בש"פ 19/11 חאלד אבו גנאם נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים נטען, כי בין משפחתם של חאלד והייתם אבו גנאם (להלן: העורר 1 והעורר 2 בהתאמה, וביחד העוררים ), לבין משפחת אבו אלהווא נתגלע סכסוך. סכסוך זה הוא העומד ברקע לאלימות החמורה שננקטה על ידי העוררים ביום 17.11.2010. לפי הנטען בכתב האישום, בשעת לילה של יום 17.11.10 הבחין העורר 2 במחמד אבו אלהווא (להלן: מחמד ) שישב ברכבו. העורר 2 ניגש אל מחמד והחל להכותו נמרצות, ובהמשך הצטרף אליו העורר 1, אשר ניפץ את שמשות רכבו של מחמד באמצעות מקל. העוררים משכו את מחמד מן הרכב והכו אותו עד שחולץ מידיהם על-ידי אחר. בהמשך, כך לפי כתב האישום, שב מחמד לזירת האירוע עם אביו, וליד אבו אלהווא (להלן: וליד ) ובני משפחה נוספים. החבורה שאלה את העוררים לסיבת התקיפה. בתגובה, שלף העורר 1 אקדח ואיים על חייו של וליד. וליד התקרב אל העורר 1 וזה החל להכותו באמצעות אלה יחד עם אחרים. לפי המיוחס לו בכתב האישום, דקר העורר 2 את וליד בראשו באמצעות סכין וגרם לו לחתכים בראשו, בזרועו ובעפעף. בנוסף, הכו העורר 2 ונאשם נוסף את מחמד באמצעות אלה כשהוא שכוב על הארץ. אדם בשם פארס אבו אלהווא (להלן: פארס ) ניסה לחלץ את מחמד ובתגובה דקר אותו העורר 2 בידו באמצעות סכין. העורר 1 הצטרף לנעשה והכה את פארס בצווארו באמצעות אלה. כתוצאה ממעשיהם של העוררים נגרמו לפארס חתכים בחלקים שונים בגופו, הוא איבד את הכרתו ופונה לבית החולים. לאחר כל אלה, שלף העורר 1 אקדח והחל יורה באוויר. לאחר מכן, הוא כיוון את אקדחו לעבר בני משפחת אבו אלהווא וירה לכיוונם מספר כדורים ומיד לאחר מכן, כיוון את אקדחו אל עבר אחמד אבו אלהווא ופגע ברגלו. נאשם נוסף הצטרף לעורר 1 ויחד המשיכו בירי לעבר בני משפחת אבו אלהווא. כתוצאה מהירי נפגע גם מחמוד אבו אלהווא בגבו. בנוסף פגעו העוררים בכלי רכב אשר חנו במקום באמצעות הירי וידוי אבנים. בגין מעשים אלה יוחסו לעוררים עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד ברכב, לפי סעיפים 334, 335(א)(1), 380, 382(א) ו-413ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לעורר 1 יוחסה בנוסף עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להאריך את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בדיון שהתקיים בבקשת המעצר בבית משפט השלום בירושלים, הסכים בא-כוח העוררים לקיומן של ראיות לכאורה, ובית המשפט (כב' השופט י' ברקלי ) הורה לשירות המבחן להכין תסקיר לבחינת חלופת מעצר בעניינם של העוררים. בתסקיר המבחן שהוגש לגבי העורר 1 צוין, כי הוא נעדר עבר פלילי וכי ביכולתו לנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין. יכולת זו באה לידי ביטוי בקשריו הטובים עם משפחתו וביציבות תעסוקתית. בד בבד הדגיש שירות המבחן את הפער בין אורח חייו של העורר 1, כפי שתואר על-ידו ועל-ידי בני משפחתו, לבין חומרת העבירות המיוחסות לו ואופן ביצוען. באשר לעורר 2 צוין, כי עומדות לחובתו 3 הרשעות קודמות, כאשר האחרונה בהן משנת 2006. עוד צוין, כי תפקודו התעסוקתי של העורר 2 תקין וכי הוא מנהל יחסי משפחה תקינים. בצד האמור הדגיש שירות המבחן את חומרת העבירות המיוחסות לו ועמד על נטייתו להכחיש את עברו הפלילי. לאחר סקירת נתוניהם של העוררים, ציין שירות המבחן כי אין באפשרותו לבוא בהמלצה חד משמעית לשחררם לחלופת מעצר. זאת, בין היתר, מאחר שלא ניתן להעריך באופן מלא את הדינמיקה הצפויה בין שתי המשפחות היריבות בעתיד חרף "סולחה" שנערכה ביניהן והביאה לרגיעה מסויימת ביחסים ביניהן. בצד האמור צוין בתסקיר, כי במידה ובית המשפט יחליט כי יש מקום לשחרר את העוררים לחלופה, ניתן יהיה להורות על שחרורם לחלופה

בביתו של ידיד משפחת אבו-גנאם בירושלים תוך פיקוח צמוד. ביום 28.12.10 הורה בית משפט השלום על שחרורם של העוררים לחלופת המעצר שאליה התייחס שירות המבחן בתסקיר, תוך הטלת תנאים מגבילים וערבויות שונות. בית המשפט הדגיש כי להשקפתו, חלופת המעצר זו היא ראויה בנסיבות העניין וכי אין בעברו הפלילי של העורר 2 כדי למנוע את שחרורו לחלופה זו.

3.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים שבגדרו ביקשה לבטל את החלטתו של בית משפט השלום ולהורות על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ת' בזק רפפורט ) נעתר לבקשה. בהחלטתו, עמד בית המשפט על נסיבות ביצוען של העבירות המיוחסות לעוררים, ובעיקר לאלימות הקשה שהופעלה על ידם. בית המשפט הוסיף וציין, כי על דרך הכלל, נאשמים בעבירות דקירה אינם משוחררים לחלופת מעצר אלא בנסיבות מיוחדות; לא כל שכן, מקום בו לעבירות הדקירה מצטרפות עבירות ירי המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. בית המשפט הוסיף והדגיש, כי שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר ואף ציין כי אין ביכולתו להעריך את המשך התפתחות היחסים בין המשפחות. עוד צוין כי חלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום מעוררת קושי בשל קרבתה היחסית לזירת האירוע ולמקום מגוריה של משפחת אבו אלהווא. נוכח כל האמור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררים באמצעות שחרורם לחלופת המעצר שעליה הורה בית משפט השלום.

4.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוענים העוררים כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטה בדבר שחרורם לחלופת מעצר. לטענתם, על אף שהעבירות המיוחסות להם מקימות חזקת מסוכנות הרי שבנסיבות העניין חזקה זו נסתרת, כפי שקבע בית משפט השלום. זאת, בין היתר, משום שהמשפחות שהיו מעורבות בתגרה התפייסו, ומאז שוררת ביניהן רגיעה, וכן נוכח המלצת שירות המבחן בעניינם. לשיטתם של העוררים, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של שחרור לחלופה, וככל שבית המשפט המחוזי סבר כי החלופה שנקבעה בידי בית משפט השלום איננה מתאימה, היה עליו לבחון אפשרות לשחרר את העוררים לחלופה אחרת בטרם הורה על מעצרם עד תום ההליכים. לטענתם, החלטתו של בית המשפט המחוזי מתעלמת מכך שמעצר עד תום ההליכים לא נועד לצורכי הרתעה, וכן מן הכלל שלפיו חומרת העבירה כשלעצמה אינה מצדיקה החזקת נאשם במעצר. בנוסף, להשקפתם, לא ניתן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי משקל הולם לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות. כך למשל, בית המשפט המחוזי לא העניק את המשקל הראוי לעברו הנקי של העורר 1, ולכך שעברו הפלילי של העורר 2 כולל הרשעות מן העבר הרחוק. נוכח כל האמור מבקשים העוררים להורות על שחרורם לחלופה שנקבעה בידי בית משפט השלום, ולחלופין, על שחרורם לחלופה אחרת בתנאים מגבילים.

5.

המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומדגישה, כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעוררים הן חמורות ביותר ומעידות על מסוכנות ברורה הנשקפת מהם. עוד מציינת המשיבה, כי מספר ימים לאחר ביצוע העבירות נושא כתב האישום אירע מקרה נוסף של אלימות בין המשפחות שהיו מעורבות במעשי האלימות נושא האישום, ולכן לא ניתן להניח כי הסכסוך בין המשפחות אכן הסתיים. לשיטתה של המשיבה, החלופה שעליה הורה בית משפט השלום, מלבד היותה קרובה פיזית למקום מגוריה של המשפחה השניה, יוצרת קושי גם משום שהעוררים – שביצעו את העבירות נושא כתב האישום יחדיו – אף ישהו יחד במעצר בית.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

העבירות המיוחסות לעוררים, כוללות, בין היתר, עבירות של אלימות תוך שימוש בנשק חם וקר והן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. בניגוד לנטען מפי העוררים, אינני סבור כי חזקה זו הופרכה כלל ועיקר במקרה שלפנינו. מחומר הראיות עולה, לכאורה, כי העוררים נטלו חלק דומיננטי במעשי אלימות שהלכו והסלימו ולא היססו לעשות שימוש בנשק חם וקר על מנת לפגוע באחרים. העובדה שאירועים אלה לא הסתיימו בתוצאה קשה יותר איננה אלא יד המקרה. לעורר 2 עבר פלילי הכולל עבירות אלימות כגון הצתה ותקיפת שוטר. בניגוד אליו, עברו הפלילי של העורר 1 נקי. מתסקיר המבחן עולה, כי העוררים שניהם מנהלים חיי עבודה ומשפחה נורמטיביים ותקינים. אולם, איני סבור כי בכך יש כדי להמעיט מהסיכון הנשקף מהם, נוכח חומרת המעשים המיוחסים להם. לאלה, מצטרפת ההערכה שלפיה על אף הרגיעה הנטענת ביחסים בין המשפחות וה"סולחה" אשר על-פי הנטען נערכה ביניהן, אין זה מן הנמנע כי הסכסוך ביניהן ישוב ויתלקח, מה גם שהעמדה המקובלת בפסיקתו של בית משפט זה היא, כי הסכם "סולחה" איננו משמש ערובה מפני הישנותם של מקרי אלימות:

"ניתן להתייחס להסכם הסולחה גם בסוגיות הנוגעות למעצר, כחלק מהערכת מסוכנותו של הנאשם. אלא שגם כאן הסכם הסולחה אינו חזות הכול, אלא אך רכיב אחד בשאלה העובדתית בדבר המסוכנות. כך, יהיו מקרים שנסיבותיהם יצדיקו מתן משקל מכריע לפיוס בין הצדדים, ומנגד מקרים בהם משקלו של הסכם זה יהא מועט ביותר – כל מקרה ונסיבותיו. עם זאת, ככלל ניתן לומר כי לרוב אין בהסכם הסולחה כדי לשמש ערובה מפני הישנותם של מעשי אלימות בין הצדדים לסכסוך שברקע הסכם, ואין בו עצמו כדי לאיין את מסוכנותו של מי שמואשם בביצוע עבירות על רקע סכסוך זה (בש"פ 2890/09 אנואר חסן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.4.09). כן ראו: בש"פ 10495/03 חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.2003))".

לכך מצטרפת העובדה ששירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורם של העוררים לחלופה. על יסוד הנתונים האמורים, לא מצאתי כי נפלה טעות בעמדת בית המשפט המחוזי, שכן שחרורם של העוררים לחלופה אין בו כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהם. דברים אלה אמורים ביתר שאת נוכח הקשיים הקיימים בחלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום, כפי שהוצגו על-ידי המשיבה.

נוכח כל האמור, הערר נדחה.