בש"פ 5460/07 אושרי גבריאל נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) בב"ש 2474/07 מיום 4.6.07 למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 6059/07.

ב.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז–1977. לפי הנטען בכתב האישום, לפנות בוקר ביום 10.4.07 פנה העורר לבעל המועדון (הפאב) "פרנקלין" שבכרמיאל ( המתלונן 1) ולמנהל המשמרת ( המתלונן

2.בפאב, בטענה כי יום קודם לא איפשרו את כניסתו לשם בטרם יראה תעודה מזהה. במהלך חילופי הדברים החל העורר כנטען לצעוק, לקלל ולדחוף את המתלוננים. בתגובה התבקש העורר לצאת אל מחוץ לפאב, שם התלהט הוויכוח והצטרפו אל העורר שניים מחבריו, תוך שאחד מהם מכה את מתלונן 2. בשלב זה, הלך העורר כנטען לרכב שחנה בסמוך, נטל משם סכין ודקר את המתלוננים, וגרם להם חבלות חמורות, למתלונן 1 נגרמו חתכים בגבו, ולמתלונן 2 חתך עמוק במותן שמאל כתוצאה מחדירת הסכין דרך בית החזה, הסרעפת והטחול, והוא עבר ניתוח ואושפז 6 ימים.

ג.

לפי המתואר בערר, נעצר העורר ביום 26.4.07 - כשבועיים מיום קרות האירוע. בהחלטת בית משפט השלום בעכו שוחרר העורר למעצר בית ביום 6.5.07. עם הגשת כתב האישום עתרה התביעה למעצר העורר עד תום ההליכים. ביום 4.6.07 נעתר בית משפט קמא לבקשה, והורה לעצור את העורר, שהיה משוחרר למעצר בית כאמור, עד תום ההליכים - החלטה שהיא נשוא הערר דנא.

ד.

בית המשפט קמא קבע כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה במידה המבססת סיכוי להרשעתו, ובכללן הודעותיהם של שני עדי הראיה שראו את העורר דוקר את המתלוננים; הודעותיהם של המתלוננים, לפיהן אמנם לא ראו מי שדקר אותם, אך הסיקו לאור העימות שפרץ בינם לבין העורר, כי ככל הנראה המדובר בעורר

(בעניין זה הוסיף בית המשפט "כי יתכן והמתלוננים חוששים ומהססים בשל החשש מפני המשיב (העורר – א"ר) או מהדאגה לפרנסתם"); וחיזוקים נוספים הקיימים בחומר הראיות. בית המשפט דחה את טענות בא כוחו של העורר כי יש סתירות בחלק מהעדויות באשר למהלך האירועים, שכן עסקינן בקטטה רבת משתתפים המתרחשת במהירות, וקבע כי על פניו אין ממש בטענה לפיה העליל אחד העדים (הטבח ניצן) על העורר עלילת כזב. נאמר, כי המחדלים בחקירת האירוע להם טוען הסנגור, אינם כה צורמים ועליהם להתברר במסגרת התיק העיקרי. נקבע כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר ותוצאותיהן מצביעות על מסוכנות העורר; וכי מחומר החקירה עולה חשש שהעורר פועל לשיבוש מהלכי המשפט. לסיכום נפסק, כי נוכח עברו הפלילי של העורר, נסיבות האירוע המעידות על מסוכנות, והאימה והפחד שהוא מנסה לכאורה להטיל על העדים, הנה למרות הקושי בהחזרתו של נאשם למעצר לאחר ששוחרר ממנו, יש לעצרו עד תום ההליכים.

ה.

בערר נטען, כי חקירת המשטרה לוותה במחדלים באופן שאינו מאפשר את בירור האמת, ובין היתר לא נערכו מסדרי זיהוי לעורר בשבועיים שלאחר קרות האירוע; לא נערכו עימותים בין העורר לעדים שלדבריהם ראוהו דוקר את המתלוננים; לא נתפס הכונן עליו נשמרים תיעודי מצלמות האבטחה המצויות בפאב – אשר לטענת המתלוננים לא פעלו באותו יום; ולא נבדקה טענת העורר לפיה התפתחה במקום קטטה מוקדם יותר באותו ערב. שנית, נטען כי אין די

לשם מעצר בעוצמת הראיות; נטען כי לניצן מניע להעליל על העורר את שהעליל, ושבעדותו של עד שני (לירן) מצויות לכאורה סתירות. עוד נטען, כי מההודעות השונות עולה שהתוקפים נמלטו ממקום האירוע ברכב מסוג הונדה כהה, והנה לעורר אין רכב מסוג זה - ומאחר שרישיונו נפסל, הגיע לפאב עם חברו ברכב מסוג טויוטה. שלישית, נטען כי כיוון שהעורר היה נתון במעצר בית, הסתמך וציפה כי יישאר במעצר בית, מה גם שכל זמן שהיה משוחרר למעצר בית, עמד בתנאים שנקבעו לו.

ו.

בדיון טען העורר כי חל כרסום בראיות המשיבה נוכח עדותם של אלונה – מלצרית בפאב – והמתלונן 1 בדיון ביום 14.6.07 בבית המשפט המחוזי (ת"פ 6059/07, בפני השופט אלרון): לדברי אלונה העורר חבש כובע לבן – בעוד שמחומר החקירה עולה, כי הדוקר היה ללא כובע. ועוד, לדבריה לא ראתה אם היה זה העורר שיצא עם המתלוננים החוצה; במענה לשאלה האם העורר הוא זה שהתעמת איתו, טען, כי אין הוא מזהה את העורר. לטענת העורר, אין הוא מעורב באיום על עדים, כי והגם שהיה משוחרר כשבועיים עד להחלטה לעצרו, לא התקבלה כל תלונה כי איים על מי מהעדים, לטענת המשיבה, פער הזמן בו היה העורר משוחרר - מהחלטת בית המשפט לשחררו ועד למעצרו מחדש ביום 4.6.07 - נובע מהתעכבות מתן החלטה בעניינו של העורר: המשיבה הגישה תוך יום ערר על ההחלטה לשחררו, ותוך יומיים הגישה כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

ז.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות, שאליהן נדרש בפרוטרוט בית המשפט המחוזי, סבורני כי יש די ראיות לכאורה כנגד העורר: ניצן – טבח הפאב - סיפר בהודעתו מיום 11.4.07 כי בזמן התגרה ראה שהעורר,

אותו הכיר משכבר, "בא לגולן (המתלונן 1 – א"ר) מאחורה מהגב ודוקר אותו פעמיים בחלק העליון של הגב ובחלק התחתון של הגב... ואחרי שדקר את גולן ניגש אושרי (העורר – א"ר) לדורי (המתלונן 2 – א"ר) ודקר מקדימה קצת מעל הצלע דקירה אחת". לדבריו, ראה ביד העורר "שפיץ" (חוד) של כלי חד. שאלת מהימנותו של עד זה תיבחן בגדרו של ההליך העיקרי, אך הודעתו היא ראיה לכאורה (ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6, 10 (השופט - כתארו אז - אלון); ראו גם בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת – כתארה אז - ביניש)). הודעת לירן - עד ראיה - מאשרת גם היא את האמור בכתב האישום: "ראיתי את אושרי רץ לרכב. הרכב חנה ממש ביציאה לכביש הראשי... הוציא משם משהו לא ראיתי מה ורץ לעבר גולן ודורי. הם... היו עסוקים עם החברים שלהם במכות. אושרי רץ מאחוריהם דקר את גולן בגב... דורי הסתובב לאושרי תפס אותו כופף אותו חצי גוף למטה... ואז ראיתי את אושרי רץ לתוך רכב ההונדה". לדבריו, ראה את הדוקר לראשונה באירוע, והוא חבש כובע לבן. בהודעתו מיום 11.4.07 (יום אחרי האירוע) הסביר המתלונן 1, כי הגם שלא ראה מי דקר אותו הוא יודע "בודאות" כי היה זה העורר, שכן "זה היה ברור כי רגע לפני ריתקתי אותו לרצפה, והיה לו סיבה. לאף אחד אחר לא היה". המתלונן 2 בהודעתו מיום 12.4.07 ציין: "אני ניסיתי לעזור לגולן, ואז ראיתי את אושרי מגיע לעברי והייתה איתו עוד קבוצה של אנשים שכאילו מנסים לעצור אותו מלבוא לעברי ואז הוא בכל זאת הצליח להגיע אלי ובזמן שהיה מולי הרגשתי דקירה במותן והוא ישר ברח משם"; לדבריו באותה עת היה העורר בלבד מולו. אל מקצת מהראיות הללו, מצטרפות עדויות חיזוק אחרות. התמיהות שהעלה העורר ביחס לסתירות הנטענות בהודעות העדים, מקום בירורן בהליך העיקרי והן אינן מאיינות את הראיות לכאורה - המצביעות בבירור על "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-148 (הנשיא ברק)).

ח.

כנודע, מסוכנות נבחנת בשניים- המעשה והעושה. על בית המשפט "לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה, או לעשות מעשה דומה, בדרך כלל או נוכח צרוף מסוים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה" (בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 702, 706 (השופט טירקל); וראו: בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם) (השופט עדיאל)). בבחינת מכלול הנסיבות בנידון דידן עולה מסוכנות העורר, שלכאורה נטל סכין וחבל במתלוננים חבלות חמורות אשר למרבה המזל לא הסתיימו באופן אחר, חמור יותר, במיוחד לגבי המתלונן 2. כל זאת, על רקע סתמיותה של התגרה – ויכוח של כלום, על כבוד מדומה, על כך שמתלונן 2 ביקש מהעורר להציג לו תעודת זהות בטרם ייכנס לפאב, כפי שנהג לעשות כדבר שבשגרה כלפי באי המקום. תופעות השימוש בסכין והזלזול בחיי אדם קנו להן אחיזה במציאות העבריינית הישראלית, ויש לעקרן מן השורש.

לעניין זה יפים דבריו של המשנה לנשיא חשין:

"יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים" (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וראו גם: בש"פ 2506/05 טקשה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל); בש"פ 10676/03 ווסיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוי))

מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בסכין, אין ודאות כי לא יחזור ויעשה בו שימוש נוסף (ראו: בש"פ 5571/03 טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות); בש"פ 411/91 בדארנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוין)).

עברו של העורר, שעליו הצביע בית המשפט קמא והכולל עבירות אלימות, איומים וסחיטה באיומים, מעניק לחשש לכך משנה תוקף.

ט.ועוד, ולא אחרון בשיקולים, באופן בולט עולה מחומר החקירה מקבץ חששות של עדי תביעה בעקבות ניסיונות איום והפחדה

(מזכרים מן הימים 27.4.07 (בו מציין כותבו לגבי עד פלוני "נראה לי כי הוא מבוהל וחושש מאוד"); 3.5.07 (שלושה) מזכרים ובהם הבעת חששות; 8.5.07). עדים ביקשו את חוקרי המשטרה "לרדת מהעניין". לדבריהם, בוריאציות שונות, התקשרו אליהם ממספר חסוי ואיימו עליהם לבל יעידו כנגד העורר. העדים סירבו לקחת חלק בעימות עם העורר או להשתתף במסדר זיהוי, זאת בשל חשש כבד שהביעו בפני החוקרים. בלא שאקבע מסמרות בעניין המסור לבית המשפט המחוזי הדן בתיק העיקרי, עדה פלונית הוכרזה כעדה עוינת (ישיבת 14.6.07) ומעדותה אף אם באופן לא ישיר, עולה חשש ממתן העדות.

התביעה קיבלה רשות באותה ישיבה לשאול את המתלונן 1 שאלות בחקירה נגדית, ומתלונן זה גם ענה לשאלה אם קיבל שיחות אנונימיות שבהן איימו עליו שלא ישתף פעולה עם המשטרה, בזה הלשון: "אחי קיבל טלפון מחסוי, כן פנו אלינו ביום הראשון וביקשו שלא נתלונן, לא איימו עלינו, בנוגע לשאר, עברו שלושה חודשים, אנשים מדברים, מהחברה שזומנו היום לא שמעתי שהם אוימו, זה הנושא השיחה הראשי מאז שזה קרה, זה אומר שאיימו על זה וזה על זה, כל הזמן אני שומע את זה..." (פרוטוקול 14.6.07 עמ' 28; וראו מזכר מיום 3.5.07). דברים אלה קשים, וגם אם אינם מוסבים ישירות על העורר, אין הם בחינת שיגרה, ושותף אני לדעת בית המשפט קמא, כי שחרור העורר ממעצרו יש בו חשש מסוכנות וחשש שיבוש.

י.

אכן, "על-פי ההלכה הנקוטה בידינו, לא בנקל יורה בית-המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו" (בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' קובי , פ"ד מה (2) 611; בש"פ 462/96 מדינת ישראל נ' עבדי (לא פורסם); בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי (לא פורסם)); ועוד, "בית משפט בוחן כל מקרה לפי נסיבותיו הוא ומאזן בין האינטרס הציבורי לזכויותיו של הנאשם", כדברי בית המשפט קמא. ואולם אין בכגון

דא – הלכות נכוחות, בכל הכבוד - כדי ליצור אינטרס הסתמכות, כפי שטען בא כוח העורר, וזאת אף אם לא נרשמו הפרות מצד העורר בעת מעצר הבית. סבורני כי בסופו של יום נוטה בענייננו הכף לחובתו של העורר בקשר למעצר, לשם הגנה על הציבור, וזאת נוכח מסוכנותו כנלמד מנסיבות האירוע ומעברו (לרבות באיומים כאמור), לצד החשש משיבוש הליכי משפט. אין בידי

איפוא להיעתר לערר.