בש"פ 10676/03 טמנו בני ווסיה נ. מדינת ישראל

העורר, יליד שנת 1985, הובא לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, באשמת ביצועה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין. על-פי הנטען, באחד מימיו של חודש ספטמבר 2003, ובעת שבילה במועדון בחוף הים של אשקלון, התפתח בין העורר לאחר ויכוח שהתפתח לקטטה, במהלכה שלף העורר סכין ודקר את יריבו פעמיים בחזה, פעם בכתפו ופעם נוספת במצחו. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

בטרם קיבל את החלטתו, הורה בית המשפט המחוזי על הכנתו של תסקיר, ובמסגרתו נמנע שירות המבחן מלהמליץ על חלופת המעצר שהוצעה אותה עת כחלופה ראויה. בחודש נובמבר 2003 הונח על שולחנו של בית משפט קמא תסקיר נוסף, בו המליץ שירות המבחן לעשות שימוש בחלופה נוספת אשר הוצעה על ידי העורר, אולם בית המשפט החליט שלא לאמץ המלצה זו, עקב השקפתו כי ספק אם העורר מבין את משמעותה של חלופת המעצר, ולפיכך קיים חשש שהוא ישוב ויעשה שימוש באלימות.

בא-כוחו המלומד של העורר מלין על אותה החלטה, ולעניין זה הדגיש את גילו הצעיר של שולחו, את עברו הנקי, ואת החשש שהוא יפנים התנהגות עבריינית. נראה, כי אין צורך לומר שלכל אלה צריך היה בית המשפט המחוזי לתת את דעתו, וכך עשה, אולם מנגד הוא לא היה רשאי להתעלם מכך שהמעשה בו חטא העורר הנו בעל חומרה מופלגת, שלגביו מתקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית וגם עילת מעצר. אכן, העורר הנו עול ימים, אולם חרף גילו הצעיר, עובדה היא שאת קורבנו הוא דקר ושב ודקר, ארבע פעמים, ונדמה כי אין צורך לומר שהאירוע עלול היה להסתיים בתוצאה קשה שבעתיים. מי שנוהג כך מעיד על הסכנה המוחשית הנשקפת ממנו לציבור, ואת הסכנה הזו יש להקדים ולמנוע, במיוחד לנוכח שכיחותה של תופעת האלימות בקרב החברה בישראל בכלל, ובקרב בני-הנוער בפרט. כדי למגר תופעה זו נראה כי אין מנוס מלהכביד את היד על מבצעיהן של העבירות, והכבדה זו משמעה גם להורות על מעצרם של עבריינים אף בטרם הסתיים משפטם, מתוך ראיית אינטרס הכלל והעדפתו על זה של היחיד.

הערר נדחה.