בש"פ 5571/03 רמי טריף נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיפים 333, 335(א), ו- 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. על-פי העובדות המתוארות בכתב- האישום, נתגלע סכסוך כספי בין אחד הנאשמים- אחי העורר- לבין בסאם נסראלדין (להלן: המתלונן ) ובעקבות כך, הגיעו הנאשמים לביתו של המתלונן, וקראו לו לצאת. המתלונן יצא יחד עם אחיו, ואז דקרו אותם הנאשמים בסכינים. למתלונן נגרמו שבר מרוסק, נפיחות והמטומה בגשר האף, ודקירות בעכוז, ולאחיו נגרמו שבר בצלעות ופגיעות בכבד ובכליות.

2.יצוין כי כתב-האישום המקורי הופנה נגד שני הנאשמים האחרים בלבד, שנעצרו עד תום ההליכים ואילו העורר לא נכלל בכתב-האישום משום שלא אותר תקופה ארוכה. רק לאחר שאותר ונעצר, הוגש כתב אישום מתוקן המופנה גם נגדו ועמו בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 4.6.03 הורה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בקובעו כי מהודעות המתלונן ובני משפחתו, שזיהו את העורר כמי שתקף את המתלונן בסכין, עולה כי קיימות ראיות לכאורה נגדו. בית-המשפט הדגיש כי האפשרות שנערך תיאום גרסאות בין העדים אין בה כדי לקעקע את גרסת המשיבה בכל הנוגע להשתלשלות האירועים. עוד קבע בית-המשפט כי מעורבותו של העורר באירועים נשוא כתב-האישום נתמכת בהיעלמו למשך תקופה ארוכה לאחר האירוע, כמו גם בשתיקתו במהלך חקירתו הראשונה ובתשובות המתחמקות שנתן בחקירתו השנייה.

אשר לעילת מעצר קבע בית-המשפט כי העובדה שהעורר השתמש בסכין מעידה על מסוכנותו. בנסיבות המקרה סבר כי בית המשפט כי חלופת מעצר לא תשיג את מטרות המעצר בשל החשש ששחרורו של העורר יגרום להתלהטות יצרים וכן בשל החשש כי ישוב וייעלם.

3.על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר טוען כי עדותו של המתלונן הינה עדות כבושה ורצופה סתירות בכל הנוגע לחלקו של העורר במעשה. כמו כן, חוזר העורר ומדגיש את טענותיו באשר לתיאום הגרסאות בין בני משפחתו של המתלונן. העורר מוסיף כי מקרה זה הוא ממין המקרים שבהם יש מקום לתת משקל לתמיהות העולות מחומר הראיות גם בשלב הדיון במעצר. העורר אף מלין על דרך התנהלות החקירה ועל העובדה שלא נערך כל מסדר זיהוי במהלכה. אשר לתמיכה שמצא בית המשפט בהיעלמו של העורר לאחר האירוע, טוען העורר כי לא נעלם אלא עבר להתגורר עם בת-זוגו בביתם המשותף. שתיקתו בחקירה, כך מוסיף וטוען העורר, נבעה מרצונו שלא להזיק למעורבים אחרים בפרשה.

לחלופין, טוען העורר כי גם אם קיימות ראיות לכאורה באשר לאישום המיוחס לו, יש לשחררו לחלופת מעצר. לדבריו, נערכה "סולחה" בין שתי המשפחות המעורבות באירוע ואין מקום לחשש ששחרורו יביא להתלהטות יצרים. העורר טוען עוד כי לא ניתן משקל ראוי לעובדה שלמרות שהיה חופשי זמן רב לאחר האירוע, לא עשה דבר שיש בו כדי לפגוע במתלונן ובמשפחתו, כמו גם לעובדה שהוא נעדר עבר פלילי מכביד. לבסוף מציין העורר את שחרורו של אחד הנאשמים האחרים בתיק ואת האפליה שעלולה להיווצר כתוצאה מכך. לפיכך, מבקש העורר את שחרורו בתנאים מגבילים, לרבות האפשרות של הרחקתו ממקום מגוריו ושהייתו בתנאי "מעצר בית" מלא בפיקוח מתאים.

4.בחנתי את טענות העורר ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא בעניין מעצרו עד תום ההליכים. אשר לקיומן של ראיות לכאורה, מקובלת עלי קביעתו של בית-משפט קמא לפיה עדות המתלונן ובני משפחתו, אשר סיפרו בחקירתם כי העורר היה נוכח במקום ואף החזיק סכין שלופה ותקף את המתלונן, די בה בשלב זה כדי להקים את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לשלב המעצר ואילו שאלת מהימנותם של עדים אלה והאפשרות כי תיאמו גרסאות ביניהם ראוי כי תתבררנה בשלב ההוכחות. כמו כן, צדק בית-משפט קמא במוצאו חיזוק לגרסת התביעה בשתיקתו של העורר בשלב החקירה, בנסיבות הקוראות למתן הסבר מפיו (ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עובדת היעלמו של העורר, מייד לאחר האירוע אף כי ניתן להניח שידע כי אחיו רימון נעצר בפרשה וכי הוא מבוקש לחקירה באותו עניין, תומכת אף היא בתשתית הראייתית שהוצגה, כפי שקבע, בצדק, בית-משפט קמא.

5.אשר לעילת המעצר. המחוקק קבע כי שימוש בנשק הסכין מקים חזקת מסוכנות שעל הנאשם להפריכה ובית-משפט זה חזר וקבע כי מחויבים אנו לפעול בתקיפות למיגור תופעת הסכינאות, לרבות בדרך של מעצר עד תום ההליכים. מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בנשק כזה, הוא אדם מסוכן ואין לסמוך עליו שלא יחזור ויעשה שימוש בסכין פעם נוספת (ראו: בש"פ 411/91 מוחמד עבד אלטיף בדארנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6678/93 עוזי בן נסים מיזל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2773/02 זבולון יושבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גישה זו מקבלת משנה תוקף מקום שבו יש לנאשם הרשעות קודמות בעבירות דומות ולפיכך, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא בכל הנוגע לאי-נכונותו להורות על חלופת מעצר במקרה הנדון.

6.שחרורו של נאשם אחר בפרשה, עקילה חסון, בתנאים מגבילים, אף הוא אינו יכול להועיל לעורר משום שלנאשם ששוחרר אין עבר פלילי וזאת להבדיל מן העורר, אשר בעברו עבירות סמים ואלימות, אם כי לא מן השנים האחרונות ממש. לכך יש להוסיף את העובדה שהעורר, בניגוד לעקילה, נעלם סמוך לאחר האירוע ולא אותר אלא לאחר זמן. היעלמותו זו מעלה חשש להימלטותו מאימת הדין אם ישוחרר ולו בתנאים מגבילים. יתרה מכך, עקרון השוויון בין נאשמים בהליך פלילי ואיסור ההפליה ביניהם הוא עקרון חשוב אך אין הוא עקרון-על ויש שהוא נסוג מפני אינטרסים ציבוריים חשובים לא פחות, כגון הגנה על אינטרס ביטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי (ראו: בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ולבסוף, הסולחה שנערכה בינתיים בין משפחת המתלוננים ומשפחת טריף יש לה, אמנם, חשיבות כאמצעי להפגת המתח בין המשפחות וככזה יש לו השלכות על שאלת מסוכנותם של העורר ואחיו; אולם, כבר קבעה השופטת פרוקצ'יה בהחלטה קודמת הנוגעת לפרשה זו (ראו: בש"פ 2876/03 רימון טריף ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) כי הסכם הסולחה, עם כל חשיבותו, אינו יכול להוות ערובה מספקת להסרת הסכנה מפני עימותים נוספים בין שתי הקבוצות היריבות ועל כן, אין הוא יכול להוות שיקול מכריע במאזן השיקולים לצורך המעצר.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין הערר להידחות וכך אני מורה.