בש"פ 2876/03 רימון טריף נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.3.03 הדוחה בקשה של העוררים לעיון חוזר בהחלטה קודמת מיום 24.2.03 לעוצרם עד תום ההליכים נגדם.

2.שני העוררים מואשמים בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הרקע לעבירות הינה מחלוקת בין העורר 1 למתלונן סביב חוב שהמתלונן חב לעורר. במהלך ויכוח בין עורר 1 למתלונן היכה אותו העורר בעינו באמצעות כלי חד וכן היכה אותו בידו, ודקר את אחד מאחיו בבטנו. במשך לארוע זה, חזר העורר 1 לסביבות ביתם של המתלונן ומשפחתו כשהוא מלווה בעורר 2 ואחרים, ולאחר שהתפתח עימות בין שתי הקבוצות נדקר המתלונן ואחד מאחיו ונגרמו להם פציעות רציניות.

ביום 24.2.03 הורה בית המשפט המחוזי להאריך את מעצר העוררים עד תום ההליכים. החלטה זו ניתנה לאחר בדיקת הראיות ונוכח קביעה כי קימות ראיות לכאורה בעניינם. בית המשפט מצא כי קימת עילת מעצר בגין מסוכנותם וכי קים חשש ממשי לשלום המתלוננים משחרורם, ואף אפשרות לשיבוש הליכי משפט.

3.בבקשה לעיון חוזר שהוגשה בסמוך לאחר החלטת המעצר נטען על ידי העוררים כי יש מקום לעיון מחדש בהחלטה נוכח הסכם סולחה שנקשר בין משפחות הנאשמים והמתלוננים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאחר שמצא כי אין לראות בהסדר הסולחה משום ערובה מספקת לשלום בני משפחת המתלונן באם ישוחררו העוררים כבר עתה. עם זאת, הוא פתח פתח לאפשרות פנייה מחודשת לעיון חוזר כעבור מספר חודשים, אם לא יסתיים עד אז המשפט.

4.על החלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר ערר עורר 1 בלבד. אף שבכותרת הודעת הערר מופיע גם שמו של עורר 2, הודעת הערר נחתמה על ידי בא כוח עורר 1 בלבד, ותוכנה מתייחס אליו בלבד. זאת ועוד: תוכנו של הערר נוגע אך להחלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר באשר לחלופת מעצר, ואינו מתייחס כלל להחלטת המעצר המקורית מפברואר 2003 ובתוכה לשאלת קיומן של ראיות לכאורה. פשיטא, שאילו ביקש בא כוח עורר 1 להעלות שאלות בענין זה, היה עליו לפנות בערר לבית משפט זה על החלטת המעצר הראשונה וזאת לא עשה. במועד הדיון התייצב בא כוח עורר 2, אף שלא הוגש ערר מטעמו וטען למרשו, והפליג אף מעבר להשגה על ההחלטה בענין העיון החוזר וביקש לפתוח את יריעת הראיות לכאורה. באת כוח המדינה שהופתעה מטיעוניו של בא כוח עורר 2 נתבקשה להשלים את טיעוניה בכתב. בטרם הוגשו טיעוניה, הגיש בא כוח עורר 2 טיעונים בכתב מטעמו, אף שלא נתבקש לעשות כן.

אין צריך לומר כי דרך ההתנהלות של ייצוג העורר 2 במקרה זה אינה ראויה, ויש בה משום שיבוש של סדר הדין הנוהג.

5.לגופם של דברים, זו מסקנתי:

במרכזו של הערר שלפני מונחת החלטת בית המשפט המחוזי בעיון החוזר שעניינה בשאלת התאמת חלופת מעצר לעוררים לאור הסכם סולחה שהושג בין המשפחות היריבות. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין לראות בהסכם הסולחה משום שיקול מכריע המשנה כבר עתה את מתח השיקולים בכוון לשחרורם של העוררים בחלופת מעצר. העוררים מואשמים בעבירות אלימות חמורות ביותר. מדובר במעשי תקיפה אשר נעשו תחילה על ידי העורר 1 בלבד ולאחר מכן בחבורה תוך שימוש בסכינים ובשאר אמצעים של נשק קר. מעשי התקיפה באמצעות סכינים גרמו למתלונן ולשני אחיו לפציעות קשות. מסוכנותם של העוררים כעולה ממעשיהם אינה מוטלת בספק, ומתעצמת לאור העובדה כי מעשי תוקפנותם מתבצעים לעיתים בחבורה, וצדק בית המשפט בסוברו כי שחרורם עלול לסכן את שלום הציבור ובמיוחד את שלום בני משפחת המתלונן. לעורר 1 גם הרשעות קודמות בעבירות אלימות רציניות. כבר חזר בית משפט זה והתריע על החומרה שבה יש להתיחס לעבירות הסכינאות על צורותיה ובמיוחד לגבי עבירות הנעשות בחבורה, ועל הצורך להגן על שלום הציבור מפני מעשי בריונות מסוכנים אלה. הסכם הסולחה אשר נקשר, על פי הטענה, בין הצדדים היריבים הוא בודאי בעל משמעות וחשיבות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס והשבת השקט לתושבי המקום, אולם משקלו אינו מכריע במאזן השיקולים לצורך המעצר, ובודאי כך כאשר חלף רק זמן קצר מאז ביצוע העבירות. אין בהסכם זה, עם כל חשיבותו, משום ערובה מספקת להסרת הסכנה מפני עימותים נוספים בין הקבוצות נכון לעת זו, ואין הציבור צריך לקחת על עצמו סיכון לפגיעה נוספת בבני משפחת המתלונן אם ישוחררו העוררים. (השווה בש"פ 8512/02 נסר אלדין נ' מדינת ישראל , תק' על' 2002(3) 2541; בש"פ 7734/98 אבו ראס נ' מדינת ישראל , תק' על' 98(4) 713; בש"פ 10114/01 מדינת ישראל נ' חמדאן , תק' על' 2001(4) 638); השווה גם ע"פ 9116/02 סרחאן נ' מדינת ישראל, והחלטה בדיון נוסף על אותו פסק דין בדנ"פ 3261/03, סרחאן נ' מדינת ישראל ). עם חלוף הזמן, עשוי מאזן השיקולים לצורך שחרור להשתנות, ובית המשפט המחוזי הותיר פתח לאפשרות עיון נוסף בבוא העת.

6.מעבר לצורך ומעבר למסגרת הטיעונים שהועלו בערר כפי שהוגש, נתתי דעתי לטיעוני בא כוח עורר 2 בהיבט הראיות לכאורה כנגד מרשו. בחנתי את חומר הראיות שהצדדים הצביעו עליו, ומצאתי כי יש ביסוס למסקנת בית משפט קמא בהחלטתו מיום 24.2.03 – שלא היוותה נושא לערר זה - כי קימת תשתית ראייתית כנגד עורר 2 למעורבותו בעבירות המיוחסות לו (ראה במיוחד בהודעות אוסמה נסראלדין: הודעה שניה מיום 30.1.03, עמ' 1 שורות 18-19, 22-23, 27-28; עמ' 2, שורות 8-9 ; וכן הודעתו מיום 5.2.03 עמ' 1 שורות 45-46; כן ראה את הודעת באסם נסארלדין בהודעתו מיום 5.2.03, עמ' 1 ש' 63). העורר 2 עצמו הודה כי היה במקום, וככל הנראה השתמש באלה (הודעה מיום 2.2.03 שורות 10-11, ו- 20-21).

נכון הוא כי חלקו של עורר 2 קטן מזה של עורר 1 שהיה הרוח החיה ומוביל מעשי האלימות. עם זאת השתתפותו במעשי האלימות בחבורה תוך שימוש בנשק קר במטרה לפגוע במתלונן ובני משפחתו מצדיק בנסיבות הענין את מעצרו נוכח מסוכנותו.

7.נוכח כל האמור, יש לדחות את הערר.