בש"פ 2970/08 סאמר קזמאר נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ג' נויטל ) מתאריך 3.3.2008 בב"ש 90194/08, בגדרה הורה בית המשפט הנכבד קמא על מעצרו עד תום ההליכים של העורר. באותה החלטה הורה בית המשפט גם על מעצרם עד תום ההליכים של שלושה אחרים (להלן: " האחרים "), הנאשמים באותה פרשיה בה נאשם העורר.

2.

כנגד העורר והאחרים הוגש בתאריך 1.2.2008 כתב אישום המייחס להם יחדיו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז, 1977 (להלן: " החוק "), חטיפה לפי סעיף 369 לחוק, פציעה בנסיבות מחמירות לפי וסעיף 334 לחוק בנסיבות סעיף 335(א)(1)+(2) לחוק, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 לחוק בנסיבות 382(א) לחוק וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק.

על פי כתב האישום, קשרו העורר והאחרים קשר לחטוף את המתלונן ממקום עבודתו בתל אביב על מנת להביאו בפני אביו של אחד האחרים, לאחר שחשדו במתלונן כי הוא דקר את האב הנ"ל. כעולה מכתב האישום, הנאשם 1 קיבל את המידע לגבי מקום עבודתו של המתלונן ובתאריך 14.1.2008 אסף את העורר ואת האחרים והביאם לאתר הבנייה שבו עבד המתלונן. בהגיעם למקום האירוע היו בני החבורה מצוידים במקלות, מברגים, איזמל, מפתח גלגלים (אותו על פי האישום החזיק העורר) וברזלים. לאחר שוידאו העורר והאחרים את זהותו של המתלונן, הם אמרו לו לרדת איתם לרכב, תוך איומים עליו. המתלונן סירב להתלוות לעורר ולאחרים ועל פי האישום, הם החלו לתקוף אותו, כאשר נטען כנגד העורר כי בשלב זה הוא הכה את המתלונן באפו ואילו האחרים תקפו אותו באמצעות חפצים שונים. המתלונן נפל לרצפה ואז העורר והאחרים גררו אותו על גבי הרצפה תוך שהם ממשיכים להכותו. לאחר שהגיעו לרכבם, הכניסו העורר והאחרים את המתלונן למכונית כאשר העורר יושב במושב שליד הנהג ושניים אחרים התיישבו משני צידי המתלונן במושב האחורי. לאחר שנעצרו על ידי שוטרים איימו העורר והאחרים על המתלונן לבל יגיב או יתלונן. על פי כתב האישום, בשלב זה אמר העורר למתלונן כי ישבור את ראשו באמצעות מפתח הגלגלים. לאחר הדברים הללו נזקק המתלונן לטיפול רפואי ופונה למרכז הרפואי תל אביב.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר והאחרים עד לתום ההליכים בעניינים. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט הנכבד קמא הסכימו ב"כ העורר והאחרים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר ובהסכמת המדינה הורה בית המשפט הנכבד קמא על עריכת תסקירי מעצר בעניינם של העורר ושל האחרים. לאחר קבלת תסקיר המבחן החליט בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, בנימוק שכתב האישום מגלה מסוכנות גבוהה הנשקפת מן העורר ומן האחרים, שלא ניתן להפיגה בחלופת המעצר. בהתייחסו לתסקיר החיובי בעניינו של העורר אמר בית המשפט הנכבד קמא כי אף על פי ששירות המבחן התקשה להעריך את מסוכנותו של העורר, בכל זאת המליץ על חלופת מעצר בבית דודו של העורר. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי התסקיר אינו מתמודד עם עוצמת הנטען בכתב האישום, המסוכנות הגבוהה, והחשש לשיבוש הליכים הנשקף מן העורר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

4.

ב"כ העורר טען בהודעת הערר ובטיעונו בעל פה כי שגה בית המשפט הנכבד קמא כשביסס את החלטתו על החומרה הנטענת בכתב האישום וכאשר התייחס לעורר ולאחרים כאל מקשה אחת, מבלי שהבחין בתפקידו הפחות, לשיטתו, של העורר בקשר. לביסוס דבריו אלה הוא מציין העובדות הבאות: על בגדיו או כליו של העורר לא נמצאו כתמי דם (לעומת האחרים), העורר הוא לא זה שיזם את המפגש עם המתלונן, העורר ישב במושב שליד הנהג ולא ליד המתלונן או במושב הנהג, העורר לא הביא עימו למקום האירוע כל כלי משחית ולא נטען שהעורר לקח חלק בגרירת או דחיפת המתלונן. כן טוען העורר כי לבית המשפט הנכבד קמא הוצג הסכם סולחה בין הפלגים היריבים ובית המשפט לא ייחס לו את המשקל הראוי וכי עתה הושג הסכם סולחה "משופר" בין הצדדים הנצים.

ב"כ המשיבה טען מאידך גיסא כי אין לראות חומרה פחותה במעשי העורר, שהיו חלק ממעשה אלימות קשה ומכוער, שבוצע בצוותא חדא על ידי כל בני החבורה הנאשמים. זאת ועוד - כתב האישום מציין ספציפית כי העורר הכה את המתלונן באפו והעורר והאחרים כולם לקחו חלק בגרירתו מהמקום ובאיומים עליו כאשר נעצרו על ידי השוטרים. כמו כן ב"כ המשיבה מדגיש כי כפי שעולה מכתב האישום, העורר והאחרים כולם הצטיידו מבעוד מועד בכלים שונים לפגיעה במתלונן. כן מציין ב"כ המשיבה כי ערר שהגישו שלושת האחרים נדחה לא מכבר על ידי חברי, השופט דנציגר (בש"פ 2324/08 ערבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2008)) ואין כל סיבה להבחין בין העורר ובין האחרים. באשר לטענת העורר לגבי הסכם הסולחה מציין ב"כ המשיבה כי מדובר בסולחה מינימאלית ורזה (שאף "עיבויה", שנעשה לאחרונה - אין די בו) – וצדק בית המשפט הנכבד קמא משלא ייחס להסכם זה חשיבות רבה בבואו להכריע בשאלת הסיכון הנשקף לציבור ולמתלונן מן העורר.

5.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. טעמיי לכך יפורטו להלן.

6.

כאמור לעיל, ב"כ העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – " החוק "). לפיכך, המחלוקת היחידה בין הצדדים מתמקדת בשאלת קיומה של חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. עם זאת, בטיעונו בעניין זה, העלה ב"כ העורר טענה הנוגעת גם לחומר הראיות, ולפיה בשל העובדה שחלקו של העורר פחות, לשיטתו, ביחס לאחרים, שגה בית המשפט בהחליטו על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. כן מבקש ב"כ העורר כי נבחין בין העורר ובין האחרים לעניין שחרורו ממעצר גם בהקשר החלטתו הנזכרת לעיל של חברי השופט דנציגר

בעניינם של שלושת האחרים.

7.

כידוע, גם כאשר קובע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר, מחויב בית המשפט לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם תהא פחותה, כך על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק. ואמנם, בית המשפט הנכבד קמא ציין בהחלטתו כי אף על פי שסבר כי כתב האישום מלמד על פני הדברים על מסוכנות גבוהה שלא ניתן לאיינה, בכל זאת החליט, נוכח העובדה שהעורר והאחרים הם צעירים, ורובם חסרי עבר פלילי מכביד, לבקש כי ייערך תסקיר שירות מבחן. בענייננו, חלופת המעצר המוצעת היא שהייה בביתו של דודו של העורר תחת פיקוחו. שירות המבחן הגדיר חלופה זו כ"חלופה סבירה".

על אף המלצתו החיובית של שירות המבחן, סבורני כי צדק בית משפט קמא כשקבע כי אין לקבל המלצה זו. עורך התסקיר מציין בפירוש כי אין ביכולתו להעריך את הסיכון שנשקף מהעורר, נוכח הפער בין אורח חייו התקין לכאורה לבין הנטען נגדו בכתב אישום. בהיעדר הערכת סיכון, ונוכח המסוכנות הנשקפת מן העבירות המיוחסות לו, אין כל הסבר לפער בין הדמות המתוארת בתסקיר המבחן ובין אותה דמות, כפי שהיא משתקפת מכתב האישום החמור המייחס לעורר עבירות קשות. כן יש לציין כי לעורר עבר פלילי – שאינו מכביד אמנם – אך גם הוא מהווה שיקול בבחינת האמון שניתן ליתן בעורר. ראו: בש"פ

2699/08 לפרוח נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2008); בש"פ 2798/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (2008); בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007).

יש לזכור לבסוף כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ובית המשפט אינו חייב לאמץ המלצה זו (ראו: בש"פ 9405/04 חופני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2004); בש"פ 2740/01 חמדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2001)). בשקלול כל הגורמים הנ"ל ביחס לתסקיר שירות המבחן מתברר כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

כאן המקום להדגיש כי האירוע המיוחס לעורר ולאחרים הוא חמור ביותר; מדובר בהתקפה אלימה של חבורה (שזהות חלק מחבריה עדיין לא ידוע למשטרה ולתביעה) כנגד המתלונן, באמצעות שימוש במקלות, מברגים, איזמל ומפתח גלגלים – בו אחז העורר על פי כתב האישום. תוצאת המתקפה הזו הייתה פציעה, שבעטייה נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית חולים. מלבד החומרה היתרה שבאלימות הפיזית שהופעלה, על פי הנטען, מצד העורר כנגד המתלונן, הרי שמדובר במעשים המבטאים דריסת החוק ברגל גסה – וכל אלה מלמדים על מסוכנות חמורה ביותר הנשקפת מן העורר (ראו: בש"פ 1039/07 מדינת ישראל נ' חסן אבוקרינאת (לא פורסם) (2007)).

8 .

באשר לטענת העורר באשר לחלקו הפחות בעבירות המיוחסות לו ולאחרים, הרי שאיני מוצא תימוכין לטענה זו בכתב האישום ובחומר הראיות שהוגש לי. מכתב האישום מצטיירת תמונה ולפיה העורר והאחרים ביצעו את העבירות בצוותא חדא; לא זו אף זו, נטען בפירוש כנגד העורר כי הוא זה שאחז במפתח הגלגלים וכי בניגוד לטענת ב"כ העורר, הוא אף לקח חלק בדחיפתו של המתלונן ובגרירתו (ראו לעניין זה סעיפים 6, 8 ו-9 לכתב האישום, המצורף להודעת הערר). יתר על כן, אף אם העורר לא היה זה שאחז במתלונן או תקף אותו בשלב כזה או אחר , הרי שבשלבים אחרים של האירוע "המתגלגל" לקח העורר חלק פעיל, ככל העוררים האחרים. על כן, אין להקל ראש בחלקו של העורר במעשיו המיוחסים לו. בשילוב עם עברו הפלילי, הגם שאינו מכביד, ועם החומרה היתרה הנשקפת מכתב האישום כנגד העורר – הרי שבדין קבע בית המשפט הנכבד קמא כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים בעניינו.

9.

טענה נוספת שאותה מעלה העורר הינה לגבי קיומו של הסכם סולחה בין העורר והאחרים לבין המתלונן - הסכם אשר שונה ו"עובה", לאור הערות בית המשפט הנכבד קמא (ההסכם מצורף כנספח ח' להודעת הערר). לטענת ב"כ העורר, הסכם זה משקף סליחה אמיתית וכנה בין הצדדים ומשמעותו היא השבת הנורמליזציה ליחסים שבין הצדדים. אמנם, ישנה גישה הגורסת כי "סולחה" מפחיתה את הסיכונים האפשריים משחרור העבריין (ראו: רון שפירא "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח 433, 453 (2006)). אולם, עמדה זו לא אומצה במלואה בפסיקה. הדעה המקובלת היא כי אף אם מגיעים הצדדים להסדר סולחה והוא מוגש לבית המשפט, אין בכך בלבד כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם הקונקרטי בכל מקרה ומקרה (ראו: בש"פ 8041/06 מרזוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006); בש"פ 10147/06

מדינת ישראל נ' מוקטרן (לא פורסם) (2006); בש"פ 10495/03 חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2003)). במקרה דנן, בהתחשב בכל האמור לעיל בדבר המסוכנות הנשקפת מן העורר ונוכח החשש המנקר כי הסכם הסולחה עובה רק על מנת להלום את הערות בית המשפט הנכבד קמא (ועדיין אין בו אלמנטים של סולחה אמיתית שאנו רואים לעיתים בהסכמים אחרים שבאים בפנינו) הרי שגם במסמך חדש זה – אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

10.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה בזאת.