פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
6240/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
העוררת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
מוראד האדיה
ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין
הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת ב-מ"ת 5905-08-13, שניתנה בתאריך 12.9.2013 על ידי כב' השופט ד'
צרפתי
בשם העוררת:
עו"ד סיון רוסו
בשם המשיב:
עו"ד חאלד אבו-אחמד
החלטה
1.
בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי ) ב-מ"ת 5905-08-13 מתאריך 12.09.2013, שבגדרה נקבע כי המשיב ישהה בחלופת מעצר עד לתום ההליכים נגדו, בתנאים של "מעצר בית מלא", שיפורטו בפיסקה 4 שלהלן. העוררת מעלה בערר טענות שונות, והעיקרית שבהן היא כי יש לבטל את חלופת המעצר שנקבעה למשיב נוכח מסוכנותו, הנלמדת מהחומרה והאכזריות שבמעשיו, כפי שעולה מכתב האישום שהוגש נגדו וממכלול החומר הרלבנטי.
אביא להלן את העובדות הצריכות לענין.
2.
נגד המשיב, המתגורר בנצרת, הוגש בתאריך 05.08.2013 כתב אישום. בעובדות כתב האישום נכתב כי בתאריך 08.072013 המשיב קשר קשר עם אנשים אחרים לפגוע בתושב שטחים בשם אחמד תורקמאן (להלן: אחמד), וזאת כנקמה על כך שאחמד תקף בדקירה, על רקע חוב כספי, את קרוב משפחתו של המשיב (סובחי האדיה; להלן: קרוב המשפחה ) בנצרת בשעות הערב של אותו היום.
מכתב האישום עולה כי המשיב ביצע פעולות רבות לשם הוצאת הקשר אל הפועל. בין היתר נטען כי המשיב יצר קשר טלפוני עם אנשים המתגוררים בשכנות לאחמד, בשכונה המזרחית בנצרת (להלן: השכונה ), על מנת לנסות לעקוב אחר תנועותיו של אחמד, וכן מיקם אנשים נוספים, שזהותם לא הובררה, במעין "מחסומים" שנועדו למנוע את יציאתו של אחמד מהשכונה. המשיב ושותפים נוספים (שגם זהותם לא הובררה) הסתובבו ברכביהם בשכונה, כשהם מצויידים באלות, צינורות ושרשראות (להלן: נשק קר ).
בהמשך אותו ערב, כפי שעולה מכתב האישום, משהתקשו המשיב ושותפיו למצוא את אחמד, הם תקפו תושב שטחים אחר, שהתגורר בשכונה המזרחית בנצרת, בשם מחמוד חבאיבה (להלן: הקורבן ), אשר לא היה לו כל קשר לאירוע התקיפה של קרוב המשפחה – כשהסיבה היחידה הנראית לעין לתקיפתו של הקורבן היתה היותו תושב שטחים. על-פי כתב האישום – המשיב ושותפיו הכו את הקורבן בראשו ובכל חלקי גופו, בין היתר באמצעות הנשק הקר, והותירו אותו שכוב על הכביש, מדמם ומחוסר הכרה. הקורבן חולץ בהמשך על-ידי תושבי השכונה, הועבר לבית החולים ונותח בעקבות שבר וחבלות בראשו.
עוד נטען בכתב האישום כי המשיב מחק ממכשיר הטלפון הנייד שברשותו את רשימת השיחות שביצע בתאריך 08.07.2013 וכן את רשימת אנשי הקשר באותו מכשיר טלפון.
בגין כל המעשים שתוארו לעיל, הואשם המשיב בכתב האישום בעבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיפים 329(2)+29 ל חוק העונשין, התשל"ז-1967 (להלן: חוק העונשין )); קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 ל חוק העונשין ) .
3.
עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי העוררת, בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עוד באותו יום התקיים דיון ראשוני בבקשה, במסגרתו אישר בית המשפט הנכבד קמא לבקשת בא-כח המשיב ובהסכמת באת-כח העוררת, דחייה לצורך למידת החומר, והמשיב הושאר במעצר עד להחלטה אחרת – מכח הסכמת בא-כחו.
בתאריך 07.08.2013 קיים בית המשפט הנכבד קמא דיון נוסף בבקשה. במסגרת דיון זה, אישר בא-כח המשיב את קיומן של עילות מעצר וראיות לכאורה, ולפיכך לא היתה, ואף אין כעת, מחלוקת בין הצדדים בעניינים אלו. בית המשפט הנכבד קמא הורה בתום אותו דיון על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, תוך הותרתו לעת ההיא במעצר.
לשם השלמת התמונה אתאר, כבר בשלב זה, את עיקרי תסקיר המעצר (להלן: התסקיר ), שהוכן בעניינו של המשיב ואת מסקנות שירות המבחן שהובאו במסגרתו. יחד עם זאת, משיקולים של צנעת הפרט לא אכנס לפרטים ואעשה כן באופן כללי בלבד. בתסקיר המבחן צוין כי המשיב, שהינו רווק בן 18, התייתם מאביו בהיותו בן 12. כן תוארה בתסקיר מערכת יחסים מורכבת בין בני המשפחה. המשיב, כפי שעולה מהתסקיר, פרש מלימודיו בכיתה ט' כדי לעזור בפרנסת הבית, ועבד בשלוש השנים שקדמו למעצרו כטייח. בנוגע למעשיו של המשיב, מושא כתב האישום – שירות המבחן התרשם כי הם לא נבעו מ"דפוסי התנהגות עברייניים מושרשים", אלא מצרכים פסיכולוגיים הקשורים לדימויו העצמי של המשיב. שירות המבחן העריך כי קיימת רמת סיכון בינונית להישנות בעתיד של התנהגות דומה לזו שתוארה בכתב האישום. שירות המבחן נפגש גם עם המשמורנים שהוצעו על-ידי המשפחה, שהם: אמו של המשיב, אחיו, בן דודו ודודתו (אשת אחיו של אבי המשיב), והתרשם ביחס לשלושה מהם (למעט אחיו של המשיב, אשר נתפס על-ידי שירות המבחן, בשל גילו הצעיר, כמי שאין בכוחו להציב למשיב גבולות) כי הם מבינים את משמעות משימת הפיקוח והצורך בשמירה על תנאי מעצר הבית, ויכולים להוות דמויות סמכותיות לגביו ולדווח על הפרות של מעצר הבית, במידה ותהיינה כאלה. שירות המבחן המליץ, בסיכומו של התסקיר, על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, בתנאים של "מעצר בית מלא" בבית אמו, ובפיקוח שלושת המשמורנים שתוארו לעיל, בשילוב של איזוק אלקטרוני.
4.
במסגרת הדיון השלישי בבקשה להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, שהתקיים בתאריך 12.09.2013, נדונה אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, על רקע מסקנות שירות המבחן, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט ושתואר לעיל. בית המשפט הנכבד קמא תחקר את שלושת המשמורנים עליהם המליץ שירות המבחן בתסקיר המעצר, אשר פורטו לעיל. העוררת התנגדה לשחרורו של המשיב, מהטעמים עליהם היא חזרה גם בהודעת הערר ובדיון שהתקיים בפני ואשר יפורטו בהמשך, ובא-כח המשיב הפנה לפסיקה התומכת, לשיטתו, בשחרורו של המשיב לחלופת המעצר שהוצעה במסגרת תסקיר המעצר.
בתום הדיון הורה בית המשפט הנכבד קמא על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר שהומלצה על-ידי שירות המבחן, כלומר, בתנאי "מעצר בית" בבית אמו בשכונה המזרחית בנצרת, בפיקוח המשמורנים הבאים: אמו של המשיב, שפיקוחה סוייג כך שלא יחול בשעות הלילה (מהשעה 20:00 ועד השעה 06:00) וכן דודתו של המשיב ובן-דודו (בית המשפט הנכבד קמא ציין בסיכום החלטתו כי המשמורן "פארס האדיה" הוא דודו של המבקש, אך מקריאת תסקיר שירות המבחן וגוף ההחלטה עולה כי מדובר בטעות סופר, וכי המדובר בבן-דודו של המשיב, עליו הומלץ במסגרת התסקיר). כן הורה בית המשפט הנכבד קמא על התקנת איזוק אלקטרוני בבית האם, על הפקדה כספית בסך 5,000 ש"ח ומתן התחייבות עצמית בסך 25,000 ש"ח על ידי המשיב וכן על חתימה על כתב ערבות צד ג' בסך של 10,000 ש"ח על-ידי כל אחד מהערבים. בית המשפט הנכבד קמא אסר עוד על המשיב ליצור קשר, מכל סוג שהוא, עם העדים שפורטו ברשימת עדי התביעה שצורפה לכתב האישום.
לבקשת באת-כח העוררת עיכב בית המשפט הנכבד את שחרורו של המשיב ב-48 שעות על מנת ליתן סיפק לעוררת לשקול הגשת ערר על ההחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר ומכאן הערר שלפני.
5.
בתאריך 13.09.2013 התקיים בפני דיון בערר, במסגרתו שמעתי את טענות הצדדים ובסיומו קבעתי כי המשיב יישאר במעצר עד למתן הכרעה בערר ועתה אני נדרש לכך.
טענות הצדדים
6.
העוררת העלתה בהודעת הערר שהגישה שורה של השגות על החלטת בית המשפט הנכבד קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בכלל, וכנגד החלופה שנבחרה בפועל בפרט.
7.
בהקשר הכללי גורסת העוררת כדלקמן:
(א)
מסוכנותו של העורר לא ניתנת לאיון, בשלב זה, באמצעות כל חלופת מעצר שתוצע, וזאת נוכח האכזריות בה נקט המשיב במעשיו שתוארו בכתב האישום, אשר נלמדת, לשיטת באי-כח העוררת, מהעובדה שהאלימות שהפגין המשיב – כוונה כלפי "קורבן אקראי", אשר לא היה קשור לתקיפת קרוב משפחתו של המשיב (שהיתה המניע ל"מסע הנקמה"), וזאת רק בשל היותו תושב השטחים, כמו ה"דוקר" שתקף את קרוב משפחתו של המשיב. במהלך הדיון שהתקיים בפניי הגישה באת-כח המשיב לבית המשפט תמלול של הקלטות שבוצעו על-ידי המשיב במהלך האירועים, מושא כתב האישום (באת-כח העוררת הדגישה כי אין מדובר בהאזנת-סתר מכל סוג שהוא, אלא בהקלטה שבוצעה על-ידי המשיב עצמו, ככל הנראה בשגגה, על-ידי לחיצה על פונקציה במכשיר הסלולארי שגורמת להקלטת השיחות). הקלטות אלו מתעדות את שיחותיו של המשיב במכשיר הטלפון הסלולארי שלו – ומדגימות, לטענת התביעה את אכזריותו הרבה של המשיב ואת המסוכנות הנובעת ממנה (אלו משתקפות, לגישתה, בהתבטאויותיו של המשיב בהקלטות הנ"ל).
בהקשר זה מבקשת העוררת להדגיש את הפער בין התנהגותו של המשיב, שתוארה על-ידה כ"משולחת רסן ונעדרת שיקול דעת" לבין האופן שבו הציג את התנהלותו – פער עליו עמד גם שירות המבחן במסגרת התסקיר שנערך למשיב.
(ב)
התנהגותו של המשיב, כפי שתוארה בכתב האישום, מעידה מתוך עצמה, על "דפוסי התנהגות עברייניים מושרשים", ולפיכך יש לדחות את מסקנות שירות המבחן בעניין זה. לחילופין טוענת העוררת כי ממילא אין נפקות לשאלה אילו מנגנונים פסיכולוגיים עמדו בבסיס התנהגותו של המשיב, שכן בשלב זה, בהיעדר תוכנית טיפול מתאימה – לא ניתן לאיין את מסוכנתו של המשיב, יהיו הגורמים לה אשר יהיו.
(ג)
הסכסוך שעמד ברקע האירועים, מושא כתב האישום – תקיפת קרוב משפחתו של המשיב – טרם בא לסיומו, באשר ה"דוקר" עדיין מצוי, ככל הנראה, בשכונה המזרחית בנצרת – השכונה שהיתה זירת האירועים, מושא כתב האישום, ושבה מצוי בית אמו של המשיב, מקום חלופת המעצר שנקבעה בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא.
(ד)
לשיטת העוררת, המסוכנות הרבה שתוארה לעיל – איננה מאפשרת את שחרורו של המשיב לחלופת המעצר, אף חרף גילו הצעיר. כן הפנתה העוררת לשיבוש מהלכי החקירה שביצע המשיב, לכאורה, כאינדיקציה לכך שלא ניתן ליתן בו אמון, גם בהקשר של עמידה בתנאי חלופת המעצר.
8.
באת-כח העוררת טענה עוד במסגרת הדיון שהתקיים בפני כי ממילא לא עלה בידי ההגנה להפריך את חזקת המסוכנות הסטטוטורית העומדת לחובת המשיב (נוכח הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק המעצרים ) כתוצאה מכך שהואשם בעבירת אלימות חמורה ואכזרית שבוצעה, בין היתר, באמצעות הנשק הקר.
9.
גם בנוגע לחלופת המעצר המסוימת, אשר נקבעה בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא
מעלה באת-כח העוררת את ההשגות הבאות (הגם שלשיטתה הדבר הינו למעלה מן הצורך):
(א)
אמו של המשיב איננה משמורנית מתאימה, שכן היא מסרה, לגרסת באת-כח העוררת, אליבי כוזב עבור בנה במסגרת חקירתה במשטרה, וכן ניסתה להסיט את החשד מהמשיב – כלפי אחרים. לטענת באת-כח העוררת, נתון זה מונע את האפשרות ליתן באם אמון שאכן תפקח כראוי על המשיב בעת שהותו בחלופת מעצר בביתה. בהקשר זה העלתה באת-כח העוררת תמיהה באשר לקביעת בית המשפט הנכבד קמא, אשר ראה לסייג את השעות שבהן יכולה האם לפקח על המשיב, שכן, לשיטתה, אם לא ניתן ליתן אמון מלא באם, כפי שעולה להבנתה מסייג זה של בית המשפט הנכבד קמא, לא ברור כיצד יש במגבלה שקבע בית המשפט הנכבד קמא כדי לרפא פגם זה באמון.
(ב)
בן דודו של המשיב, שנקבע על-ידי בית המשפט הנכבד קמא כמשמורן נוסף, הוא אחיו של קרוב המשפחה, שאת "דקירתו" ביקש המשיב "לנקום". באת-כח העוררת לומדת מנתון זה קושי להלום את נכונותו של משמורן זה לפקח על המשיב באמונה.
(ג)
מיקומה של חלופת המעצר שנקבעה, בשכונה המזרחית בעיר נצרת, הינו בעייתי נוכח האמור בפיסקה 7(ג) שלעיל.
(ד)
במסגרת הדיון שהתקיים בפני הוסיפה באת-כח העוררת כי אין בטכנולוגיה לבדה, קרי – באיזוק האלקטרוני, כדי להוות תחליף מספיק לגורם האנושי בפיקוח על המשיב במסגרת חלופת המעצר.
10.
בדיון שהתנהל בפני טען בא-כח המשיב את הטענות הבאות:
(א)
חלופת המעצר שנקבעה בבית המשפט קמא הינה מוצדקת בנסיבות. בא-כח המשיב השווה באופן כללי (מבלי להפנות למקרים נקודתיים) את נסיבות המקרה שלפנינו למקרים קשים אחרים וטען כי גם במקרים של התנהגויות חמורות אפילו יותר מאלו שבכאן (לרבות בעבירות רצח) – משתחררים, לעתים, נאשמים לחלופת מעצר.
(ב)
בא-כח המשיב הדגיש כי כל הראיות המצויות כיום בידי רשויות התביעה, הינן ראיות לכאורה בלבד, שאמיתותן תבחן במסגרת ההליך העיקרי.
(ג)
המשיב הינו בחור צעיר שעבר רק לאחרונה את גיל 18 ואשר נסיבות חייו קשות, לרבות התייתמותו מאב בילדות. לשיטת בא-כח המשיב ניתן ללמוד על הנורמטיביות של המשיב, מהיעדר רישום פלילי בעברו. לגישתו, כשמדובר בבחור כה צעיר, יש להבחין בין נאשם בשנות הנעורים שהוא כבר בעל עבר פלילי לבין מי שעברו "נקי".
(ד)
יש לכבד את תסקיר שירות המבחן, שהמליץ על חלופת המעצר שאומצה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא, שכן "שירות המבחן הוא ידו הארוכה של בית-המשפט והוא מקצועי".
(ה)
לא ברורה טענת באת-כח העוררת, שלפיה הסכסוך שעמד ברקע המעשים, מושא כתב האישום, עומד עדיין על תילו, שכן למצער קורבן העבירה חזר, לדבריו, לשטחים.
עתה משהצגתי את השתלשלות העניינים ואת טענות הצדדים –
אעבור לליבון הדברים.
דיון הכרעה
11.
לאחר עיון בהודעת הערר ובחומר שצורף לה, ולאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפני – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל . הטעמים לכך יובאו מיד בסמוך.
12.
נקודת המוצא לדיוננו מצויה בסעיף 21 ל חוק המעצרים הקובע כי בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתקיימם של שלושה תנאים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר ראויה. בכל הנוגע לשני התנאים הראשונים – אין מחלוקת בין הצדדים כי הם מתקיימים פה, ולפיכך נותר לבחון רק את האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר – כלומר את השאלה: האם יש בחלופת מעצר בכלל, ובזאת שנקבעה בפרט, כדי להפחית את מסוכנתו של המשיב, באופן המאזן כראוי בין הפגיעה בחירותו של המשיב, אשר נגזרת מהשארתו במעצר, לבין הסכנה הנשקפת לציבור ממנו – ככל שישוחרר לחלופת מעצר.
13.
סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים , מצווה על בית-המשפט לבחון, בטרם מתן צו מעצר עד תום ההליכים המשפטיים, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם (כאן המשיב) תהא פחותה יחסית (עיינו: בש"פ 10414/05
משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (14.11.2005), (להלן – ענין ניסנוב ); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל
(06.11.2005)). יחד עם זאת, כפי שציינה באת-כח העוררת בדיון שהתקיים בפניי, בנסיבות המתוארות בסעיף 21(א)(1)(ג) ל חוק המעצרים קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית – שהנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם. הנסיבות האמורות אכן מתקיימות בענייננו, שכן חלק מהמעשים שיוחסו למשיב בכתב האישום נכנסים למעשה – בכל החלופות המופיעות במסגרת ס"ק 4 של אותו סעיף קטן ("עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם"). בהקשר זה אציין כי התבטאויותיו של המשיב, כפי שהן עולות מההקלטות, אכן מעידות, לכאורה, על מה שנטען נגדו, בין היתר בשל הזלזול בערך "חיי האדם", העולה מדבריו שם.
14.
הנה כי כן – לא התרשמתי שעלה בידי ההגנה להפריך את חזקת המסוכנות הסטטוטורית, שקמה לחובת המשיב. גם תסקיר המעצר שהוכן על-ידי שירות המבחן – אין בו כדי לסתור חזקה זו. מעבר לחזקת המסוכנות הסטטוטורית, הנלמדת מהנסיבות האובייקטיביות של המעשים המיוחסים למשיב (שימוש בנשק הקר) – מקובל עלי כי מעשיו של המשיב מעידים על מסוכנות רבה, בשים לב לאכזריות ולשרירותיות במעשים המיוחסים לו. בנסיבות העניין מקובלת עלי גם טענת העוררת כי ה"נקמה" שהמשיב ביקש, לשיטת התביעה, להוציא אל הפועל, באמצעות פגיעה ב"דוקר" של קרוב משפחתו – טרם מומשה, ויש בעובדה זו כדי להחמיר את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. טענה זו תקפה, הגם שבמידה פחותה, אף אם היתה מוצעת חלופת מעצר מחוץ לעיר נצרת. עוד אציין כי גם הפעולות המיוחסות למשיב בכתב האישום, בהקשר של שיבוש מהלכי חקירה – אינן מגבירות את תחושת האמון שניתן ליתן בו.
15.
באשר לטענת בא-כח המשיב ביחס לצורך לכבד את תסקיר שירות המבחן, באשר הוא "ידו הארוכה של בית המשפט" – אזכיר כי נפסק ש"תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ובית המשפט אינו חייב לאמץ המלצה זו " (ראו: בש"פ 2970/08 קזמאר נ' מדינת ישראל (14.04.2008) וההפניות שם, וכן לאחרונה: בש"פ 2243/13 פלוני נ' מדינת ישראל (05.05.2013); כן עיינו: פסק-דינו של השופט מ' חשין ב-רע"פ 6908/04
איבגי נ' מדינת ישראל (27.7.2004)).
16.
נוכח כל האמור לעיל סבורני כי בנסיבות שתוארו – קשה למצוא חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין, בשלב זה, את מסוכנותו של המשיב, או למצער להפחיתה במידה המאזנת כראוי בין הסכנה הנשקפת ממנו לציבור – לבין הפגיעה בחירותו. מסקנתי היא איפוא כי, לעת הזו, השיקול בדבר הסכנה הנשקפת לציבור מהמשיב – גובר על השיקול בדבר הפגיעה בחירותו, הנגזרת מהשארתו במעצר – וזאת חרף גילו הצעיר והנסיבות הקשות של חייו. נוכח האמור בפיסקה זו, ובהתאם למבחן ה-"דו-השלביות" שמוחל בעת בדיקת שאלת מסוכנותו של נאשם (עיינו: פיסקה 4 ב עניין ניסנוב וההפניות שם) – אינני רואה צורך להידרש לטענות הצדדים בנוגע לחלופת המעצר המסוימת שנקבעה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא, ואסתפק בהערה, שאיננה ממצה, כי טענות העוררת ביחס לחוסר התאמתה של האם כמשמורנית – אף הן נראות, על פני הדברים, כמשכנעות, מה שלא ניתן לומר על טענותיה של העוררת בנוגע לבן-הדוד.
17.
לסיום אעיר, מבלי לקבוע מסמרות, כי ייתכן שבעתיד, בחלוף תקופה, משיירגעו הרוחות בשכונה המזרחית בנצרת ואם יחול שינוי בנסיבות, הרי שככל שהמשיב יוכל להצביע על חלופת מעצר מתאימה, שיש בה כדי להבטיח פיקוח ראוי עליו ולהביא לאיזון האינטרסים המחוייב על פי סעיף 21 ל חוק המעצרים – הוא יהיה רשאי לפנות בבקשה חוזרת לשחרורו לחלופת מעצר, וזאת על דרך של עיון חוזר.
18.
נוכח כל האמור לעיל – הערר
מתקבל , והמשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.
ניתנה
היום, י"ב בתשרי התשע"ד (16.9.2013).
ש ו פ ט