בש"פ 1039/07 מדינת ישראל נ. חסן אבוקרינאת

1.

בפניי בקשת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים יום, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) מיום 12.2.07 או עד למתן פסק דין בת.פ 8130/06 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

2.

נגד המשיבים שהינם אחים, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של

קשירת קשר לביצוע פשע; חטיפה לשם סחיטה; החזקת סכין; תקיפה בנסיבות מחמירות; תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת לחבלה של ממש; וגניבה. כתב האישום מגולל שני מקרים שהתרחשו בהפרש של יום. על-פי עובדותיו של המקרה הראשון, חשדו המשיבים כי רכבו של המשיב 1 הוצת על ידי מספר אנשים שאותם פגשו יום לפני כן באזור חוף הים באשדוד, וביניהם מועין דיבה (להלן: מועין ) ותאאר ג'בר (להלן: ג'בר ). בעקבות כך, הגיעו המשיבים, ביחד עם אחיהם עומר אבו קרינאת (להלן: עומר ) ומחמד אבו קרינאת (להלן: מחמד ), וכן אנשים נוספים (כולם ביחד, להלן: החבורה ) בשעות הלילה שבין 28.4.06-27.4.06 לאשדוד, כשברשותם שלושה כלי רכב. בתחילה פנתה החבורה לחברתו של מועין, מילנה קלנטרוב (להלן: מילנה ), והיא הובילה את החבורה לביתו של מועין. לאחר שירדה מילנה מן הרכב, המשיכה החבורה לעקוב אחריה בעת שנפגשה עם מועין. בשלב מסוים, ניגשו המשיב 2 ואדם נוסף אל עבר מועין וביקשו ממנו כי יעלה עימם לרכב. משהלה סירב, הגיח לעברו בריצה המשיב 1, שלף סכין ונופף בו מול מועין. בהמשך לדברים האלה, התקרב מחמד אל הזירה באמצעות רכבו, והמשיב 2 איים על מועין לבל יסרב להיכנס עמם אל הרכב. המשיבים ויתר החבורה העלו את מועין בכוח ובאיומי סכין אל אחד משלושת כלי הרכב, נטלו ממנו טלפון נייד, מפתחות לביתו ותעודת זהות, אזקו את ידיו והסיעוהו במהירות אל עבר מערה. במהלך הנסיעה כוסו עיניו של מועין והוא הועבר מכלי רכב אחד למשנהו.

בתוך המערה, "חקרו" שלושה מבני החבורה את מועין, ודרשו ממנו כי יספר להם מי הצית את רכבו של המשיב 1. אחד מהשלושה אף אחז בידו באבן, קירב אותה לראשו של מועין ואיים כי יפגע בו, כשבמקביל ממשיכים כל בני החבורה לאיים על מועין כי יפגעו בו. מועין הכחיש כל קשר לאירוע, אך מסר לדרישת ה"חוקרים" את פרטי חבריו המתגוררים באשדוד וביניהם דיאא בוקסה (להלן: דיאא ). בסביבות השעה 04:30 לפנות בוקר, שבה החבורה וכיסתה את עיניו של מועין, ולאחר מכן הסיעה אותו אל עבר דירה שטרם נסתיימה בנייתה, שם חקרה אותו בשנית, קיללה אותו ואיימה עליו כי תפגע בו וכי תהרגו. לאחר הדברים האלו, כוסו עיניו של מועין בשלישית, הוא הוכנס לאחד משלושת כלי הרכב ולאחר נסיעה הורד בסמוך לביתו.

על-פי עובדות המקרה השני, שהתרחש בשעות הערב המאוחרות של יום 28.4.06, הגיעו המשיבים ושני אנשים נוספים (כולם יחד, להלן: החבורה 2 ) וכן עומר ומחמד, באמצעות שתי מכוניות, וכשהם מצוידים בסכינים, לרחוב באשדוד, במטרה לחטוף את דיאא ולאיים עליו שיפגעו בו, כל זאת כדי להניעו לשלם להם סכום כסף גדול כפיצוי על הצתת רכבם. כשראו את דיאא יוצא לרחוב כשעמו עבד אבו רמילה (להלן: עבד ) וראמי סדה (להלן: ראמי ) (כולם יחד, להלן: המתלוננים ), פנתה החבורה 2 אל המתלוננים בבקשה לשוחח עם דיאא. דיאא הסכים, והשלושה נסעו ברכבה של החבורה 2 לחוף הים בעיר. כשהגיעו אל החוף, הוצאו המתלוננים מכלי הרכב, ובני החבורה 2, כשסכינים בידיהם, תקפו אותם, צעקו עליהם ואיימו שיפגעו בהם, כל זאת בדרישה לדעת מי הצית את רכבו של המשיב 1. בהמשך, העלו בני החבורה 2 את המתלוננים לאחד מכלי הרכב, והסיעו אותם לביתו של דיאא.

כשהגיעו אל הבית, הכניסו בני החבורה 2 את דיאא לאחד החדרים, שם צעקו עליו, הכו אותו ואיימו עליו שיפגעו בו. בנוסף, האשימו בני החבורה 2 את דיאא בהצתת רכבו של המשיב 1 ודרשו סכום של 120,000 ₪ כפיצוי. במהלך שהייתם בבית המשיב, נטלו בני החבורה 2 סכין שבריה יקרה השייכת לדיאא. לאחר מכן, העלתה החבורה 2 את המתלוננים לכלי הרכב והסיעו אותם דרומה, סמוך לשבט אבוקרינאת. כשהגיעו למקום, נטלו המשיב 1 ושני אנשים נוספים מבני החבורה 2 את דיאא לעבר מערה, ובתוכה הכו אותו בכל גופו, דרשו ממנו שישלם את הכסף בעבור הרכב וכי יאתר את מי שהצית את הרכב ויביאו אליהם. גם עבד וראמי הובאו אל המערה על ידי בני החבורה 2, ואף הם זכו לאיומים כי אם לא ישתפו פעולה, יעשו להם בני החבורה 2 את מה שעשו לדיאא, וכן יכו את דיאא בשנית. בנוסף קשרו בני החבורה 2 את עבד ואת דיאא על מנת להפחידם. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו לדיאא כאבים בכל גופו, חבלות רבות בגבו, בפניו ובשתי ידיו, והוא נזקק לטיפול רפואי. לאחר האירועים המתוארים, נלקח דיאא חזרה לשבט אבוקרינאת, שם אוים כי לא ישוחרר עד אשר יובא מצית הרכב אל בני החבורה 2 . אחד מבני החבורה 2 אף שמר על דיאא שלא יברח, תוך שהוא מחזיק בסכין כדי להפחידו. במקביל, נלקחו ראמי ועבד והוסעו לצומת אשדוד, שם שוחררו תוך איומים כי אם יספרו על אשר אירע, יומתו.

ביום 30.04.06, בשעות הבוקר, הגיעו שוטרים רבים לאיזור שבט אבוקרינאת. כשהבחין המשיב 1 בשוטרים המתקרבים אל ביתו, ניסה להימלט מפניהם, תוך שהוא מנופף בקרש שהרים על מנת להפחידם.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה להארכת מעצרם של המשיבים ושל אדם נוסף מבני חבורה 2 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 6.7.2006, הורה בית המשפט על שחרורו של האדם הנוסף, לחלופת מעצר ועל מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, זאת בהסכמת באי כוחם.

המשיבים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה לגבי מעצרם לצורך בחינת חלופת מעצר. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בנימוק כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותם של המשיבים. המשיבים הגישו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, אך חזרו בהם מבקשתם, לאור המלצתו של בית המשפט, והערר נמחק. בקשה נוספת לעיון חוזר הוגשה על ידי המשיבים בחלוף שלושה חודשים נוספים, אך גם זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. המשיבים לא אמרו נואש, והגישו ערר נוסף לבית המשפט זה, אך גם במקרה זה חזרו בהם לבסוף המשיבים מן הערר בהמלצת בית המשפט. בהחלטתו של בית משפט זה, ציין בית המשפט את הצורך לקבוע מועדים לשמיעת התיק בהקדם לאור העובדה שתשעת חודשי מעצרם של המשיבים התקרבו לסיומם.

4.

בבקשתה להארכת מעצרם של המשיבים, מציינת המבקשת, כי היא ערה לעובדה ששמיעת הראיות במשפט טרם החלה. עם זאת, טוענת המבקשת, העיכוב בשמיעת הראיות רובץ ברובו לפתחם של המשיבים, שבקשות דחייה מטעמם, הם אשר הביאו לעיכוב האמור. לאור זאת, סבורה המבקשת, אין מקום להטיל את הסיכון שבשחרורם של המשיבים, לפתחו של הציבור, חרף התמשכות ההליכים.

המבקשת מוסיפה ומציינת כי הסכנה הממשית לשלום הציבור ולשלום המתלוננים, הנשקפת מן המשיבים, מחייבת כי יישארו במעצר. עוד טוענת המבקשת כי טיב המעשים המיוחסים למשיבים, כמו גם העובדה כי המשיב 1 ניסה לברוח מן השוטרים בעת מעצרו, וכי מעורבים נוספים בפרשה, ובהם שני אחיהם של המשיבים, נמלטו מן החקירה, מעלים חשש כי שחרורם ממעצר יביא להימלטותם מן הדין.

5.

בתגובה לבקשה זו, טוענים המשיבים, כי משך הזמן הארוך שבו הם יושבים במעצר והשלב המוקדם שבו מצוי המשפט, שבמסגרתו אמורים עוד להעיד 40 עדים, מטה את האיזון לטובת שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. המשיבים מצביעים על תסקיר שירות המבחן הקובע כי חלופות המעצר שהוצעו להם עשויות למלא את התכלית של איון המסוכנות הנשקפת מהם. עוד מדגישים המשיבים כי האנשים אשר הציעו את חלופת המעצר עבורם הביעו נכונות לפקח עליהם באופן הדוק, ולערוב לקיום תנאי החלופה בכל סכום שייפסק על-ידי בית המשפט.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה השונות, לרבות בהחלטות הקודמות אשר ניתנו בתיק זה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. המעשים המיוחסים למשיבים נמצאים ברף העליון של עבירות האלימות. המשיבים החליטו לעשות דין לעצמם, ולערוך לקורבנותיהם בית דין שדה, שבמסגרתו ניסו בדרכים של אלימות בוטה ומסוכנת ובאיומים המזכירים שיטות של מאפיה, לשכנעם לספר מי האחראי לגניבת הרכב. במעשים אלה היה כדי לבטא דריסת החוק ברגל גסה, והם מלמדים על מסוכנות חמורה במיוחד, וכשם שקבע בית המשפט המחוזי בעניינם, גם על כך שאין עליהם מוראו של חוק או מוראה של המשטרה. אכן, שירות המבחן המליץ על שחרורם של המשיבים לחלופת המעצר שהוצעה. ברם, תפקידו העיקרי של שירות המבחן הוא לבחון את נסיבותיו האישיות של מי שמובא בפניו ואת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. בסופו של יום, בית-המשפט הוא האמור להחליט בנושא המעצר, והאחריות לפתחו היא רובצת (ראו למשל בש"פ 7047/04 אלעאסם נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3) 1249). במקרה דנן מצאתי כי חרף המלצת שירות המבחן, אשר נשקלה במסגרת החלטה זו, אין מקום לשחרורם של המשיבים לחלופה המוצעת.

7.

כשם שטענו המשיבים, המשפט בעניינם אינו מתנהל בקצב משביע רצון, ועל אף שהם מצויים במעצר מזה תשעה חודשים בקירוב, טרם החל שלב ההוכחות במשפט. גם אם חלק מהאחריות על כך רובצת לפתחם של המשיבים, אשר ביקשו במספר מקרים דחייה של הישיבות בתיק, ניתן היה עדיין לקיים יותר דיונים בתיק בפרק הזמן הארוך שבו יושבים המשיבים במעצר והגם שהעומס המוטל על בית המשפט ידוע ומוכר. עובדה זו לא נעלמה מהחלטתו של בית משפט זה בהחלטה קודמת בתיק זה, אשר קרא לבית המשפט קמא לעשות "מאמץ מיוחד לעבות את לוח הדיונים ולקבוע מועדי הוכחות בהקדם האפשרי" (ראו בש"פ 10879/06 קרינאת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.1.07). מצטרפת אני לדברים אלה שהופנו לבית המשפט קמא, כי יגביר את תדירות הדיונים בתיק זה על מנת שפרק הזמן שבו יושבים המשיבים במעצר בלא שהורשעו בדין יופחת למינימום.

דין הבקשה להתקבל איפוא.