בש"פ 3320/98 מוחמד ראס נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות בנשק שלא כדין ויריות באזור מגורים - עבירות לפי סעיפים 329(ו), 144(א) רישא + (ב) רישא ו340- א' לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

לפי המיוחס לעורר, במסגרת קטטה המונית בין בני משפחתו לבין בני משפחה אחרת, ירה לעבר המתלונן באקדח וגרם לו חבלה גופנית חמורה. במסגרת הטיפולים שקיבל המתלונן עקב היריה כאמור, הוא נותח פעמיים והוברר שנשברה עצם זרועו.

התביעה הגישה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט נענה לבקשה. על כך הוגש ערר זה.

2.על אף כל טענותיו של בא כוח העורר, נחה דעתי שיש ראיות להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, וזאת בהסתמך על עדויות עדי ראיה. לא היתה מחלוקת בין הצדדים על קיום עילת מעצר, אם קיימות ראיות לכאורה.

שתי טענותיו העיקריות של סניגור העורר בפני הן כדלקמן: האחת, נוגעת לשאלת קיומה של חלופת מעצר, שאם זו קיימת - אין הצדקה למעצר העורר; והשניה, טענת אפליה. לטענת העורר, קיימות ראיות לביצוע עבירות דומות לאלה שלו, גם לגבי אחיו עבד אל סלאם סברי אבו ראס ( להלן: האח ). והנה, מתברר שבתחילה לא הוגש נגד האח כתב אישום; ולאחר שהוגש, כעבור כחודש מיום המקרה, שוחרר האח מהמעצר בתנאים אותם קבע בית המשפט.

דין הערר להדחות.

3.לעניין חלופת מעצר, דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי, שבנסיבות המקרה רק מעצר העורר יבטיח בפני מסוכנותו. מסוכנות זו נלמדת מכך שהעורר לא הסס לנקוט בדרך אלימה ורבת סכנות של יריות אקדח לכיוון גופו של המתלונן. לכך יש להוסיף, את חלקו הדומיננטי של העורר במהלך הקטטה בין שתי המשפחות היריבות, וכן את העובדה שהסכסוך בין המשפחות הינו עדיין בעיצומו והאוירה בין המשפחות הניצות הינה טעונה ורווית סכנות.

יש עוד להזכיר, שבקשר לפרשה הנדונה הוגשו מספר כתבי אישום, ומספר לא קטן של נאשמים נמצאו, כמו העורר, במעצר, בשל החשש לפגיעות הדדיות בין המשפחות הניצות.

4.אכן, האח לא נעצר עד תום ההליכים. אך גרמה לכך תקלה של הממונים על החקירה, כשאלה לא הגישו נגדו כתב אישום אלא כעבור זמן. בשל כך, ולאחר שהיה כחודש לאחר המקרה משוחרר, נמצא שאין לעצרו עתה. אך אין בתקלה זו להצדיק שדינו של העורר יהיה דומה, כשברור על פי הנסיבות ששחרורו מהווה סיכון לציבור.

המקרה שבפני הינו אחד מאותם מקרים בהם האינטרס של הגנה על הציבור בפני אלימותו של נאשם מצדיק את מעצרו, אפילו שיתכן שיהיה בכך הפליה שלו בהשוואה לאחר (השווה לב"ש 240/78 מדינת ישראל נ' אטאמסי , פ"ד לב(3) 234; ובש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 94(2) 2078).

הערר נדחה.