בש"פ 3471/07 אבו חויג אמגד משרוח נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם ) שדחה את טענות העוררים בדבר העדר ראיות לכאורה נגדם, ואישר את חלופת המעצר שנקבעה על ידי בית משפט השלום.

1.

במרכזו של כתב-אישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת עומדים ארבעה: מוחמד עלואן (להלן:"המתלונן"); לואי חביבאללה (להלן:"לואי"); אמגד משרוח אבו-חוויג (להלן:"אמגד") ומוחמד חביבאללה (להלן:"מוחמד"). אמגד ומוחמד הם העוררים בבקשה שלפני.

2.

בכתב האישום נטען, כי לואי, אמגד ומוחמד קשרו קשר לאיים על המתלונן ולתקוף אותו על מנת שהאחרון יביא אל סיומו קשר שניהל עם אחותו של לואי. מטעם זה – כך הטענה – מספר ימים עובר ליום 24.2.07, סמוך לשעה 20:30 הגיעו לואי אמגד ומוחמד ברכבם אל ביתו של המתלונן וביקשו ממנו לצאת לשוחח עימם. המתלונן יצא מביתו אך סירב להיכנס לרכבם של השלושה. בשלב זה, איים לואי על המתלונן כי אם יעמוד בסירובו ולא ייכנס לרכב, הוא עלול להיפגע. המתלונן נכנס לרכב וישב במושב האחורי לצידו של מוחמד, כאשר אמגד נוהג ברכב ולואי יושב לצידו. לאחר מספר נסיונות כושלים, הצליח המתלונן להימלט מן הרכב. או אז יצא לואי מן הרכב והכה את המתלונן. אמגד ומוחמד יצאו אף הם מן הרכב ואיימו על המתלונן כי אם לא יתרחק מאחותו של לואי יפגעו בו בסכינים ובחבלים שהיו אותה שעה ברשותם. בצר לו, הבטיח המתלונן כי ינתק את הקשר עם אחותו של לואי ואז ניאותו השלושה להחזירו לביתו.

3.

ואולם, לפי המיוחס, בכך לא תמה התאנות

השלושה למתלונן. ביום 24.2.07 סמוך לשעה 18:00 נהג המתלונן ברכבו, ומשהבחינו בו לואי, אמגד ומוחמד הם חסמו את דרכו ולואי הורה לו לנסוע ברכבו אל הכניסה לכפר. כאשר הגיעו למקום המוסכם, נכנס לואי לרכבו של המתלונן והכה בו בראשו באמצעות מכשיר טלפון סלולארי. בשלב זה, אמגד – שעמד מחוץ לרכב והבחין במתרחש – פתח את דלת הרכב והכה את המתלונן באמצעות אגרופיו ורגליו בכל חלקי גופו. משיצא המתלונן מן הרכב כדי להסדיר את נשימתו, פצע לואי את המתלונן בפניו באמצעות שבר בקבוק. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן חבלות.

בגין כל אלה, יוחסו ללואי, אמגד ומוחמד עבירות של קשירת קשר לעוון, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון לפי סעיפים 499(א)(2), 380, 382(א), 379, 382(א), 192 ו-452 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של שלושת המעורבים בפרשה עד לתום ההליכים והבקשה נתקבלה בהחלטת בית משפט השלום (כב' השופט ג' אזולאי , סגן נשיא) מיום 8.3.07. בהחלטתו ציין בית המשפט כי שוכנע בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לשלושת המעורבים בפרשה. בהמשך ציין בית המשפט, כי אין לדידו ספק כי העבירות המיוחסות לשלושת המעורבים בפרשה מקימות עילת מעצר וכי לא שוכנע שסולחה אשר נערכה, ככל הנראה, בין שלושת המעורבים בפרשה למתלונן מאיינת את המסוכנות הנשקפת מהם. באשר לחלופת מעצר ציין בית המשפט לאמור:

"בענייננו, שקלתי את מסוכנותם של המשיבים לאור אופייה של העבירה, נסיבות ביצועה על רקע חילול כבוד המשפחה, והעובדה כי בוצעה בצוותא, ואף כי מדובר במשיבים צעירים אשר אין בעברם הרשעות פליליות קודמות, מצאתי כי החלופה אותה הציעו באי-כוחם, בביתם של המשיבים... אין בה כדי לאיין מסוכנותם" (עמ' 5 להחלטה מיום 8.3.07).

בד בבד נקבע, כי במידה ותוגש הצעה לחלופת מעצר הולמת, תישקל בשנית האפשרות של חלופת מעצר.

5.

העוררים הציעו חלופת מעצר אחרת לבית-משפט השלום ובה בעת הם הגישו ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת, בגדרו השיגו נגד הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר הצורך בהרחקתם של העוררים מאזור מגוריהם במסגרת חלופת המעצר (להלן : הערר הראשון ). בדיון

שנערך בבית המשפט המחוזי, הסכימו העוררים למשוך את הערר שהגישו וזה נדחה.

6.

בשלב זה, שבו הצדדים לבית משפט השלום על מנת לדון בחלופת המעצר שהוצעה מטעם העוררים. בדיון שנערך בבית משפט השלום הסכימו הצדדים, כי העוררים ישוחררו לחלופת מעצר אשר תכלול מעצר בית במקום מרוחק מאזור מגוריהם. הסכמה זו של הצדדים התקבלה על דעתו של בית המשפט אשר הורה על שחרור העוררים לחלופת המעצר שהוצעה. אלא, שבכך לא באו העוררים על סיפוקם, שכן לאחר שחלופת המעצר המוסכמת שהוצעה מטעמם אושרה בהחלטתו של בית משפט השלום, הם הגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת ערר נוסף (להלן: הערר השני ), בגדרו הם טענו כי אין בנמצא תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות שיוחסו להם והשיגו נגד הרחקתם מאזור מגוריהם במסגרת חלופת המעצר.

7.

הערר השני – על שני ראשיו – נדחה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם ). ראשית ציין בית המשפט, כי מחזרתם של העוררים מן הערר הראשון

"יש להסיק את דבר הסכמתם לקיומה של תשתית ראיה לכאורה, על מנת שיוכלו לשכנע את בית משפט קמא בחלופה אחרת, שאותה הציעו בינתיים (זו שאמנם התאשרה אחר כך). לאחר שכך הסכימו העוררים כפי שהסכימו – אינני רואה כיצד הם עשויים כיום לשוב ולערור על קיומה של תשתית ראיה לכאורה, כמו גם על הרחקתם מהכפר" (עמ' 5 להחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 16.4.07). בהמשך הדגיש בית המשפט, כי חלופת המעצר אליה שוחררו העוררים נקבעה על יסוד הסכמתם ועל כן אין כל הצדקה לכך שהם תוקפים את ההחלטה המבוססת עליה. לבסוף ציין בית המשפט, כי אף לגופו של עניין אין ממש בטענות שהעלו העוררים, שכן עומדת לחובתם תשתית לכאורית ברורה, ושחרורם למעצר בית באזור מרוחק ממקום מגוריהם מתחייב מנסיבות העניין.

8.

מכאן הערר שלפני, בגדרו שבים ומעלים העוררים את הטענות שנטענו בפני בית משפט קמא. כך טוענים העוררים כי אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמתם בעבירות שיוחסו להם. לעניין זה מוסיפים העוררים וטוענים, כי הסכמתם לחלופת המעצר אינה בבחינת הסכמה לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית. לבסוף נטען, כי ה"סולחה" אשר נערכה בין הצדדים מאיינת את מסוכנותם של העוררים – שהם לטענתם, נורמטיביים ונטולי עבר פלילי –

ובנסיבות אלה, ניתן להסתפק במעצר בית בשעות הלילה בלבד ובאזור מגוריהם של העוררים.

9.

דין הערר להידחות. ראשית לשאלת קיומן של ראיות לכאורה. אף אם אקבל את הטענה לפיה אין בחזרה מן הערר הראשון משום הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה – ואינני מביע כל עמדה בשאלה זו – הרי שעיון במסכת הראיות מעלה כי נגד העוררים קיימת תשתית לכאורית מספקת להוכחת אשמתם בעבירות המיוחסות להם. תשתית עובדתית זו כוללת, בראש ובראשונה, את הודעותיו של המתלונן בהן נקב במפורש בשמותיהם של העוררים ותיאר את המעשים שבוצעו על ידם. בנוסף, נכללות

בתשתית עובדתית זו הודעותיו של לואי, מהן עולה כי אמגד ומוחמד היו שותפים לתוכניתו לפגוע במתלונן:

"לפני כשבוע נודע לי כי מוחמד עלואן בקשר טלפוני עם אחותי... ועוד באותו היום אני סיפרתי לאמגד... ואני ואמגד הלכנו לעוד חבר בשם מוחמד... וסיפרתי גם לאותו מוחמד על הקשר של מוחמד עלואן עם אחותי, אני החלטתי כי ניסע למוחמד עלואן הביתה וניקח את מוחמד ליער ציפורי ונפחיד אותו בכך שנאיים עליו, מוחמד... ואמגד... הסכימו איתי ולכן נסענו שלושתנו למוחמד עלואן הביתה" (עמ' 1 להודעתו של לואי מיום 25.2.07).

מעורבותם הלכאורית של העוררים בהתאנות המתוכננת למתלונן עולה גם מן התיאור שנמסר מפיו של לואי באשר להיתקלות השנייה של העוררים במתלונן (עמ' 2 להודעתו של לואי, מיום 25.2.07).

10.

לכל אלה, מצטרפות הודעותיהם של העוררים עצמם, אשר הגם שהכחישו בתחילה את המיוחס להם, מסרו מאוחר יותר גרסאות שאף אם אין בהן משום הודאה בעבירות שיוחסו להם, הרי שהן קושרות אותם לעבירות נושא כתב האישום. כך, מסר אמגד בהודעתו כי הוא נסע בחברתם של לואי ומוחמד ליער ציפורי שם "לואי ביקש ממוחמד שלא יתקשר לאחותו ושלא יהיה איתה בקשר יותר ומוחמד [הכוונה למתלונן, ע' פ'] אמר שאין בעיה" (עמ' 2-1 להודעתו של אמגד מיום 25.2.07); אך הכחיש כי לואי או הוא הכו את המתלונן או איימו עליו.

11.

אף הודעותיו של מוחמד קושרות אותו לעובדותיו של כתב-האישום. מוחמד מסר, כי הוא נסע בחברתם של לואי, אמגד והמתלונן ליער ציפורי וכי הוא הרגיש שהמתלונן חושש מפני הבאות:"אני הרגשתי מדיבור של עלואן שהוא מפחד ואמרתי לו אל תפחד" (עמ' 2 להודעתו של מוחמד מיום 25.2.07). מוחמד ציין, כי לואי הכה את המתלונן, וכי הוא ואמגד הפרידו בין הניצים. מוחמד טען כי הוא עצמו לא איים על המתלונן ואף לא שמע כי חבריו הפנו כלפי המתלונן איומים כלשהם. בהמשך, קשר מוחמד את עצמו גם לעובדותיה של ההיתקלות השנייה של העוררים עם המתלונן (הודעת מוחמד מיום 23.3.07). כל אלה, מספיקים כדי להגיע למסקנה לפיה נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה (לעניין הצטרפותה של הודאה למסכת ראייתית לכאורית קיימת, ראו: בש"פ 237/07 מנטל נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

12.

באשר לשאלת חלופת המעצר – כבר בפתח הדברים אציין, כי דרך הילוכם של העוררים במקרה הנוכחי אינה נהירה לי. חלופת המעצר נקבעה על דעתם ובהסכמתם, ומשכך, ובהעדר שינוי נסיבות של ממש, קשה להבין מדוע בחרו להשיג נגד חלופת המעצר המוסכמת. אף לגופו של עניין, חלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום נראית לי סבירה ולא נמצאה לי עילה לשנות ממנה. כפי שציין בית המשפט, שחרורם של העוררים לחלופת מעצר במקום בו אירעו המעשים המיוחסים להם ובו מתגורר המתלונן עשוי להוות סיכון של ממש כלפי המתלונן – ובנסיבות המקרה שלפנינו, אין זה סיכון שראוי לנוטלו.

13.

עברם הפלילי הנקי של העוררים, כמו גם הטענה בדבר "סולחה" שנערכה בין הצדדים, אינם מאיינים כליל מסוכנות זו. חרף העדרו של עבר פלילי, לא נמנעו העוררים מלבצע, לכאורה, את המעשים המיוחסים להם בכתב-האישום. באשר לקיומה של 'סולחה', הרי שבית משפט זה ציין לא פעם, כי "הסכם 'סולחה', גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה" (בש"פ 2931061 גבאלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם. והשוו: בש"פ 10495/03 חוסייני

נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 10471/06 מדינת ישראל נ' מוקטרן , לא פורסם; בש"פ 7823/06 פלוני נ' מדינת

ישראל , לא פורסם).

מטעם זה נבחרה חלופת מעצר שתקטין את הסיכון הנשקף מהעוררים. חלופה זו היא סבירה וראויה בעיני, ולא ראיתי לשנות ממנה.

אשר על כן, הערר נדחה.