בש"פ 3752/98 סברי אבוזוויד נ. מדינת ישראל

שלושת העררים המונחים בפני (בש"פ 3752/98, בש"פ 3753/98 ובש"פ 3754/98) מכוונים נגד החלטות של בית המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים. העוררים בכל אחד משלושת העררים, נעצרו בעקבות קטטה אלימה שהתרחשה בכפר עילוט, ביום 1.5.98, בין שתי משפחות יריבות: משפחת עודתאללה ומשפחת אבו ראס. באותה קטטה נהרגו שני אנשים ונפצעו עשרות אנשים מבני שתי המשפחות. המשטרה עצרה עשרות אנשים לחקירה, גבתה 130 הודעות, וכבר הוגשו כתבי אישום, מהם בגין הריגה ואף רצח. כיום עצורים 17 אנשים, מבני שתי המשפחות, שהיו מעורבים בקטטה, והם נאשמים בעבירות של אלימות בדרגות שונות. העורר בבש"פ 3752/98 מואשם בעיקר בחבלה בכוונה מחמירה; שני העוררים בבש"פ 3753/98 מואשמים אף הם בעיקר בחבלה בכוונה מחמירה; ושני העוררים בבש"פ 3754/98 מואשמים בעיקר בהריגה ובחבלה בכוונה מחמירה. חמשת העוררים משתייכים למשפחה אחת, היא משפחת עודתאללה. הם הובאו בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט (השופטת ד"ר נ' דנון) החליט, בשלושה הליכים נפרדים, לעצור כל אחד מהם עד תום ההליכים. על ההחלטות בהליכים אלה הוגשו שלושת העררים. עקב הרקע המשותף לעררים, והנסיבות של העבירות המיוחסות לעוררים, שיש להן מכנה משותף, הוסכם על באי-כוח הצדדים שראוי לאחד את הדיון בשלושת העררים, וכך החלטתי.

במהלך הדיון בפני הוגשה לי החלטה שניתנה לאחרונה על ידי השופט אור (בש"פ 3320/98) בערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים אחד מבני המשפחה השניה, היא משפחת אבו ראס, בעבירות דומות, שהעיקרית בהן היא חבלה בכוונה מחמירה. השופט אור דחה את הערר. בין היתר אמר השופט אור כך:

"דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי, שבנסיבות המקרה רק מעצר העורר יבטיח בפני מסוכנותו. מסוכנות זו נלמדת מכך שהעורר לא היסס לנקוט בדרך אלימה ורבת סכנות של יריות אקדח לכיוון גופו של המתלונן. לכך יש להוסיף את חלקו הדומיננטי של העורר במהלך הקטטה בין שתי המשפחות היריבות, וכן את העובדה שהסכסוך בין המשפחות הינו עדיין בעיצומו והאוירה בין המשפחות הניצות הינה טעונה ורווית סכנות.

יש עוד להזכיר שבקשר לפרשה הנדונה הוגשו מספר כתבי אישום, ומספר לא קטן של נאשמים נמצאו, כמו העורר, במעצר, בשל החשש לפגיעות הדדיות בין המשפחות הניצות.

...

המקרה שבפני הינו אחד מאותם מקרים בהם האינטרס של הגנה על הציבור בפני אלימותו של נאשם מצדיק את מעצרו, אפילו שיתכן שיהיה בכך הפליה שלו בהשוואה לאחר."

ההחלטה של השופט אור נוגעת לעררים שבפני משום שהיא עוסקת באותו ארוע, מציינת את הסכנה הנובעת מאותו סכסוך אלים שבין שתי המשפחות השוכנות באותו כפר, סכסוך שעודנו בעיצומו, ומדגישה אותו אינטרס המצדיק מעצר לצורך הגנה על הציבור. האם הסכנה הנובעת מסכסוך זה, והצורך להגן על הציבור, עליהם דיבר השופט אור, מצדיקים מעצר עד תום ההליכים גם בשלושת העררים שבפני?

התשובה מותנית, קודם כל, בשאלה אם קיימות ראיות לכאורה לתמוך באישומים נגד העוררים בעררים אלה. בעצם, אין מחלוקת על כך שקיימות ראיות לכאורה נגד כל העוררים, לפחות במובן הפורמלי. בא-כוח העוררים מצביע על כך שכל העדויות נגד כל אחד מן העוררים באות מצד המשפחה היריבה. בא-כוח המדינה משיב שכך בדיוק גם לגבי כל אחד מן העצורים השייכים למשפחה היריבה. בני המשפחות היריבות מעידים זה כנגד זה. בני המשפחות האחרות באותו כפר ממלאים פיהם מים. הם חוששים להכניס ראשם בין שני הרים גדולים. וכך גם לגבי טענות האליבי. לעוררים יש טענות אליבי. טענת אליבי של כל עורר נתמכת על ידי בני משפחתו ועל ידי בני משפחתו בלבד. אכן, בסכסוך כזה, בין משפחות בכפר אחד, שקיימת ביניהן יריבות קשה וממושכת, טבעי הדבר שההודעות הנמסרות למשטרה בעד ונגד החשודים באלימות יתחלקו לפי ההשתייכות המשפחתית. אם הודעות כאלה נפסלות מראש כבלתי-אמינות, בגלל ההשתייכות המשפחתית, המסקנה המעשית היא שבדרך כלל, או לעתים קרובות, אי-אפשר יהיה להעמיד לדין עבריינים בסכסוך משפחתי מעין זה. עם זאת, יתכן כמובן כי ההודעות הנמסרות על ידי בני משפחה של חשוד בביצוע עבירה בסכסוך משפחתי מעין זה, או על ידי בני המשפחה היריבה, יהיו מושפעות, או אף מוטות, מחמת ההשתייכות המשפחתית. לכן בית המשפט שדן באישום צריך להתייחס להודעות כאלה בזהירות לפני שמבססים עליהן מימצאים לצורך הכרעה בדין. אך אין זו מלאכה שבית המשפט צריך או יכול לעשות בשלב זה, של בקשה למעצר עד תום ההליכים, בו הראיות נותרות בגדר ראיות לכאורה. בא-כוח העוררים הסכים ואמר כי בשלב זה אין מקום לדון בטענות האליבי. טענות אלה מותנות באמינות של עדי האליבי. אמינות זאת תעמוד למבחן כאשר עדים אלה יחקרו על דוכן העדים. וכך גם לגבי הראיות בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לעוררים. בשלב זה, די בכך שראיות אלה, אם בית המשפט יקבל אותן כפי שהן, יש בהן, כמדומה, כדי להוביל להרשעה של העוררים בעבירות המיוחסות להן.

העבירות המיוחסות לכל העוררים הן עבירות של אלימות. הן יוצרות, לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, חזקת מסוכנות. כך אפילו לגבי עורר 2 (חוסיין סעיד עודתאללה) בבש"פ 3754/98, שנגדו אין טענה, לפי כתב האישום, כי הוא עצמו גרם למותו או פציעתו של אחר, אלא רק זאת שיחד עם אחיו (עורר 1 בערר זה) ירה כלפי אדם, בן המשפחה היריבה, בכוונה לפגוע בו, אלא שאותו אדם נפגע ונהרג מן היריות של אחיו. חזקת המסוכנות העולה מן העבירות, כפי שהן מתוארות בכתב האישום, יוצרת עילת מעצר.

לפיכך השאלה העיקרית העולה בשלושת העררים היא השאלה של חלופת המעצר. האם בנסיבות אלה ראוי להסתפק בחלופת מעצר? בא-כוח העוררים מתמקד בשאלה זאת. הוא הציע חלופת מעצר בתנאים מגבילים ככל שייראה לבית המשפט. לדבריו, העוררים מוכנים להיות נתונים במעצר בית מלא, במרחק ניכר מן הכפר, זירת הארוע, ולקבל עליהם איסור לקיים קשר עם המעורבים בארוע, נוסף לתנאים מגבילים. לדעתו, חלופת מעצר כזאת, בסכסוך שהוא במהותו סכסוך המוגבל לכפר, עשוייה לסלק את עיקר הסכנה הצפוייה לציבור. הוא טוען כי בית המשפט המחוזי לא בדק כראוי את השאלה אם אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להשיג את מטרת המעצר. לכן הוא מזמין בית משפט זה לבדוק מחדש את חלופת המעצר המוצעת.

בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח את הראיות וקבע כי יש בהן משום ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר, בדק כנדרש את השאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הוא השיב על השאלה בשלילה. בין היתר אמר כך:

"קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב [הוא עורר 2 בבש"פ 3754/98] יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור גם כאשר הוא נמצא בחלופת מעצר בין אם בכפרו או בעיר אחרת.

יש לקחת בחשבון את העובדה כי הסכסוך בין שתי המשפחות עודנו בעיצומו, האוירה בכפר טעונה, הנשק טרם אותר והשימוש בו בנסיבות שתוארו, די בו כדי ליצור את החשש שהמשיב עלול לשוב ולהשתמש בנשק זה פעם נוספת.

...

חשש זה גובר על כל סיכוי מניעתי שחלופת מעצר יכולה להציע, גם על השיקול שמעצר עד תום ההליכים פוגע בחרותו של הנאשם.

אין גם להתעלם מהחשש שבנסיבות האמורות עלולה חלופת מעצר לאפשר למשיב לשבש הליכי משפט ולהשפיע על עדים מבני משפחתו וגם על עדים אחרים שהינם בני הכפר."

הדברים שנאמרו לגבי עורר זה חלים בעיקרם גם לגבי יתר העוררים. המסוכנות של העוררים נובעת מעצם המעשים המיוחסים להם וכן, לגבי חלק מן העוררים, מן העבר הפלילי שלהם. אולם לא פחות מכך המסוכנות שלהם נובעת מן הנסיבות אשר שימשו רקע לארוע החמור ולתוצאות הקשות. הסכסוך בין שתי המשפחות קיים ומבעבע כבר עשר שנים. סכסוכים מעין אלה יכולים להתפרץ מחדש מפעם לפעם. כשהסכסוך מתלהט, ובמיוחד לאחר התפרצות שהותירה בשטח חללים ופצועים, די בניצוץ כדי לגרום פיצוץ. היצרים שטרם נרגעו, החללים והפצועים, הקריאה לנקמת דם, כל אלה מוסיפים לעוצמת הסכנה ומחייבים זהירות מרובה. לכן, הדאגה לשלום הציבור עשויה לחייב החמרה באמצעי המנע, ובכלל זה להוסיף שיקול נגד השחרור מן המעצר של החשודים במעשי אלימות. התוצאה האפשרית היא, שנאשם אשר עשוי היה בנסיבות אחרות להשתחרר מן המעצר, בחלופה של מעצר בית או בחלופה אחרת, יהיה נתון במעצר, לפחות עד שהרוחות ירגעו והסכנה תפחת.

לכן, איני רואה צורך במקרה זה לבדוק בפירוט ולעומק את הסכנה הצפויה מכל עורר ועורר בנפרד, לאור העבר שלו ובהתחשב בעבירה המיוחסת לו. בא-כוח העוררים טען כי יש לשחרר מן המעצר לפחות את עורר 2 בבש"פ 3753/98 ואת עורר 2 בבש"פ 3754/98, שלהם מיוחסות עבירות פחות חמורות. אך איני רואה הצדקה, בנסיבות המקרה, לעשות הבחנה כזאת. אני סבור כי יש הצדקה להחזיק במעצר את כל אלה שנגדם יש ראיות לכאורה על מעורבות בעבירות שגרמו להריגה או לחבלה חמורה. ראיות כאלה קיימות נגד כל העוררים. לכן במצב כיום יש הצדקה להמשך המעצר של כל העוררים.

כיום, כפי שעלה מן הדיון, הרוחות בכפר עדיין לא נרגעו והחיים טרם חזרו למסלולם. יתירה מזאת. גם לאחר ההתפרצות שארעה ביום 1.5.98 היו ארועים אלימים בכפר, לרבות נסיון לרצח ביום 9.6.98. אכן, נעשה גם נסיון להגיע להסדר של סולחה בין שתי המשפחות היריבות, אך הנסיון נכשל. במצב זה, שחרור מי מן הנאשמים העצורים בפרשה זאת, אם ממשפחה זאת ואם מן המשפחה השניה, כרוך בהחמרת הסכנה לשלום הציבור. לכן אין לומר, במצב זה, כי חלופת מעצר תשיג את מטרת המעצר.

יש לקוות כי במשך הזמן הרוחות ירגעו והסכנה תחלוף. אם וכאשר כך יהיה, יוכלו העוררים לפנות אל בית המשפט ולבקש עיון חוזר בהחלטה לעצור אותם עד תום ההליכים. כל בקשה כזאת, אם וכאשר תגיע שעתה, תיבדק לגופה לגבי כל עורר, לאור המסוכנות שלו, כפי שהיא נובעת מן העבירה המיוחסת לו, הרקע שלו ושיקולים ענייניים אחרים.

העררים נדחים.