בש"פ 10495/03 אמין חוסייני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' חטיב) בב"ש 2555/03 מיום 23.11.03 אשר דחה את בקשת העוררים לעיון חוזר בהחלטה לעוצרם עד תום ההליכים.

2.העוררים ואדם נוסף מואשמים בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ובעבירות של חבלה בכווה מחמירה, חבלה בנסיבות מחמירות, נשיאת סכין, הסגת גבול, היזק בזדון, חבלה במזיד לרכב, ואיומים.

על-פי כתב האישום, בין משפחת חוסייני (אליה משתייכים העוררים) לבין משפחת פאח'ורי המתגוררות בנצרת בשכנות זו לזו קיים סכסוך ממושך ואלים, אשר גבה מספר קורבנות בנפש. העוררים חשדו כי שניים מבני משפחתם (המתלונן ואמו) תומכים במשפחה היריבה ונטרו להם איבה על כך.

ביום 22.6.03 או בסמוך לכך נרצח אחד מבני משפחת חוסייני על-רקע הסכסוך בין המשפחות. ביום 23.6.03 השתתפו העוררים ביחד עם אחרים במסע ההלוויה. כשעבר מסע ההלוויה בסמוך לבית המתלונן ואמו נוצר עימות בין העוררים למתלונן ואמו ובמהלכו פרצו העוררים אל בית המתלונן ואמו כשהם חמושים במוטות ברזל, באבנים ובמקלות וכשבידי העורר 3 והשותף הנוסף סכינים. הם ניפצו באבנים ובמקלות את שמשות חלונות הבית ואת שמשות מכונית המתלונן, התנפלו על המתלונן, הפילו אותו לקרקע, והיכו בו באמצעות המוטות שבידיהם בעודו שוכב על רצפת החצר. בשלב זה שלף העורר 1 סכין מכליו ודקר את המתלונן במותנו ובגבו ואף ניסה לדקור אותו בחזהו, תוך שהוא מאיים עליו כי יהרגו. העורר 2 הטיח בלוק אבן בראש המתלונן. כשאם המתלונן נשכבה עליו כדי לסוכך עליו, נפצעה גם היא בכף ידה ובראשה מאבן שהושלכה לעברה. מיד לאחר מכן נמלטו העוררים והאחרים מן המקום.

כתוצאה מהארועים המתוארים לעיל, נגרמו למתלונן ולאמו נזקי גוף של ממש.

3.ביום 5.8.03 הורה בית המשפט המחוזי בנצרת על הארכת מעצרם של העוררים ושל הנאשם הנוסף עד תום ההליכים נגדם.

ביום 17.8.03 החליט בית משפט זה (כב' השופטת ביניש) לדחות את עררם של העוררים על מעצרם עד תום ההליכים.

4.ביום 5.11.03 הגישו העוררים לבית המשפט קמא בקשה לעיון חוזר במעצרם וזו התבססה על שני טעמים: טעם ראשון קשור במותו של אחיהם שנרצח ביום 28.10.03 בעודם נתונים במעצר; טעם שני קשור בסולחה שנערכה בין משפחת המתלוננים למשפחת העוררים. הסכם הסולחה נחתם ב-30.10.03, יומיים לאחר הרצח, וחתמה עליו משפחת המתלוננים ואחיהם הבכור של העורר. כן הוגש לבית המשפט תצהיר של קרוב משפחה של שתי המשפחות, אשר תיווך ביניהן בהשגת הסולחה. לבית המשפט נמסרה הודעה לפיה בעקבות הסולחה הודיעו המתלונן ומשפחתו למשטרה על רצונם לבטל את התלונה.

5.ביום 23.11.03 החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לעיון חוזר. ההחלטה נומקה בכך כי הסכם הסולחה שהושג בין משפחת המבקשים למשפחת המתלונן אינו מסיר ואף אינו מפחית מהמסוכנות הנשקפת משחרורם של העוררים, זאת לאור העובדה כי אין זה ברור מהו הרקע שהביא להשגת הסולחה ולא ניתן להעריך באיזו מידה תורם ההסכם באופן אמיתי להרגעת הרוחות. כן צויין כי העוררים עצמם אינם שותפים להסכם הסולחה, אינם חתומים עליו, ואין זה ברור באיזו מידה הם רואים עצמם מחוייבים לו. בית המשפט קבע עוד כי רצח בן משפחתם של העוררים אינו מהווה נתון המצדיק שינוי של החלטת המעצר שכן רצח זה לא רק שלא הפחית ממסוכנות העוררים, אלא אפשר ואף מגביר את החשש משחרורם נוכח האפשרות כי יהיו מעורבים בנקמת דם.

6.בעררם לפני טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו שלא ליחס משקל לסולחה ובקביעתו כי אין להבדיל ולאבחן בין הסכסוך הרחב בין הפלגים היריבים שבעטיו נרצחו שלושה בני אדם לבין הסכסוך נשוא כתב האישום. לטענתם, אמנם הרקע לסכסוך נשוא כתב האישום הינו הסכסוך הרחב שטרם יושב, אך הסכסוך נשוא כתב האישום הינו נפרד ומובדל ממנו והסולחה מתייחסת במישרין אליו ומסיימת אותו. הם מוסיפים כי לא ראוי לזקוף לחובתם את מלוא ההיסטוריה של הסכסוך המשפחתי בין משפחתם לפלג היריב, ויש לשחררם כדי שישמשו תמיכה למשפחותיהם במיוחד לאחר הרצח שארע במשפחה לאחרונה. הם חולקים על ההנחה כי ארוע הרצח עלול להגביר את מסוכנותם וטוענים כי אי חתימתם על הסכם הסולחה הינו ענין טכני גרידא הנובע מעובדת מעצרם. הם ציינו כי יש לייחס משקל לעמדת המתלונן ומשפחתו התומכים אף הם בשחרור נכון לעת זו.

7.הטעמים עליהם משעינים העוררים את בקשתם אינם מצדיקים את שחרורם מן המעצר. העבירות בהן הם מואשמים הינן חמורות ביותר. בהליכי המעצר עד תום ההליכים השתכנעו ערכאות המשפט לדרגותיהן כי קימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידם, וכי מסוכנותם על רקע המעשים שבצעו ונוכח יחסי האיבה הקשים בין המשפחות היריבות, אינה מאפשרת את שחרורם. בחודשים שחלפו מאז מעצרם לא רק שהאיבה והיריבות לא פחתו, אלא הן בעיצומן, והדבר בא לידי ביטוי ברצח אדם נוסף ממשפחת העוררים על רקע אותו סכסוך. בנסיבות אלה לא רק שהחשש משחרור העוררים לא פחת, אלא הוא אף הסלים, וקימת סכנה של ממש כי אם ישוחררו, הם עלולים להשתלב שוב במערך האלימות והאיבה השורר בכפר, ובכלל זה ליזום או להיות מעורבים בדרך אחרת במעשי נקמה על מעשה הרצח האחרון.

הסכם הסולחה הוא צעד חשוב להרגעת הרוחות, אולם הוא אינו נתון שניתן לייחס לו משקל מכריע בהקשר דברים זה. מדובר במסמך שנחתם על ידי צדדים שהעוררים אינם נימנים עליהם ואין לדעת אל נכון מהו ערכו החברתי והמוסרי האמיתי בעת זו, ובודאי אין לדעת אם הצדדים החתומים עליו יכבדו אותו בעתיד, ולאיזה פרק זמן יקיימו את הוראותיו. כבר נאמר לא אחת כי הסכם סולחה, גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה (בש"פ 2876/03 טריף נ' מדינת ישראל, תק' על' 2003(2) 331; בש"פ 8512/02 נדר אלדין נ' מדינת ישראל, תק' על' 2002(3) 2541; בש"פ 7734/98 אבו ראס נ' מדינת ישראל, תק' על' 98(4) 713; בש"פ 10114/01 מדינת ישראל נ' חמדאן , תק' על' 2001(4) 638).

לאור כל אלה, לא מצאתי טעם המצדיק את שינויה של ההחלטה לעצור את העוררים עד תום ההליכים ולפיכך אני דוחה את עררם.