדת חזקת החפות, הרי שסעיף21(ב)(1) לחוק המעצרים מחייב לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירות הנאשם הינה פחותה [ראו למשל: בש"פ 11141/07 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.08); בש"פ 8794/07 מדינת ישראל נ' ישעיה (לא פורסם, 23.10.07)].

20.

סבורני כי במקרה דנן לא מוצו כל האפשרויות הקיימות בעניינו של העורר בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. טרם ההחלטה הסופית על השארתו של העורר במעצר עד תום ההליכים, יש לבחון את חלופת המעצר הנוספת שהציע בא כוח העורר, לפיה נוסף על כל התנאים המגבילים שקבע בית משפט השלום, ישהה העורר בבית אימו בפיקוח אימו ובפיקוח השכנה בשעות שזו האחרונה אינה בעבודה. על שירות המבחן לבחון חלופה זו ולהניח תסקיר מעצר עדכני בפני בית המשפט השלום.

21.

אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שעניינו של העורר יוחזר לבית משפט השלום, אשר יבחן, בהקדם האפשרי, חלופת מעצר בעניינו של העורר המשלבת מעצר בית של העורר בבית אימו תוך איזוק אלקטרוני ובפיקוח משולב של אימו ושל השכנה, זאת לאחר שיונח בפניו תסקיר מעצר עדכני של שירות המבחן.

למותר לציין כי בשלב זה ועד להחלטה אחרת של בית המשפט השלום, יוותר העורר במעצר.