בש"פ 7734/98 מוחמד סברי נ. מדינת ישראל

1.לפנינו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נאוה דנון) מיום 14.9.98, בה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו לעצור את העורר 1 עד תום ההליכים נגדו וכן נדחתה בקשתו של העורר 2 הנמצא ב"מעצר בית", לשנות את תנאי מעצרו. הערר הוגש ביום 6.12.98.

2.הפרשה נשוא כתבי האישום שהוגשו נגד העוררים העסיקה ועדיין מעסיקה את בתי המשפט לערכאותיהם והיא קשורה בסכסוכים עקובי דם שבין שתי משפחות בכפר עילוט, משפחת אבו ראס ומשפחת עודתאללה שגבו קורבנות דמים בהרוגים, פצועים ובנזקי רכוש.

נגד 17 חשודים במעורבות באירועים האלימים הוגשו כתבי אישום ו16- מביניהם נעצרו עד תום ההליכים נגדם. חלקם נשפטו וחלקם- 9 במספר - עדיין נתונים במעצר, בתוכם העורר.

עורר 1

3.הסניגורים המלומדים מיקדו את טיעוניהם כנגד החלטת בית המשפט המחוזי במספר טענות. ראשית, בית המשפט לא נתן משקל מתאים לעובדה שנערכה סולחה בין שתי המשפחות וכי השקט חזר אל הכפר. בית המשפט נימק, בין השאר, את החלטתו בכך שחלף זמן קצר מדי מאז נערכה הסולחה כדי להיווכח שהשיגה את מטרתה. בינתיים חלף זמן נוסף ואין עוד הצדקה להחזיק את העורר במעצר בו הוא נתון מאז 1.5.98. כמו כן, הופנתה תשומת הלב להחלטת השופט אור בה נדחתה האפשרות לחלופת מעצר, בין השאר משום שהסכסוך בין המשפחות עדיין בעיצומו (בש"פ 3320/98 א, החלטה מיום 7.6.98) וכן החלטת השופט זמיר לדחות עררם של עצורים בני המשפחה האחרת בהביעו תקווה שהרוחות יירגעו והעוררים יוכלו לפנות שוב לבית המשפט (בש"פ 3752/98, 3753/98, 3754/98). שנית, במסגרת הכלל לפיו יש לבדוק את המעצר מעת לעת לאור הנסיבות המשתנות, יש לשקול חלופת מעצר ובהתאם לכך ראוי לשחרר את העורר ולו בתנאים, לרבות הרחקתו מן הכפר. שלישית, חל שינוי מהותי בנסיבות מאז ההחלטה, באשר שישה נאשמים אחרים מבני משפחת העורר הגיעו להסדר טיעון עם התביעה. לפי אותו הסדר, אלה שנאשמו ברצח שהוחלף בהריגה ובסיוע להריגה, נדונו לארבע שנים ולשנתיים מאסר; אחרים, שהורשעו בתקיפה בנסיבות מחמירות, נדונו למאסר שחפף את תקופת המעצר והשתחררו ממעצרם ביום גזר הדין. עוד ציינו הסניגורים, כי בגזר הדין ברך בית המשפט המחוזי על ההסדר בעקבות הסולחה ואישר אותו. כיום - כך נטען - העורר הוא היחיד מבין בני משפחתו הנתון עדיין במעצר לאחר שלא הגיע להסדר בטענו כי הוא חף מפשע ואין ל"העניש" אותו על כך.

4.ב"כ התביעה ציין כי מתוך 17 נאשמים נגדם הוגשו כתבי אישום, הסתיים עניינם של שמונה והאחרים עצורים עד תום ההליכים נגדם. עוד ציין, כי מי ששוחרר לביתו לאור העונשים שהושתו בהסדר הטיעון, לא יוחס לו שימוש בנשק חם ואלה שיוחס להם שימוש כזה, נדונו למאסר בפועל והם נמצאים במאסר ולא חזרו לכפר.

אשר לסולחה, טען הוא, כי מסתבר שהסולחה עלתה על שרטון וכי היתה הסלמה באירועים האלימים בין שתי המשפחות בכפר בספטמבר ואוקטובר, כאשר שוב פרצו הסכסוכים שהתבטאו בירי, הצתות, יידוי אבנים ועוד ונגרמו פגיעות בבני אדם וברכוש.

5.עיינתי בכל החומר שהוגש על-ידי בא כוח שני הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ומקובלים עלי נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו המלומדת הן בנושא המעצר והן בנושא החלופה, ואוסיף מספר הערות.

ככל שהדבר נוגע לחלקו הדומיננטי של העורר בתקריות ולחשד לירי בנשק על-ידו, נשק שלא הוסגר עד היום, אין מקום לפתוח נושא זה מחדש לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו וחלקו באירועים, כפי שתואר באופן מלא בכתב האישום.

אשר לנושא הסולחה, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לנושא זה בהרחבה והבהיר - בהצטרפו לדברי בית משפט זה בהזדמנויות שונות - כי אף שיש לעודד הליך כזה כפתח להתפייסות בין הניצים, אין לפתוח פתח לתחושה שעם עריכת הסולחה הכל נשכח ונסלח. אין להקל ראש במסוכנותו של מי שקיימות ראיות לכאורה נגדו על מעורבותו בפשעים חמורים המסכנים חיי אדם. ואם יפים הדברים למצב בעת מתן ההחלטה על ידי בית המשפט המחוזי, מקבלים הם משנה תוקף לאור ההתפתחויות האלימות מחודש אוקטובר המצביעות על שברירותה של אותה סולחה. אף אם אניח, כי התקריות שלפי הנטען אירעו באוקטובר 98, אינן פרי מעשיהם של החותמים על ה"סולחה" אלא של אנשי שוליים, עדיין מצביע הדבר על סערת הרוחות ועל העדר השלמה מצד חלק מבני המשפחות עם התפייסות, ועדיין קשה לדבר על השכנת שלום אמת בין המשפחות ועל העדר סיכון ממשי של הישנות מעשי אלימות נוספים על-ידי מי שלכאורה נטל חלק בהם בעבר והעורר ביניהם. מסוכנותו של העורר נובעת מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומהאווירה הקשה בכפר שהרוחות בו, ככל הנראה, לא שקטו.

6.הסניגורים המלומדים ביקשו לשקול חלופת מעצר במיוחד לאור העובדה שחלק מבני משפחת העורר חזרו לכפרם ולאור האפשרות להשיג את תכלית המעצר על-ידי תנאים מגבילים הולמים למניעת כל סיכון.

עלינו לשקול חלופת מעצר בכל מקרה קל כחמור על מנת לשמור - ככל שניתן - על חירותו של אדם בטרם הורשע בדין אולם חככתי בדעתי בעניין זה והגעתי למסקנה כי הסיכון לשלום הצבור ולביטחונו גדול מכדי שנוכל ליטול אתו על עצמנו. העתיד וסיכוייו קשים לניבוי ואילו העבר וההווה ניתנים לשקילה מושכלת ועניינית על רקע העובדות הידועות ואלה מכריעות את הכף לחובת העורר.

בא כוחו של העורר העלה טענה בדבר גילו המבוגר ומצב בריאותו של העורר התומך בבקשתו לחלופה. אשר למצב בריאותו מסתבר כי העורר סרב להיבדק על ידי רופא מטעם שרות בתי הסוהר על מנת לאשר טענתו בדבר מצבו. אשר לנגישות לטיפול רפואי - אם יש צורך בכזה - יש לציין כי העורר הועבר לבית מעצר קישון הערוך לטיפול רפואי נאות גם בעצירים הסובלים ממחלות (בש"פ 6234/95 מדינת ישראל נ' ג'רא גאלב , תקדין עליון 95 (3) 732).

אשר על כן, אינני מוצאת שחלופת מעצר תבטיח את השגת תכלית המעצר בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי.

עורר 2

העורר 2, אחיו של העורר 1, משוחרר בתנאים וזו לו הפעם השלישית בה הוא עותר לשנות את תנאי "מעצר הבית". שחרורו בתנאים, בא מלכתחילה על רקע תקלה בפרקליטות שלא הגישה כתב אישום נגדו והוא התהלך חופשי. משהוגש כתב האישום ונתבקש מעצרו עד תום ההליכים, מצא בית המשפט לשחררו בתנאים ולא להחזירו לכלא. כיום נמצא הוא בחיפה ועל פי הטענה בפני הערכאה הראשונה, ביקש הוא להשתחרר לביתו מסיבת דיכאון ואי נוחות עקב ביצוע שיפוצים במקום בו הוא נמצא. בדיון היום, הנימוק לבקשתו היה, אי יכולתו לקיים את הלכות חודש הרמדאן שלא בביתו. שני הנימוקים אינם נראים רציניים. אין ספק שנוח יותר מכל בחינה שהיא להימצא בבית ולא בבית זר, במקום מרוחק מבית המשפחה. אולם, לא הנוחיות עומדת לנגד עינינו אלא הרחקתו של העורר מהמקום בו הוא עלול להוות סיכון ממשי לשלומם ולביטחונם של אחרים.

על אף שהשניים נאשמים באותן עבירות, נדחתה על-ידי בית משפט זה טענת האפליה ביניהם (בש"פ 3320/98 מוחמד ראס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), לא מצאתי טעם של ממש בבקשה לשנות מתנאי "מעצר הבית".

הערר נדחה.