בג"ץ 8512/02 נעים נסראלדין נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט דר) מיום 3.10.02 אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי מעצרו עד תום ההליכים.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של רצח בכונה תחילה על רקע העובדות הבאות: בתאריך 14.6.02 פרצה קטטה בכפר כסרא בין בני משפחת העורר למשפחות אחרות. במסגרת הקטטה, עלו העורר ונאשם אחר לגג בית וזרקו משם אבנים וחפצים שונים לעבר בני המשפחות היריבות. העורר הרים חלק מדוד שמש, העשוי ברזל ובטון והשליכו על ראשו של אחד האנשים אשר עמד אותה שעה מתחת לבית והביא להתמוטטותו בעוד העורר והאחר ממשיכים להשליך אבנים. הנפגע מת מפצעיו.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה לבית המשפט המחוזי נקבע כי ישנן ראיות לכאורה המערבות את העורר והשותף בעבירות המיוחסות להם וכי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ובלבד שישהו במקום מרוחק מבתיהם בכפר. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון אשר נתקבל. בית משפט זה קבע כי אין מקום להחלת חלופת מעצר נוכח אופי העבירה המיוחסת לעורר ולאור סכסוך דמים בין משפחות בכפר.

3.ביום 3.9.02 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו וזאת בהסתמך על הסכם סולחה שנערך ביום 16.8.02 בו מעורבים נכבדי העדה. בהסכם זה הצהירו הצדדים על סיום הסכסוך בנוגע לארועים שהיוו רקע לכתב האישום. בית המשפט המחוזי בעיינו מחדש בתנאי המעצר החליט כי למרות קיום הסולחה והתקוה שהיא מניחה להרגעת הרוחות במקום אין לראות בה משום הסרת החשש מפני ליבוי נוסף של עימות בין הקבוצות היריבות ודחה את הבקשה.

4.בא כוח העורר חוזר ומעלה בפנינו את טענותיו לענין הצורך בשחרורו של העורר נוכח הסכמי הסולחה שהושגו במהלך מעצרו. לדבריו, עם השגת ההסכם, חזקת המסוכנות שעמדה ביסוד החלטת המעצר נחלשת וניתן להניח כי הסכסוך החריף בין הקבוצות היריבות שכך ושוב אינו מאיים על שלום אנשי הכפר. הוא הדגיש כי לעורר אין עבר פלילי וכי שירת כשוטר מספר רב של שנים. בא כוח המדינה מתנגד לשחרור העורר בטענה כי אין בסולחה משום ערובה להסרת מסוכנותו של העורר וכי שחרורו עלול ללבות את הסכסוך מחדש ולהפר את האיזון העדין שהושג ביחסי הצדדים היריבים, הנשמר בעודו במעצר.

5.נתתי דעתי לטעמי הערר, ועל רקע מכלול נסיבות הענין איני רואה מקום לקבלו. המדובר בעורר המואשם בעבירת רצח בכונה תחילה אשר נמצאו לה ראיות לכאורה. חומרת העבירה ומסוכנות העורר הנלמדת ממנה אינה מצטמצמת לו עצמו. העבירה בוצעה על פי הנטען על רקע סכסוך דמים בין פלגים יריבים בכפר, והעורר לקח בו חלק דומיננטי. שחרורו בנסיבות אלה אינו מלווה במסוכנות מצדו בלבד, אלא הוא מהווה איום על שלום הכפר כולו משהוא עלול להלהיט מחדש את יצרי הקבוצות הניצות ולהחיות מאבק ישן עקוב מדם. בידודו של אחד הפעילים בסכסוך למשך פרק זמן על דרך מעצרו של העורר מבודד גורם סכנה ומכאן החלטתו של בית משפט זה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו ולהימנע מהפעלת חלופת מעצר בעניינו.

6.חתימת הסכם סולחה בין הקבוצות היריבות בהשתתפות נכבדי העדה הוא בודאי ארוע בעל משמעות חברתית ומסורתית חשובה, כצעד לקראת השכנת שלום בכפר. עם זאת, אין בסיס ממשי להנחה כי לאחר השגת הסכם כזה מתאיינת לחלוטין סכנת חידוש האיבה. הסכם הסולחה מעיד על נסיון לפתוח בתהליך של פיוס אולם עתידו של תהליך זה גם לאחר חתימת הסכם, אינו ניתן לצפייה מראש, והשלכתו לטווח ארוך על מערכת היחסים בין הצדדים היריבים לוטה בערפל (ראה בש"פ 7734/98 מוחמד סברי אבו-ראס נ' מדינת ישראל , תק' על' 98(4) 713, 714). בנסיבות אלה, חזקת המסוכנות המיוחסת לעורר אינה ניטלת נוכח עריכתו של הסכם הסולחה ומכאן שאין די בנסיבה חדשה זו כדי להצדיק סטייה מהחלטת בית משפט זה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.