בש"פ 7823/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לנוער (כב' השופט י' כהן) ולפיה נדחתה בקשת העורר לשוב וללמוד בבית הספר בו למד עובר להליכים נשוא כתב האישום.

העורר, קטין יליד 1990, עומד לדין באשמת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. כתב האישום מייחס לו כי דקר שלוש דקירות בסכין את המתלונן, קטין בן גילו, על רקע סכסוך קודם ביניהם. כתוצאה מהדקירות בגבו, בצווארו ובכתפו האחורית של המתלונן, נגרמו לו חבלות שונות, חתכים ושברים, בעטיים אושפז למשך שלושה ימים ובוצעה בו הכנסת נקז בין-צלעי.

2.בקשת המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נדחתה ובית המשפט הורה על השמתו במעצר בית אצל דודו ביישוב מושרייפה, מחוץ לעירו, אום אל-פחם, ובכפיפות לבטחונות שנקבעו. בהמשך התקיים דיון נוסף, במהלכו הוגש לבית המשפט הסכם סולחה, אולם בית המשפט קבע כי אין בהסכם כדי להשפיע על שינוי ההחלטה, אף שלאחר שיושלמו הליכי הסולחה וישולם הפיצוי ניתן יהיה לשקול שנית את ההחלטה על הרחקת העורר מאום אל-פחם, בעיקר בהתחשב בכך שהעורר אמור היה להתחיל שנת לימודים חדשה בספטמבר.

עם פתיחת שנת הלימודים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וביקש לחזור אל בית הוריו באום אל-פחם ולצאת ללימודים בבית הספר. בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי בשים לב לסיכון החמור לציבור שיש בעבירות המיוחסות לעורר אין להתיר לו לגור בקרבת המתלונן ונוחיותו של המבקש לא די בה כדי להצדיק שינוי חלופת המעצר. הבקשה להתיר לעורר לצאת ללימודים נדחתה אף היא, תוך שבית המשפט מציין כי אמנם יש לשקול הנושא בחיוב, אולם לא ניתן להתיר היציאה ללימודים לבית הספר בו למד העורר קודם מעצרו וניתן יהא לשקול הדבר אם יוצע בית ספר אחר, מרוחק מאום אל-פחם, כאשר סגל בית הספר יעודכן באשר להליך המתנהל נגד העורר וברקע לו.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 7252/06, כב' השופטת ברלינר) אשר הורה על הכנת תסקיר מבחן, שיוגש אל בית המשפט המחוזי וזה יבחן מחדש האם לאפשר לעורר לשוב אל בית ספרו. בית המשפט המחוזי, לאחר שהונח בפניו תסקיר שירות המבחן בו הומלץ על הותרת חלופת המעצר בבית הדוד על כנה תוך שיתאפשר לעורר לצאת ללימודים בבית ספרו בתנאים שצוינו בתסקיר, לא מצא לשנות מהחלטתו. בית המשפט נימק החלטתו בציינו כי המתלונן לומד אף הוא באותו בית ספר וקיים חשש שמתן האפשרות לעורר לחזור וללמוד באותו בית ספר לא תאיין את מסוכנותו, למרות אמצעי הפיקוח שהוצעו. עם זאת חזר בית המשפט וציין כי ניתן יהיה לשקול בחיוב בקשה לאפשר יציאתו של העורר ללימודים בבית ספר אחר מחוץ לאום אל-פחם, אם בקשה שכזו אכן תוגש.

מכאן הערר שבפניי.

3.הסנגור סבור כי היה על בית המשפט קמא לאפשר לעורר לצאת ללימודים בבית ספרו משבית משפט זה הכיר לדבריו בבש"פ 7252/06 הנ"ל בכך שבשלב זה יקשה על העורר להשתלב במסגרת לימודים חדשה וקיימת חשיבות לכך שיחזור לשגרת לימודים, בין היתר בשים לב לכך שהעורר נעדר עבר פלילי. הוא מדגיש כי בית המשפט קמא שגה, בציינו כי המתלונן לומד באותו בית ספר בעוד מהתסקיר עולה היפוכו של דבר. הוא מוסיף כי יציאת העורר אל בית הספר וחזרתו ממנו יהיו בליווי הוריו או הערבים האחרים, תוך שיתר תנאי השחרור יישארו כמות שהם. הסנגור מטעים כי הוא משוכנע כי אירוע דוגמת האירוע נשוא כתב האישום לא יישנה.

4.באת כוח המדינה מציינת בטיעונה כי בירור שערכה העלה כי המתלונן אכן לומד באותו בית ספר בו למד העורר (אם כי טרם התייצב ללימודים). לדבריה, הועלתה בפני הסנגור האפשרות שהעורר יחזור ללימודים בבית ספר מחוץ לאום אל-פחם, אך הוא השיב כי לעורר קשיי קליטה. היא מדגישה כי בתסקיר לא נבחנה לעומק השאלה האם ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר ועם זאת הדגישה את החשש מעימות מחודש בין השניים בתחומי או אל-פחם בכלל ובתחומי בית הספר בפרט. יוער, כי הסנגור אף הוא הסכים שתסקיר שירות המבחן אינו מציג בחינה מספקת של השאלה האמורה, אותה התבקש לבחון.

5.החלטתי לדחות את הערר.

אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לאפשר ככל הניתן חזרתו של העורר למסגרת לימודית ואף אני סבורה כי יש לבחון באהדה האפשרות להחזירו ללימודים. יחד עם זאת, בשוקלי האם להיעתר לבקשה, לא אוכל להתעלם לא מהמסוכנות העולה ממעשיו ולא מהעובדה כי העורר מבקש לחזור אל בית הספר בו לומד גם המתלונן.

שירות המבחן ציין כי העורר הוא בן למשפחה נורמטיבית שהתגייסה כולה – הן המשפחה הגרעינית והן המשפחה המורחבת – לסייע לו לחזור למוטב ויש לברך על כך ולקוות כי הם יספקו לו את התמיכה הנדרשת. נוכח התרשמותו זו המליץ שירות המבחן לאפשר את יציאת העורר ללימודים, תוך שהוא ייוותר במעצר בית חלקי בבית דודו במושרייפה בתוספת לפיקוח מעצר של שירות המבחן. התסקיר מפרט את תנאי היציאה ללימודים שהוצעו על ידי משפחת העורר: הגעה אל בית הספר וחזרה ממנו בליווי אמו או דודיו והחתמת מוריו בכל יום על אישור נוכחות במהלך השיעורים, שיועבר לשירות המבחן מדי שבוע.

מקובלת עליי עמדת באת כוח המשיבה, שהסנגור הסכים לה במידת מה, כי התסקיר אינו מתמודד עם שאלת מסוכנותו של העורר מעצם חזרתו ליישוב בו מתגורר המתלונן, אשר כפי שנמסר בדיון לומד באותו בית הספר. על פי הנטען בכתב האישום, אירוע הדקירה נגרם על רקע סכסוך קודם ודומני כי גם אם למעצר הבית עד כה היה אפקט מצנן עבור העורר, הרי שהמסוכנות שבמעשים אינה מאפשרת כי נעמיד הדבר למבחן. אמצעי הפיקוח שהוצעו אף בהם לא די, שכן אין הם מאפשרים פיקוח על העורר במהלך היום ובפרט לא בפרקי זמן כהפסקות בבית הספר. אין להקל גם ראש בתחושת המתלונן שנפל קרבן למעשה אלימות קשה, אשר יודע כי מי שנאשם בגרימת החבלות שנגרמו לו מהלך חופשי בקרבתו. עוד אבהיר כי ה"סולחה" שהושגה במקרה זה, הגם שיש לברך עליה, לא די בה לטעמי כדי להבטיח כי מעשים דומים לא יישנו בין העורר למתלונן (וראו: בש"פ 2931/06 ו' ג' נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2) 1047). אכן, יש לאפשר לעורר לחזור ללימודים, אולם לטעמי יש לעשות כן בבית ספר אחר, שאינו באום אל-פחם.

מוצע איפוא כי העורר ומשפחתו יבחנו האפשרות לשלבו במסגרת לימודית מחוץ לאום-אל פחם ויביאוה לאישור בית המשפט קמא. כמובן, מן הראוי כי בית הספר לגביו יתבקש האישור להתיר לעורר לצאת ללימודים ייתן הסכמתו מראש לקליטת העורר, לאחר שיעודכן בפרטים אודות האישומים התלויים ועומדים נגד העורר.

הערר נדחה.