בש"פ 2243/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט מ' דרורי ) מתאריך 14.03.2013 ב-מ"ת 33252-02-13, שבגדרה נדחתה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר.

להלן יפורטו עיקרי הנתונים הדרושים להכרעה בערר.

רקע

2.

בתאריך 18.02.2013 הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר כלל שבעה אישומים בגין אירועים שונים שאירעו לכאורה בין השנים 2012-2004. בכל האישומים מיוחסות לעורר עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס לפי סעיף 348(ב) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977

(להלן: חוק העונשין ) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) ל חוק העונשין . כל האישומים עוסקים במעשים שנעשו, לכאורה, כלפי קטינות. בחלק מהאירועים, כך לפי כתב האישום, העורר נגע באיברים מוצנעים של המתלוננות והתחכך בהן. בחלק מהאירועים, העורר חשף את איבר מינו וביצע מעשים מגונים לעיני המתלוננות. יצויין עוד כי, לפי הנטען, בחלק מהאירועים הפשיט העורר את המתלוננות, בחלק אחר ניסה לעשות כן ללא הצלחה ובחלק מהאירועים הדברים התבצעו, לפי כתב האישום, מעל בגדי המתלוננות.

לא למותר להזכיר, במסגרת נתוני הרקע, כי העורר, שנסע בשנת 2010 לארצות הברית, הורשע שם בביצוע עבירת מין כלפי קטינה ונידון לעונש מאסר בן 11 חודשים, שלאחר ריצויו – גורש מארצות הברית ושב לארץ. יודגש כי חלק מהאירועים מושא כתב האישום התרחשו עובר לנסיעתו הנ"ל של העורר לארצות הברית, וחלקם האחר – לאחר שובו לארץ.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה אף את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

4.

בתאריך 21.02.2013 התקיים דיון בעניין מעצרו עד תום ההליכים של העורר. במסגרת הדיון הסכים בא-כח העורר כי ישנן ראיות לכאורה המצדיקות מעצר עד תום ההליכים, אך ביקש כי יישקל שחרורו של העורר לחלופת מעצר. באת-כח המשיבה התנגדה לשחרור העורר לחלופת מעצר ואף התנגדה להכנת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן, שכן סברה כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים שבהם נוכח הנסיבות אין די בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיין את המסוכנות הלכאורית של נאשם. בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על עריכת תסקיר מעצר שבמסגרתו תיבחן האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

5.

בתאריך 12.03.2013 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר לבית המשפט המחוזי הנכבד. מהתסקיר עלו פנים לכאן ולכאן, כאשר מחד גיסא נכתב כדלקמן:

"מדובר באדם הסובל... מבעיה בתחום המיני, כאשר קיימת משיכה מינית לילדות. בעבר הכחיש את בעיותיו, ועל אף שהורשע וריצה עונש מאסר בחו"ל בגין עבירות מין בקטינות, לא פנה לקבלת טיפול למצבו... [והוא] פועל באופן אופייני לעברייני מין, וכי קיימים עיוותי חשיבה..."

ומאידך גיסא נכתב כדלקמן:

"נוכח מעצרו, התרשמנו כי מבטא כיום מודעות למצבו ובעיותיו, ומעוניין לקבל טיפול הולם. הוא מבטא סולם ערכים נורמטיבי, ומבין כי מדובר בפגיעה חמורה בגופם ונפשם של קטינים".

המלצת שירות המבחן, לאחר שקלול הגורמים השונים, היתה כי חרף סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת, ניתן לאיין את הסיכון הנשקף מהעורר באמצעות חלופת מעצר (וזאת נוכח מודעותו של העורר למצבו, רצונו לשתף פעולה בטיפול וכן מודעות המשפחה והתחייבות בני המשפחה לדאוג לטיפול הולם ופיקוח הדוק). שירות המבחן המליץ איפוא שהעורר ישוחרר למעצר בית מלא בבית אמו בירושלים, בפיקוח האם, אחותו של העורר וחברים נוספים. כן המליץ שירות המבחן כי יעשה שימוש בפיקוח אלקטרוני ויוטל צו פיקוח מעצרים למשך 6 חודשים. שירות המבחן התנה את המלצתו לשחרור לחלופת מעצר בכך שהעורר יקבל טיפול ייעודי לעברייני מין. כן

נכתב בהמלצת שירות המבחן כי העורר יופנה לקבלת טיפול תרופתי ייעודי (אך נראה כי הטיפול התרופתי לא היווה, כשלעצמו, תנאי לשחרור לחלופת מעצר מבחינת שירות המבחן).

6.

במסגרת הדיון שהתקיים בתאריך 14.03.2013 בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, טען בא-כח המשיבה כנגד שחרור העורר לחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן. בא-כח המשיבה טען כי העורר איננו ראוי לאמון הדרוש על מנת שיתאפשר שחרורו לחלופת מעצר, וזאת מאחר שהעדיף להסתיר את דבר הרשעתו בעבירת מין בארצות הברית (לרבות הסתרת עובדה זו מאמו ואחותו) על פני קבלת טיפול לבעיותיו עם שובו ארצה. בא-כח המשיבה טען באופן נקודתי גם נגד מיקום מעצר הבית בחלופה המוצעת – בשכונה שבה בוצעו מרבית האירועים, מושא כתב האישום – כשחלק מהמתלוננות מתגוררות בשכונה. בא-כח המשיבה טען גם נגד זהות המשמורנים. במסגרת זו נטען, בין השאר: כי אמו של העורר איננה מתאימה לשמש משמורנית נוכח גילה וקשיי הניידות מהם היא סובלת; כי לא ברור אם לאחותו של העורר יש כלל השפעה על העורר – חשש שמקורו בכך שאמו ואחותו של העורר לא היו מודעות במשך השנים למעשיו של העורר, לרבות המעשים בגינם הורשע וריצה את עונשו בארצות הברית; וכן כי לא ברור כיצד יוכלו שלושת המשמורנים הנוספים לפקח על העורר – בהיותם צעירים ממנו. בא-כח המשיבה טען עוד כי גם האיזוק האלקטרוני איננו מפחית ממסוכנתו של העורר במידה מספקת, שכן לדבריו: "עד שתגיע התראה הוא יכול להספיק ולהזיק שוב".

באותו דיון טען בא-כח העורר כי יש לאפיין

את המסוכנות של העורר, שכן לשיטתו העורר לא יצא לחפש באופן יזום קורבנות למעשיו המיניים והדברים קרו בנסיבות מיוחדות, כאשר העורר הוזמן להתארח אצל חברים וההזדמנויות "נפלו לחיקו". לשיטת בא-כח העורר, נתון זה מפחית מהמסוכנות הפוטנציאלית שתישקף מהעורר בעת שישהה בתנאי "מעצר בית", שכן אין חשש, לשיטתו, שהעורר יעזוב את "מעצר הבית" על מנת לצאת ו"לחפש ולעשות מעשה מיני". בנוגע לאמון שיש ליתן בעורר ציין בא-כח העורר כי תסקיר המעצר מתאר את העורר כ"אדם מלא רגש אשם, אמפטיה שלא מוצאים אצל נאשמים בעבירות כאלה, הבנה ומודעות לפגיעה שפגע וזעקה לטיפול". אשר לפנייתו של העורר לטיפול לאחר שובו ארצה – בא-כח העורר תיאר פנייה של העורר לטיפול אצל פסיכיאטר בשם ד"ר יוסף זיסלין . כן טען בא-כח העורר טענות בדבר התאמתם של המשמורנים השונים שהומלצו על ידי שירות המבחן לתפקיד. לבסוף, נטען על ידי בא-כח העורר כי על מנת שייקבע כי יש לשחרר את העורר למעצר, אין צורך להוכיח חלופת מעצר המאיינת את מסוכנותו של העורר, אלא מספיק להמציא חלופה שמספקת רמה סבירה

של בטחון לשלום הציבור.

החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד

7.

בית המשפט המחוזי הנכבד עמד במסגרת החלטתו על ההתלבטות שבין הגנה על זכויותיו של העורר לבין הגנה על הציבור, בהקשר של השחרור לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי: "יש לזכור כי סעיף קטן (ב) [של סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )] הוא החריג לסעיף קטן (א) המורה על המעצר, כאשר העילה המרכזית היא 'קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם '" (ההדגשה במקור ואולם התוספת בסוגריים שלי – ח"מ ).

בית המשפט המחוזי לא קיבל את טיעוני בא-כח העורר לעניין הטיפול שעבר העורר, לכאורה, לאחר שובו לארץ, בשל כך שבא-כח העורר לא מסר את כל המידע הנחוץ בעניין זה. כן קבע בית המשפט הנכבד קמא כי מתסקיר המעצר לא עולה שהעורר מבין את מצבו ומנסה להשתקם. לעניין הצורך לאפיין את מסוכנותו של העורר – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לפחות במקרה אחד, מושא האישום השביעי בכתב האישום, מדובר במעשים שנעשו בשטח ציבורי (אזור קבר דוד המלך). מבחינת השיקולים לטובת שחרור העורר לחלופת המעצר המוצעת – בית המשפט המחוזי הנכבד עמד על מצוקותיו הנפשיות והפיזיות של העורר (לרבות בעיות שיניים המקשות עליו לאכול).

בסופו של דבר החליט בית המשפט המחוזי הנכבד שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע להחלטתו האמורה, לא לפני שקבע כי לעורר יש, לכאורה, רמת מסוכנות גבוהה (שכן הוא אינו יכול להשתלט על מעשיו) ולאחר שעמד גם על הקשיים שבחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן, ובמיוחד על הספק בדבר יכולתה של האם להשתלט על העורר ולהניאו מפגיעה נוספת בקטינות.

טענות הצדדים

8.

בא-כח העורר חוזר בהודעת הערר על טיעונים שטען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. נוסף על כך קובל בא-כח העורר על קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד שלפיה סעיף 21(ב) ל חוק המעצרים הינו החריג לכלל הקבוע בסעיף 21(א) לאותו החוק. לשיטתו, קביעה זו של בית המשפט המחוזי הנכבד עומדת בניגוד ללשון חוק המעצרים המפורשת, שלפיה מוטל על בית המשפט להעדיף תמיד חלופת מעצר, אשר משיגה את מטרת המעצר, על פני מעצר. עוד טוען בא-כח העורר כי בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מקביעות שירות המבחן במסגרת תסקיר המעצר, וזאת במספר הקשרים: בהקשר של אפיון מעשיו של העורר ככאלו שלא נעשו אגב חיפוש סיטואציות מיניות; בהקשר של האמון שיש ליתן בעורר ובהקשר של התאמתם של המשמורנים שהומלצו על ידי שירות המבחן – לשמש כמשמורנים בחלופת המעצר.

המתווה שהצעתי במסגרת הדיון שהתקיים בפני

9.

במסגרת הדיון שהתקיים בפני העליתי בפני הצדדים מתווה שיתכן והיה עשוי לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, תוך הגנה על בטחון הציבור. עיקרו של המתווה היה בהפניית העורר לקבלת טיפול תרופתי, שיש בו כדי לרסן את דחפיו המיניים (באמצעות הורדת רמת הורמון הטסטוסטרון אצל העורר). על פי המתווה שהעליתי במסגרת הדיון וכן בהחלטתי מתאריך 03.04.2013, ושאותו הצעתי לצדדים לשקול – העורר אמור היה להפגש עם רופא שעוסק במתן הטיפול הרפואי המדובר, ולאחר שיוצג לו אופן הטיפול, לרבות תופעות הלוואי הנלוות לו, להודיע אם הוא מסכים לקבלת הטיפול. ככל שהעורר יסכים לקבלת הטיפול, הוא יתחיל בקבלת הטיפול בעודו עצור וככל שהטיפול יתגלה כאפקטיבי ביחס אליו – הרי שניתן יהיה לשחררו לחלופת מעצר (שתעובד באותו שלב), כפוף להמשך הטיפול התרופתי במשך שהותו בחלופת המעצר. בא-כח העורר הודיע כבר במסגרת הדיון על הסכמתו העקרונית להתחלת פעולה על פי המתווה האמור, כך שנקבע כי המשיבה תמסור הודעה מעדכנת שבה תציג את עמדתה לגבי נכונות המדינה ושירות בתי הסוהר להתאים את עצמם למתווה שהוצע – כל זאת עד למועד שנקבע בהחלטה. עוד נקבע כי לבא-כח העורר תהיה אפשרות להגיב על הודעת המשיבה.

הצדדים אכן עשו כאמור ושלחו הודעה מעדכנת ותגובה על הודעה זו, בהתאמה. במסגרת ההודעה המעדכנת, שהוגשה בתאריך 09.04.2013, מסרה באת-כח המשיבה כי בירור שערכה עם ד"ר מ' בירגר , מנהל החטיבה הרפואית לפסיכיאטריה משפטית של שירות בתי הסוהר, העלה כי: "המדיניות הנוכחית של שירות בתי הסוהר שוללת באופן כללי מתן דקפפטיל [התרופה המצויה בארץ לריסון הדחף המיני – ח"מ ] בתקופת המעצר " (ההדגשה והתוספת שלי – ח"מ ). באת-כח המשיבה הציגה את הנימוקים למדיניות זו, כפי שעלו מהבירור שערכה עם ד"ר בירגר , והרי עיקריהם:

(א)

מתן הדקפפטיל כרוך בעריכת בדיקות הכנה מסובכות ובמקרים מסוימים גם בתופעות לוואי קשות ובלתי-הפיכות, במיוחד כאשר הוא ניתן לפרק זמן ממושך.

(ב)

משך הטיפול המומלץ (בספרות המקצועית הרלבנטית) באמצעות התרופה הינו כשנה וחצי, וזאת על מנת לאפשר ניטור של השפעת התרופה על המטופל, מבחינת יעילותה והיתכנות של תופעות לוואי, וכן על מנת לבחון את התמדת המטופל בקבלת הטיפול.

(ג)

אין זה נכון ליתן את הטיפול במשך תקופות מאסר ממושכות – בשל היחס השלילי שבין יעילות הטיפול (בסביבה נטולת גירויים מיניים) לבין תופעות הלוואי המצטברות. לפיכך, בשל האפשרות של גזירת עונש מאסר משמעותי על המטופל בהמשך ההליך הפלילי – אין זה נכון להתחיל במתן הטיפול התרופתי בשלב המעצר.

(ד)

קיים חשש שהשיקול הבלעדי להסכמתו של עציר לקבלת הטיפול יהיה רווח משני-משפטי של שחרור לחלופת מעצר והדבר מעלה בעיות קליניות ואתיות כאחד.

בהקשר של המקרה הקונקרטי שלפנינו נכתב בהודעה המעדכנת כי הטיפול התרופתי המדובר יעיל רק לאחר מספר חודשים של התמדה בקבלת הטיפול התרופתי בשילוב עם תמיכה פסיכולוגית וסביבתית. יתרה מכך, על-פי דבריו של ד"ר בירגר בשלב הראשוני של קבלת התרופה קיימת דווקא עלייה בדחפים המיניים.

באת-כח המשיבה אף הפנתה במסגרת ההודעה המעדכנת למקרים קודמים שבהם נשקלה אפשרות של מתן טיפול מסוג זה לעצירים – והדבר נפסל על ידי בית משפט זה (ראו: בש"פ 5655/06 ליבשין נ' מדינת ישראל (09.07.2006) (להלן: עניין ליבשין ); בש"פ 10409/05 מדינת ישראל נ' ורסנו (10.11.2005) (להלן: עניין ורסנו )).

10.

בפתח דבריו במסגרת תגובתו להודעה המעדכנת חזר בא-כח העורר על כך שהעורר מסכים למתווה שהוצע, וזאת על פי דברי הסניגור, משום מודעותו של העורר לבעייתו, ורצונו הכן לטפל בה. בא-כח העורר ביקש להראות כי המדיניות שהוצגה במסגרת ההודעה המעדכנת, שלפיה אין לאפשר מתן טיפול תרופתי באמצעות דקפפטיל ב שלב המעצר – איננה מבוססת, וכי הנימוקים לה אינם רלבנטיים לנסיבות המקרה דנן. לצורך כך התייחס בא-כח העורר לנימוקים שהועמדו בבסיס המדיניות הנ"ל, וגרס כדלקמן:

(א)

בכל הנוגע לבדיקות ההכנה והמעקב הנחוצות טרם מתן הטיפול, כמו גם בכל הנוגע לתופעות הלוואי של הטיפול ולמשך הטיפול המומלץ בספרות המקצועית – בא-כח העורר סבור כי אין נפקות להיותו של המטופל הפוטנציאלי במעצר.

(ב)

בכל הנוגע לחשש מפני הצורך בהפסקת הטיפול ככל שייגזר על העורר, במסגרת ההליך העיקרי, עונש מאסר ממושך – דעתו של בא-כח העורר הינה כי מדובר בנימוק שמתבסס על ספקולציה, שכן לא ניתן בשלב זה לדעת מה יהיה גזר-הדין שיושת על העורר ככל שיורשע. כן נכתב בתגובה כי השאלה שעומדת על הפרק בשלב זה היא יעילות הטיפול ויכולתו להפחית את מסוכנתו של העורר במידה שיהיה בה כדי להצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ולא הסוגיה של הפסקת הטיפול באם יורשע העורר וייגזר עליו עונש מאסר בפועל.

(ג)

אשר לחשש מפני יצירת תמריץ משפטי-משני (שיהווה שיקול עיקרי) לעצירים, להסכים לקבלת הטיפול על מנת שיוכלו להשתחרר לחלופת מעצר – בא-כח העורר ציין כי המקרה שבכאן איננו מצריך הכרעה בשאלה העקרונית, מאחר שבעניין דנן, ברור שהעורר הפנים את בעיותיו ומעוניין באמת ובתמים לטפל בהן, כפי שעולה מתסקיר המבחן, וכי התמריץ של שחרור לחלופת מעצר מהווה רק שיקול נוסף ובוודאי לא בלעדי להסכמתו של העורר לקבל את הטיפול.

(ד)

אשר לנתון שלפיו הטיפול מתחיל להשפיע רק לאחר מספר חודשים – בא-כח העורר טען כי בהקשר זה ניתן להסתמך על המנגנונים הנוספים המובנים בתוך חלופת המעצר המוצעת – קרי, בידודו של העורר מגירויים מיניים (במיוחד נוכח האפיון – שהציע בא-כח העורר ואשר תואר לעיל – של הנסיבות שבהן התרחשו האירועים מושא כתב האישום), פיקוח המשמורנים והפיקוח האלקטרוני. בהקשר זה, ביקש בא-כח העורר לסתור את הנתון שלפיו הטיפול מתחיל להשפיע רק לאחר מספר חודשים, וזאת תוך הסתמכות על שיחת טלפון שערך בא-כח העורר עם אחד ממפתחי הטיפול התרופתי המדובר (ד"ר אליעזר ויצטום ), אשר גרס, אליבא דבא-כח העורר, כי השפעתו של הטיפול יעילה ומהירה במיוחד אצל גברים מעל גיל 45 (כשהעורר הינו בן 48) וכן כי: "אף שבכתיבה המחקרית ישנם אזכורים לכך שקיימת אפשרות שהזריקה תביא בשלבים התחלתיים לעלייה בדחפים המיניים, הרי שהוא עצמו [ד"ר ויצטום – ח"מ ] – לאחר טיפול בלמעלה מ-120 מקרים – מעולם לא נתקל בכך". מכל מקום, טען בא-כח העורר, מאחר שהמתווה מדבר ממילא על מתן הטיפול בתחילה במסגרת המעצר – הרי שניתן יהיה לבחון את השפעתו על העורר (על ידי מדידת רמת הטסטוסטרון אצל העורר) ורק ככל שאכן תמצא השפעה חיובית של הטיפול על העורר (שמשמעה ירידה במסוכנותו) – ניתן יהיה לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת.

(ה)

ביחס להחלטות בית משפט זה שאליהן הפנתה באת-כח המשיבה בתגובתה (בעניינים ליבשין

ו- ורסנו ), ציין בא-כח העורר כי ההחלטות הנ"ל אינן רלבנטיות לענייננו, מאחר שהן התבססו על היעדר ידע מספק (בעת שניתנו ההחלטות) בדבר האפקטיביות של הטיפול התרופתי המדובר. מתגובת בא-כח העורר ניתן להבין כי לשיטתו מצב זה השתנה מאז שניתנו ההחלטות בעניינים ליבשין ו- ורסנו

וכי כיום "הצטבר נסיון מספיק על מנת שתשתנה הגישה". בהקשר זה ציין בא-כח העורר כי המשיבה איננה חולקת, להבנתו, על האפקטיביות של הטיפול המדובר לאחר מספר חודשי טיפול – ולפיכך אין הדבר סותר את המתווה שהוצע, שלפיו העורר יתחיל בקבלת הטיפול במסגרת המעצר. בא-כח העורר אף הפנה להחלטה ב-בש"פ 5073/09 מדינת ישראל נ' פלוני

(18.06.2009) שם הוחלט שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לשחרר עציר לחלופת מעצר, תוך שהובהר על ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין כי: "תנאי לשחרור הוא הסדרה מלאה של... הטיפול התרופתי – תחילתו, סיומו ומקום מתן הטיפול...". יצויין כי בגלגול קודם של אותו מקרה (ב-בש"פ 2887/09 מדינת ישראל נ' פלוני

(02.05.2013)) – הצעתי מתווה דומה לזה שהצעתי כאן, בהבדל ששם הוצע ליתן את הטיפול במסגרת חלופת המעצר וכאן מוצע שהטיפול יחל לפני השחרור לחלופת המעצר (כלומר שהטיפול יינתן במסגרת המעצר).

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בערר ובחומר שצורף לו, ולאחר עיון בהודעה המעדכנת שהגישה המדינה בנוגע למתווה המוצע ובתגובה שהגיש בא-כח העורר להודעה זו – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות . הטעמים לכך יובאו מיד בסמוך.

12.

המתווה שהוצע על ידי במסגרת הדיון שהתקיים נועד למצוא איזון מסוים בין הפגיעה בחירותו של העורר, אשר נגזרת מהשארתו במעצר, לבין הסכנה הנשקפת מהעורר לציבור ככל שישוחרר לחלופת מעצר. המתווה הועלה איפוא על מנת לנסות ולגשר בין עמדות הצדדים והפעלתו היתה מותנית בנכונותם של שני הצדדים לפעול על פיה . המשיבה הציגה בפני כאמור מדיניות המתנגדת להוצאתו לפועל של המתווה המוצע. סבורני כי אין זה המקום, במסגרת ערר על החלטה בנושא מעצר, לכפות על המשיבה לסטות ממדיניות שבה היא נוקטת בקשר למתן טיפול תרופתי באמצעות תרופת דקפפטיל – ל עצירים . הטעם לכך נעוץ, בין השאר, בהוראות חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון מס' 3), התשע"א-2011 (שעתיד להכנס לתוקפו בתאריך 17.08.2013 לעניין שיקום מונע לעברייני מין שרמת הסיכון לביצוע עבירת מין נוספת על ידם איננה גבוהה, ובתאריך 17.08.2014 לעניין שיקום מונע לעברייני מין שרמת הסיכון שלהם היא גבוהה). חוק זה מתקן את חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו- 2006 (להלן:

חוק ההגנה על הציבור מעבירות מין ) כך שיוסדר במסגרתו הנושא של מתן טיפול תרופתי לעברייני מין. ואולם, יש ליתן את הדעת לכך שהתיקון האמור ל חוק ההגנה על הציבור מעבירות מין – איננו עוסק בשלב זה במתן טיפול תרופתי ל עצירים , וזאת להבדיל ממתן טפול מסוג זה ל אסירים – שעתיד להיות מוסדר כאמור.

13.

הנה כי כן בהיעדר אפשרות לקדם בהסכמה בעת הזו את המתווה שהוצע – יש לבחון איפוא את חלופת המעצר שהומלצה על-ידי שירות המבחן במסגרת תסקיר המעצר. בהקשר זה ראוי לשוב ולהזכיר את אשר כבר ציינתי בעבר, כי: "תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ובית המשפט אינו חייב לאמץ המלצה זו " (ראו: בש"פ 2970/08 קזמאר נ' מדינת ישראל (11.04.2008) וההפניות שם). בית המשפט המחוזי הנכבד מצא את חלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן ככזו שאיננה משיגה את מטרות המעצר, כפי שקבוע בסעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים , מהטעם שהיא איננה מפחיתה באופן מספק את מסוכנותו הלכאורית של העורר ואת החשש מפני פגיעה אפשרית שלו בקטינות נוספות. תסקיר המעצר העלה, כאמור, פנים לכאן ולכאן, ועמד, בין היתר, על הסיכון הגבוה, לכאורה, להישנות התנהגות פוגעת מצדו של העורר. לא שוכנעתי כי התנאים שנקבעו בחלופת המעצר שהומלצה יכולים להפחית באופן מספק את הסיכון הלכאורי הנ"ל – זאת מכמה טעמים:

(א)

אין חולק כי העורר סובל מבעיות שבעטיין הוא מהווה לכאורה סכנה לקטינות. טענת בא-כח העורר, שלפיה ניתן לאפיין את המצבים שבהם העורר מהווה סכנה כאמור ולשלול אותם – איננה מקובלת עליי. לא רק שהטענה איננה נתמכת על ידי תסקיר המעצר, כפי שטוען בא-כח העורר, אלא שמתסקיר המעצר יתכן ומסתברת יותר אפילו המסקנה ההפוכה, ולא אפרט כאן מחמת צענת הפרט.

(ב)

העובדה שהעורר נמנע מלקבל טיפול לבעיותיו (לרבות טיפול תרופתי) מיד לאחר שובו מארצות הברית, שם ריצה עונש מאסר בגין עבירת מין בקטינה, והעובדה שנמנע מלשתף את אמו ואת אחותו בדבר עובדת מאסרו בארצות הברית ועילתה, על מנת לקבל מהן עזרה – מפחיתות מהאמון שניתן לתת בעורר על מנת לשחררו לחלופת מעצר (על מרכזיותו של השיקול בדבר מתן אמון בנאשם בעת בחינת אפשרות לחלופת מעצר – עיינו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)).

(ג)

לא השתכנעתי כי די כאן בפיקוח האלקטרוני, ובמשמורנים שהומלצו על-ידי שירות המבחן, כדי להשיג את מטרת המעצר, כפי שקבוע בסעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים (על החשיבות המיוחדת של מידת האמון שניתן לתת בנאשם, בהקשר של שחרור לחלופת מעצר המסתמכת, בין היתר, על פיקוח אלקטרוני – ראו דבריי ב-בש"פ 7206/10 מדינת ישראל נ' אגרונוב , עמ' 14-13 (24.10.2010)).

14.

לבסוף אציין כי גם האפשרות (החורגת מהמתווה שהוצע כאן) של שחרור העורר לחלופת מעצר, תוך קביעת תנאי מגביל לפיו העורר יטופל תרופתית שלא במסגרת מעצרו (כפי שנעשה ב-בש"פ 5073/09 הנ"ל) – איננה צפויה להשיג פה בוודאות קרובה את מטרות המעצר בטווח הצפוי לניהול המשפט ולפיכך איננה אפשרית, וזאת בשים לב לטענה שהטיפול התרופתי איננו אפקטיבי בחודשים הראשונים שלאחר תחילתו.

15.

בשולי הדברים מצאתי לנכון להזכיר – על רקע דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע ליחס שבין המעצר לחלופת המעצר (שהובאו בפיסקה 7 לעיל) – כי מבחינה מהותית שחרור לחלופת מעצר הולמת, ככל שזו קיימת, הרי הוא מתבקש, ורק ככל שאין בנמצא חלופת מעצר שיכולה להשיג את מטרות המעצר – יש להורות על מעצר לפי סעיף 21(א) ל חוק המעצרים . כך עולה בבירור מלשון החוק וכך גם נקבע כבר בעבר על ידי בית משפט זה, עת נאמרו הדברים הבאים (בש"פ 537/95 גנימאת

נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 437 (1995)):

"השתכללותה של עילת מעצר היא תנאי הכרחי למעצר נאשם לאחר אישום. אין זה תנאי מספיק. על בית המשפט לבחון, בין השאר, אם 'לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות' (סעיף-קטן (ב)(1)). אכן, אפילו קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור אם יתהלך חפשי, ניתן לעתים לסלק חשש זה באמצעים דראסטיים פחות ממעצרו של הנאשם ('תחליף מעצר')."

16.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה . העורר יישאר איפוא במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.