בג"ץ 7009/00 מדינת ישראל נ. מוחמד לבאבידי

המדינה עוררת על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת גילאור) מיום 28.9.00 בה קבלה את בקשת המשיב במסגרת עיון חוזר לשחררו ממעצר עד תום ההליכים שהוטל עליו בהחלטה קודמת של אותו בית משפט. בעקבות ההחלטה נשוא ערר זה שוחרר המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים והשחרור עוכב עד למתן החלטה כאן.

המשיב הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה סתם, והרקע לאישומים הוא מעשי אלימות שכוונו כלפי אחות המשיב, היא המתלוננת וכלפי אדם עמו נפגשה - המתלונן. במהלך השנה שקדמה לכתב האישום היתה המתלוננת בקשרי חברות עם המתלונן, והדבר לא היה לרוחו של המשיב. בהמשך לכך, ביום 22.6.00 היכה המשיב את המתלוננת בפניה. לאחר מכן, הלך בלוויית שלושה אחרים לבית המתלונן כשהוא מצוייד בסכין, ולכשהמתלונן יצא מביתו למשמע דפיקות על דלת ביתו שלף המשיב את הסכין והחל לדקור אותו בחזה וברגל. המתלונן ברח לתוך ביתו, ובמהלך בריחתו המשיך המשיב לדקור אותו בגבו ובשאר חלקי גופו כאשר האחרים מנסים להפריד בין הניצים. כתוצאה ממעשי המשיב נגרמו למתלונן פגיעות גופניות קשות בחלקים שונים של גופו.

עם הגשת כתב אישום בקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הבקשה נתקבלה, ובהחלטתו הראשונה של בית משפט קמא מיום 10.7.00 נקבע כי מתקיימת במשיב חזקת מסוכנות בעלת אופי כזה אשר הופכת חלופת מעצר בעניינו לבלתי מתאימה. בית המשפט מצא כי

"התנהגותו כמתואר בכתב האישום מלמדת, לכאורה, כי הוא הינו בעל סף גירוי נמוך וניתן לומר כי יציאתו מהבית והליכתו לביתו של המתלונן ועוצמת הפגיעה במתלונן למרות נסיונותיו של זה לברוח מפניו, נעשתה מתוך כוונה ובאכזריות ולא רק משום להט יצרים או מעשה שטות... דוקא הצעה שפעולותיו של המשיב נעשו כדי להגן על כבוד המשפחה מחזקת את הצורך להגן על המתלוננים בפרט מפניו, ועל הציבור בכללותו."

ביום 4.9.00 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בנמקו את הבקשה בקיום הסכם סולחה שהושג בין אביו לבין אבי המתלונן. בעקבות בקשה זו החליט בית משפט קמא ביום 28.9.00 לשחרר את המשיב בחלופת מעצר בתנאים מגבילים וזאת לאחר שמצא כי נוכח הסכם הסולחה הופחת באופן ממשי היסוד לחשש ששחרור המשיב יגרום לפגיעה נוספת במתלונן.

המדינה עוררת על החלטת השחרור ועיקר טענתה הוא כי החשש לשלומם של המתלוננים לא הוסר גם אם נחתם הסכם סולחה. החשש גובר גם עקב עברו הפלילי המכביד של המשיב המתאפיין בעבירות אלימות ובתוכם תקיפת שוטר באמצעות נשק ומכל אלה עולה כי שחרור העורר בחלופת מעצר אינו מקנה בנסיבות הענין את מידת ההגנה והבטחון הנדרשים לנפגעים הפוטנציאליים.

בא כוח המשיב ביקש לאמץ את החלטת בית משפט קמא אשר יחס משקל למעבר הזמן ולהסכם הסולחה שנחתם ומצא כי מאז תחילת מעצרו של מרשו נשתנו הנסיבות באופן המאפשר והמצדיק לבוא לקראתו ולשחררו.

שקלתי בכובד ראש את טעמי הערר וטעמי הנגד בתשובה ובאתי לידי מסקנה כי באיזון כולל של מכלול השיקולים הצריכים לענין יש להותיר את המשיב במעצר עד תום ההליכים מששחרורו בחלופת מעצר - ואף בתנאים מכבידים במיוחד - עלול שלא לספק את מידת ההגנה הנדרשת לשלומם של אחות המשיב והמתלונן.

המדובר הוא, כך נראה, במעשי עבירה חמורים הכרוכים באלימות קשה ומסוכנת שנעשו על רקע שמירה על כבוד המשפחה. המעשים נכרכו בשימוש בנשק קר ובפגיעות שהגיעו בבירור כדי סיכון חיי אדם. מן הידוע הוא כי בסוג זה של עבירות עשויה תחושת המחוייבות המסורתית לנקמה לגבור אף על המודעות לצורך לקיים את החוק ולשמור על שלום הציבור, וזו עשויה אף לגבור על המורא מפני עמידה לדין וריצוי עונש חמור. הסכנה לשלום המתלוננים היא, איפוא, מיידית וממשית וחשיפת המשיב למצב בו יהא בידו לחזור על מעשים מסוכנים דומים עלולה להביא עמה סכנת חיים ואף אסון.

לסיכון האמור מצטרפת העובדה כי מדובר במשיב אשר היה מעורב גם בעבר במעשי אלימות קשים והוא נדון על עבירה של חבלה חמורה וכליאת שוא ב1997- והורשע בעבירה של תקיפת שוטר בעת היותו מזויין בנשק ב1999-. מעורבותו במעשי אלימות בעבר מחריפה את מסוכנותו בנוגע להקשר הדברים שבפנינו ודומה כי גם מעצר בית במקום המרוחק ממקום מגוריהם של המתלוננים תחת פיקוח נאמן של בני הבית לא יקנה את הבטחון הראוי לשלומם.

נתתי דעתי לשאלה האם יש בקיומו של הסכם הסולחה שנחתם בין אבי המשיב לאבי המתלונן כדי לשנות או כדי להפחית ממסוכנותו של המשיב. אף שאין להתעלם מחשיבותו של מסמך זה כגורם בהפשרת היחסים בין הצדדים, עדיין קשה לראות בו נתון מכריע שניתן להיבנות עליו כגורם הגורע ממסוכנותו של המשיב במידה כזו המצדיקה את שחרורו. איננו יודעים דבר על נסיבות עריכתו של ההסכם ועל מידת המחוייבות של הצדדים לשמור על התנאים האמורים בו. המשיב עצמו אינו שותף להסכם זה ואין זה ברור עד כמה הוא רואה עצמו קשור בתוכנו. בנסיבות אלה קשה לראות בקיום ההסכם משום עילה מספקת לשחרור המשיב כאשר מסוכנותו הגדולה נלמדת מהעבירות המיוחסות לו בהליך זה, וזאת על רקע עברו הפלילי הקודם, ועל רקע החשש כי מחוייבות לשמירה על כבוד המשפחה עלולה להביאו למעשים מסוכנים נוספים אשר יעמידו את חייהם ושלומם של המתלוננים במבחן נוסף. ואכן, בפסיקה הובעה לא אחת הדעה כי הסכם סולחה, חרף חשיבותו אינו שיקול מכריע לשחרור נאשם כאשר מדובר בעבירות אלימות קשות. (השווה: בש"פ 2960/96 קוודיר נ' מדינת ישראל, דינים עליון מג 517; בש"פ 7734/98 אבוראס נ' מדינת ישראל, דינים עליון נ"ה 364; בש"פ 6878/97 מדינת ישראל נ' בראמי, תקדין עליון 97(3) עמ' 188; בש"פ 4988/00, מדינת ישראל נ' אלעזזמה (מיום 12.7.00 לא פורסם); בש"פ 373/99 אבו עמר נ' מדינת ישראל (מיום 26.1.99 (לא פורסם)).

נוכח החששות האמורים, אינני רואה מנוס מלהורות על קבלת הערר, על ביטולה של החלטת בית משפט קמא, ועל מתן צו לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.