בש"פ 2324/08 נאהיל ערבאס נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.3.08 (כבוד השופט ג' נויטל) בב"ש 90194/08 אשר עצר את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

העובדות

2.

ביום 1.2.08 הוגש כנגד ארבעה נאשמים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 40026/08) המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ואיומים. בד בבד הוגשה בקשה לעוצרם עד לתום ההליכים כנגדם (ב"ש 90194/08).

3.

בעקבות סכסוך שנתגלע בין המתלונן לבין אביו של העורר 1, דקר המתלונן את אביו של העורר 1 בכתפו. העוררים הואשמו (יחד עם נאשם נוסף) בכך שלאחר אירוע הדקירה הנ"ל חברו יחד כדי לקחת את המתלונן "לסולחה" ובפועל הורו למתלונן להתלוות אליהם לאתר בניה, כשהם מצוידים במקלות, מברגים, איזמל, מפתח גלגלים וברזלים. משסירב המתלונן להתלוות אליהם, תקפו אותו העוררים באמצעות ידיהם, רגליהם וחלק מן החפצים בהם הצטיידו בכל חלקי גופו, גררו אותו על הרצפה, דרכו על ראשו וגלגלו אותו במורד המדרגות. לאחר מכן הכניסו העוררים את המתלונן בכוח לרכב והחלו בנסיעה לכיוון השטחים.

4.

בשלב מסוים של הנסיעה, נעצר הרכב על ידי שוטרים שהוזעקו למקום ובאותה העת הצמיד העורר 2 מברג למותניו של המתלונן ואיים עליו שאם יעשה משהו "הם יהרגו אותו". כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות ופציעות והוא פונה לבית חולים לצורך קבלת טיפול רפואי.

5.

כאמור לעיל, בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים כנגדם (ב"ש 90194/08). ביום 10.2.08, לאחר שהסכימו העוררים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינם, ובהסכמת המשיבה, הורה בית המשפט קמא לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינם של העוררים.

תסקירי שירות המבחן

6.

מתסקיר המעצר שאותו הכין שירות המבחן בעניינו של העורר 1 עולה כי העורר 1, שהינו נעדר עבר פלילי, "נוטל אחריות על התנהלות בעייתית במהלך האירוע נשוא כתב האישום" אולם שולל כוונה לפגוע במתלונן ומסביר כי האירוע יצא משליטה לאחר שהוא עצמו הותקף על ידי המתלונן שסירב להתלוות אליו לאביו, במטרה לסיים את הסכסוך ביניהם.

במסגרת התסקיר ציין שירות המבחן כי העורר 1 הביע חרטה בגין מעשיו והשלכותיהם העונשיות עליו ועל משפחתו וכן כי העורר 1 מגלה תפקוד תקין במישורי החיים השונים. לאור האמור לעיל, המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר של מעצר בית שיאפשר לו לנוע ברדיוס של כ- 100 מטר בין ביתו, הנגריה שבחצר ביתו ובתי ילדיו, כשבכל רגע נתון הוא יהיה מפוקח על ידי אימו, דודו או מי מילדיו.

בנוסף, ציין

שירות המבחן במסגרת התסקיר כי בפגישה עם דודו ואימו של העורר 1 הסבירו השניים כי התנהגותו בוצעה "על רקע חוויה של פגיעה בכבודו ובכבוד אביו ולחץ מצד הקהילה לעשות מעשה במטרה לסיים את הסכסוך המתואר".

7.

מתסקיר המעצר שאותו הכין שירות המבחן בעניינו של העורר 2 עולה כי העורר 2, אשר לו עבר פלילי הכולל שתי עבירות של פריצה לרכב שביצע ובגינן נגזר עליו מאסר של שלושה וחצי חודשים לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי למשך שמונה וחצי חודשים, גילה לרוב תפקוד תקין בתחומי העבודה, המשפחה והחברה והוא מגלה אחריות למעשיו ומביע צער וחרטה.

שירות המבחן התרשם כי ההליכים המשפטיים הננקטים כנגדו מהווים אלמנט מרתיע עבורו ולפיכך מצמצמים את הסיכון כי יחזור על מעשיו, לפיכך, המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר של מעצר בית מלא, בפיקוח אחיו ואחותו ובמקביל הטלת צו פיקוח מעצר למשך שישה חודשים.

בדומה לתסקיר המעצר בעניינו של העורר 1, גם בעניינו של העורר 2 נערכה פגישה עם אימו ואחותו ובמסגרת התסקיר צויין כי הן "נטו להסביר את התנהגותו כאיבוד שליטה הנובע מתחושת הפגיעה אותה חווה בכבודו ובכבוד דודו שהותקף על ידי המתלונן".

8.

מתסקיר המעצר שאותו הכין שירות המבחן בעניינו של העורר 3 עולה כי העורר 3, שאף הוא נעדר עבר פלילי, נוטל אחריות למצבו ומתפקד באופן נורמטיבי בחייו. יחד עם זאת, שירות המבחן היסס מלהמליץ על חלופת המעצר של מעצר בית אצל דודתו אשר הוצעה בעניינו, וקבע כי קיים קושי לראות בחלופה זו גורם המפחית את מסוכנותו של העורר 3 וכן את הסיכון כלפיו מצד הגורמים הנוספים בסכסוך.

שירות המבחן ציין ביחס לעורר 3 כי תידרש שהות נוספת לשם גיבוש המלצה בעניינו, ואולם שהות כאמור לא נתבקשה מבית המשפט קמא על ידי העורר 3.

החלטתו של בית המשפט קמא

9.

ביום 24.2.08 הורה בית המשפט קמא על דחיית הדיון ליום 3.3.08 לשם קבלתו של תסקיר שירות המבחן. ביום 3.3.08 הגיש שירות המבחן תסקירים בעניינם של העוררים, במסגרתם המליץ לשחרר את העוררים 1-2 לחלופת מעצר וביחס לעורר 3 נתבקשה שהות נוספת לבחינתה של חלופת מעצר, כמפורט לעיל.

10.

על אף המלצותיו של שירות המבחן, קבע בית המשפט קמא כי למרות תסקירי המבחן החיוביים שהוגשו בעניינם של שלושת העוררים, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר.

באשר לעורר 1, ציין בית המשפט קמא כי אין בתסקיר המעצר בעניינו, כמו גם בתסקירים שהוכנו בעניינם של שני העוררים האחרים, כל התייחסות להתרחשות הארוכה והאלימה נשוא האישום. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את המלצתו של שירות המבחן לשחרר את העורר 1 לחלופת מעצר.

באשר לעורר 2, קבע בית המשפט קמא כי הגם ששירות המבחן קבע בתסקיר המעצר שהוכן בעניינו כי התנהגותו באירוע נשוא האישום הייתה על רקע של "אבדן שליטה הנובע מתחושת פגיעה שהוא חווה בכבודו ובכבוד דודו", הרי שההתנהגות נשוא האישום לא הייתה איבוד שליטה וכי לכאורה היו בה מספר שלבים – הייתה בה קשירת קשר, היה בה תכנון והייתה בה הצטיידות בכלים כדי לחבול במתלונן.

בנוסף, דחה בית המשפט קמא את קביעתו של שירות המבחן לפיה ניתן להבין את התנהגותו של העורר 2 על רקע החברה בה גדל, כאשר הפגיעה של הדוד נתפסת כפגיעה בכל בני המשפחה ומעוררת רצון להגן על כבודם, בקובעו כי אין כל קשר בין כבוד לבין אלימות כה מסוכנת. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את המלצתו של שירות המבחן לשחרר את העורר 2 לחלופת מעצר.

באשר לעורר 3, קבע בית המשפט קמא כי בא כוחו לא ביקש דחייה לשם קבלת תסקיר משלים בעניינו, הגם שנשאל על כך מפורשות ולפיכך קבע כי אין מקום לשחרר גם את העורר 3 לחלופת מעצר.

11.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי הגם שבין הצדדים נחתם "הסכם סולחה",

הרי שההסכם שהוגש לעיונו הוא הסכם קצר, לפיו מוותרים הצדדים על תביעותיהם זה כלפי זה, והוא אינו כולל סליחה הדדית "במלוא מובן המילה" אלא "כולל אמירה משפטית שלא ברור פשרה". בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי הגם שלהסכם הסולחה קיימת משמעות כמהלך שיוביל לפיוס בין הצדדים היריבים, הרי שמשקלו הוא יחסי בלבד ולרוב אין הוא מהווה ערובה לכך שלא "יתלקחו" מעשי איבה נוספים בין הצדדים, בפרט לאור מעשי האלימות העולים מכתב האישום בעניינם של העוררים.

12.

לאור כל האמור לעיל, הורה בית המשפט קמא על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

נימוקי הערר

13.

לטענת העוררים, שגה בית המשפט קמא כשהורה על מעצרם על תום ההליכים, תוך שהוא מבסס על החלטתו על חומרת כתב האישום ומבלי שנתן משקל ממשי לתסקירי שירות המבחן אשר המליצו על שחרור לחלופת מעצר, להעדר עבר פלילי של העוררים, לנסיבות ביצוע העבירות, לרקע לביצוען ולאפשרות להפיג את מסוכנות העוררים הלכאורית באמצעות חלופת מעצר. העוררים מדגישים במסגרת הערר כי לעוררים 1 ו-3 אין כלל עבר פלילי וכי לעורר 2 הרשעה אחת בגינה ריצה עונש של עבודות שירות ומאז ועד היום מנהל הוא אורח חיים נורמטיבי לחלוטין.

בנוסף, טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא באופן בו פירש את תסקירי שירות המבחן ובקובעו כי למרות האמור בתסקירים אלו, התנהגותם

במסגרת האירוע נשוא האישום מחייבת את מעצרם.

14.

בנוסף, טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי במידה שישוחררו העוררים קיים חשש ממשי וכבד לשיבוש הליכי משפט, לרבות השפעה על המתלונן במישרין. לטענתם, בבקשת המעצר עד תום ההליכים שאותה הגישה המשיבה לבית המשפט קמא כלל לא נטען כי קיים חשש לכאורה להשפעה על המתלונן וטענה זו נטענה רק במועד הדיון, בשעה שבמסגרת הבקשה טענה המדינה כי העוררים הינם מסוכנים וכי קיים חשש כי ימלטו מן הדין בשל היותם תושבי השטחים. העוררים מציינים כי הם אינם תושבי השטחים אלא תושבי ישראל.

15.

עוד טוענים העוררים כי הסכסוך ביניהם בא על פיתרונו עם חתימה על הסכם סולחה וטוענים כי שגה בית המשפט קמא כשלא נתן את המשקל הראוי להסכם הסולחה, אשר סיים תקופה ארוכה של סכסוך.

16.

לבסוף, במסגרת הדיון שנערך בערר, הוצגו בפניי מסמכים רפואיים בעניינו של המתלונן, מהם עולה, לטענת העוררים, כי למתלונן נגרמו כתוצאה מן האירוע חבלות קלות בלבד והוא שוחרר מבית החולים עוד באותו היום.

טענות המשיבה

17.

לטענת המשיבה, המעשים נשוא כתב האישום מגלים אלימות קשה שבאה לעולם על רקע של סכסוך משפחות וכי עצם הנכונות להפעיל אלימות בדרגה כזו היא שמהווה את מסוכנותם של העוררים, ולא עברו הפלילי של מי מהם.

18.

עוד טוענת המשיבה כי הסכם הסולחה בעניינם של העוררים אמנם נחתם מספר ימים לאחר האירוע אולם על פי ההלכה, אין ליתן להסכם סולחה משקל רב. המשיבה מדגישה כי הסכם הסולחה נוסח פעמיים, כאשר בנוסח הראשון ציין המתלונן כי הוא דקר את אחד העוררים, אמירה המעידה על היותו של הסכסוך "טעון" ולא סופי.

בנוסף, טוענת המשיבה כי עצם העובדה שהמתלונן מתגורר בשטחים אינה מעלה או מורידה, הואיל וכשם שהגיעו אליו לצורך החתימה על הסכם הסולחה, כך ניתן יהיה להגיע אליו שוב, בפרט לאור העובדה שהעוררים למדו מספר שנים בשטחים ולא יקשה עליהם להגיע לשם. יצויין כי במסגרת הדיון בערר הוצג בפניי העתק של "הודעה לתיקון טעות בבקשה למעצר עד תום ההליכים" אשר הוגשה לבית המשפט קמא ביום 11.2.08, במסגרתה הבהירה המשיבה כי המשיבים הינם תושבי ישראל.

19.

מוסיפה המשיבה וטוענת, כי מסוכנותם של העוררים מלווה בחשש כי הם ימלטו וכן בחשש לשיבוש הליכי משפט, הנלמד מאיומם על המתלונן ליד השוטרים שעצרו אותם לאחר האירוע, לבל יתלונן בפני השוטרים.

20.

לבסוף, באשר לתסקירי המבחן שהוגשו בעניינם של העוררים טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא התייחס לתסקירים אלו בפירוט והיא סומכת ידיה על החלטתו. בפרט, מסתייגת המשיבה מקביעתו של שירות המבחן לפיה העורר 2 "איבד שליטה" בעת האירוע, הואיל ולטענתה הגעה למקום ברכב מילוט אינה מצביעה על אבדן שליטה. בנוסף, טוענת המשיבה כי ביחס לעורר 3 לא נתבקשה דחייה לשם קבלת תסקיר מעצר משלים ולפיכך אין מקום לדון בחלופת מעצר לגביו.

דיון והכרעה

21.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

22.

העבירות אותן ביצעו העוררים, לאחר תכנון ותוך שימוש בנשק קר, הינן חמורות ומסוכנות. העבירות, אשר בוצעו על רקע סכסוך משפחות, מצביעות על מסוכנותם של העוררים ועל הסיכון הכרוך בשחרורם לחלופת מעצר. בהקשר זה, נפסק לא אחת כי עברו הנורמטיבי של מי שמואשם בעבירות אלימות על רקע סכסוך בין משפחות כאמור אינו נתון בעל משקל רב, הואיל ומקור הסיכון מפני נאשם כזה אינו טמון בהיותו עבריין מועד, אלא נובע מן החשש שכתוצאה מן הסכסוך יבוצעו מעשי אלימות נוספים [ראה למשל: בש"פ 6593/05 רשיד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.7.05); בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.4.06)]. לפיכך, מקובלת עלי טענתה של המשיבה לפיה אין ליתן משקל מכריע לעברם הפלילי של העוררים בהקשר זה.

23.

באשר לטענתם של העוררים לפיה כתוצאה מחתימתו של הסכם הסולחה הסתיים הסכסוך בין משפחותיהם לבין המתלונן, סבורני כי הגם שלהסכם הסולחה חשיבות רבה במערכת היחסים שבין העוררים ומשפחותיהם לבין המתלונן, הרי שנוכח המעשים הקשים שבביצועם הם מואשמים, אין בחתימתו כדי להפיג את מסוכנותם של העוררים. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 8512/02 נסראלדין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 21.10.02):

"חתימת הסכם סולחה בין הקבוצות היריבות בהשתתפות נכבדי העדה הוא בודאי ארוע בעל משמעות חברתית ומסורתית חשובה, כצעד לקראת השכנת שלום בכפר. עם זאת, אין בסיס ממשי להנחה כי לאחר השגת הסכם כזה מתאיינת לחלוטין סכנת חידוש האיבה. הסכם הסולחה מעיד על נסיון לפתוח בתהליך של פיוס אולם עתידו של תהליך זה גם לאחר חתימת ההסכם, אינו ניתן לצפייה מראש, והשלכתו לטווח ארוך על מערכת היחסים בין הצדדים היריבים לוטה בערפל."

[וראו גם: בש"פ 7734/98 מוחמד סברי אבו-ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.98); בש"פ 3471/07 אבו חויג אמגד משרוח ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.07); בש"פ 10495/03 חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.03); בש"פ 7823/06 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.10.06)].

דברים אלה יפים גם לעניינינו, בפרט נוכח היותו של הסכם הסולחה בין הצדדים הסכם קצר ולקוני, וצדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין בהסכם הסולחה ערובה של ממש להסרת כל סכנה מ"התלקחותם" של מעשי איבה נוספים בין הצדדים.

24.

לבסוף, בית המשפט קמא נדרש לתסקירי המעצר באריכות רבה. מסקנותיו, כמו גם הנמקותיו למסקנות אלה, מקובלות עלי כולן ואיני מוצא לנכון לחזור עליהן, אולם בתמצית אומר כי הגם שתסקירי המעצר בעניינם של העוררים הינם חיוביים וביחס לעוררים 1-2 שירות המבחן אף המליץ על שחרורם לחלופת מעצר, הרי שהמעשים נשוא כתב האישום הינם, כאמור, מעשי אלימות קשים וחמורים מהם עולה מסוכנותם הרבה של העוררים. לפיכך, מסופקני האם די בחלופות המעצר המוצעות כדי להפיג מסוכנות זו. יצויין כי ביחס לעורר 3, כלל לא נתבקשה דחייה לשם קבלת תסקיר משלים ולפיכך כלל אין המלצה לשחררו לחלופת מעצר.

25.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.