בש"פ 9100/09 עלי עיד שעבאן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה בתיק מ"ת 1857/10-09 מיום 22.10.09 (כבוד השופט ר' שפירא), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר ונאשם אחר הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין, הכל בניגוד לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות לכאורה בתיק, הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום או לחלק מהן; כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר וכי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו של העורר במיוחד בשל עברו הפלילי.

מכאן הערר שלפני, בגדרו חוזר העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח העורר מודה בקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר וטוען רק לעניין חלופת מעצר. לטענתו, על אף קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר קיימת חובה לבדוק חלופת מעצר שתבטיח את איון המסוכנות. לטענתו, חלקו של העורר קטן מאוד באירוע שנמשך כולו דקות ספורות. מאז ביצוע העבירה האחרונה שבוצעה לפני כ- 8 וחצי שנים, לא נפתחו כנגדו תיקים כלשהם והוא מעולם לא שהה במאסר.

עוד הוא מוסיף וטוען, כי מיד לאחר האירוע נערכה בין הצדדים סולחה שנחתמה על-ידי המבוגרים במשפחת שעבאן ומשפחת אבו אלרוב. בהמשך, נחתם הסכם סולחה נוסף על-ידי ועדת הסולחה והמשפחות. מאז האירוע ועד היום נשמר שקט, הסולחה תקפה והצדדים מקיימים את אשר התחייבו ללא כל הסתייגות.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, בנסיבות המקרה דנן, מאחר ומדובר באירוע אלים ביותר אשר מסוכנות העורר מובהקת, אין חלופת מעצר מתאימה בעניינו של העורר. עוד מוסיפה וטוענת היא, כי הסכם הסולחה אליו הגיעו הצדדים, אינו מאיין את מסוכנות העורר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי כפי שקבע בית-המשפט המחוזי וכפי שגם מסכים בא-כוח העורר, חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר, הקושרת אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום ודי בכך כאשר במעצר עד תום ההליכים עסקינן.

אשר לעילת מעצר – אף אני סבור, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על מסוכנות רבה מצידו, כאשר הכל התחיל בויכוח בין ילדים, אשר הוביל, בסופו של דבר, להתנהגות אלימה ביותר, שכתוצאה ממנה נחבל המתלונן קשות והיה מאושפז בבית חולים מחוסר הכרה. בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות מספר עילות מעצר סטטוטוריות ואף קיים יסוד סביר לחשש, כי העורר יסכן את ביטחון משפחת המתלונן ושלומו של המתלונן, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בנוסף לכך, אף עברו הפלילי של העורר מעיד על מסוכנותו הגדולה למשפחת המתלונן ולביטחונם. בשל כך שוכנעתי, כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר.

אשר לחלופת מעצר – כידוע, כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי בחינה של חלופת מעצר דורשת קיומו של אמון בנאשם (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391). במקרה שלפני, כאמור, עברו הפלילי של העורר הינו עשיר. הוא כולל הרשעות קודמות בעבירות של מסירת ידיעות כוזבות, שיבוש מהלכי משפט, גניבה ותקיפה סתם. העורר ביצע מעשים חמורים ביותר, אשר בוצעו על רקע ויכוח מילולי שהתחיל בין ילדים, אשר התפתח והוביל למעשים אלימים שתוצאתן גרימת נזקים חמורים ביותר למתלונן. מעשים אלה של העורר מעידים על מסוכנותו והזלזול שלו באכיפת החוק. גם כאשר המתלונן נפל על הרצפה לאחר שהנאשם האחר היכה בו עם מקל בראשו ולאחר שאיבד את הכרתו, חוזר ומתקרב העורר אל המתלונן ומתחיל לדרוך על חלקי גופו, לרבות על ראשו. ואם בזאת לא סגי, ממשיך העורר עם הנאשם האחר ותוקף את בני משפחת המתלונן ופוגע בכל מי שמנסה לעצור אותו, לרבות ילדו, בן ה- 13, של המתלונן.

כידוע, הלכה היא, כי עבירות של חבלה חמורה, ככלל, מחייבות מעצר עד תום ההליכים. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ייעתר בית-המשפט לחלופת מעצר. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בבש"פ 6802/07 אברהים כלילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 27.8.07):

"במקרים בהם ישנן ראיות לכאורה לקיומה של עבירת אלימות שגרמה חבלה חמורה לקורבנה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בעבירות כאלה לשלום ובטחון הציבור, רק נסיבות חריגות יובילו את בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר".

אשר להסכם הסולחה אליו הגיעו הצדדים – בבש"פ 2890/09 אנואר חסן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 6.4.09) התייחסתי למוסד הסולחה ולמקום שיש להעניק לו במסגרת ההליך הפלילי. וכך קבעתי:

"בית משפט זה התייחס לא פעם בפסיקתו למוסד הסולחה, ולמקום שיש להעניק לו במסגרת ההליך המשפטי (ראו, למשל, בש"פ 7734/98 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.1998); בש"פ 8512/02 נסראלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); בש"פ 8041/06 מרזוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2006); בש"פ 8449/07 אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2007); בש"פ 590/08 מדינת ישראל נ' מריסאת (לא פורסם, 21.1.2008)). בפסיקה זו הכיר בית המשפט בחשיבותו של מוסד זה בחברות מסורתיות, בהשכינו לא פעם שלום בית בין קבוצות יריבות, בתיווכם של נכבדי העדה, תוך קידום עקרונות של "צדק מאחה", אשר יש בהם לא פעם כדי להביא לסיומם סכסוכים אלימים. אציין כי אף אני שותף לגישה זו, המשלימה את פועלו של המשפט הפוראמלי, באמצעות הידברות ומפגש בין הצדדים לסכסוך, ומתן גושפנקא להסכם זה מידי דמויות סמכויותיות.

אלא שיש לזכור, כי חרף חשיבותו של מוסד הסולחה כאמצעי לפתרון סכסוכים, מדובר במוסד שמעצם מהותו הינו חיצוני ומקביל להליך העונשי, ועל כן השלכתו על ההליכים המשפטיים לא תהיה ישירה, ומידת השפעתו תשתנה ממקרה למקרה. על פי רוב, עיקר המשקל המוענק להסכם הסולחה יהיה רק לקראת מיצוי ההליך המשפטי – בשלב גזירת הדין, כחלק ממכלול השיקולים הנשקלים לקולת העונש, או במסגרת הטעמים לקבלתו של הסדר טיעון (ראו, למשל, ע"פ 7126/04 גדיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005); והשוו רון שפירא, הגיעה העת לסולחה", הפרקליט מח(2) 433, 438 (2006)).

במקביל, ניתן להתייחס להסכם הסולחה גם בסוגיות הנוגעות למעצר, כחלק מהערכת מסוכנותו של הנאשם. אלא שגם כאן הסכם הסולחה אינו חזות הכול, אלא אך רכיב אחד בשאלה העובדתית בדבר המסוכנות. כך, יהיו מקרים שנסיבותיהם יצדיקו מתן משקל מכריע לפיוס בין הצדדים, ומנגד מקרים בהם משקלו של הסכם זה יהא מועט ביותר – כל מקרה ונסיבותיו. עם זאת, ככלל ניתן לומר כי לרוב אין בהסכם הסולחה כדי לשמש ערובה מפני הישנותם של מעשי אלימות בין הצדדים לסכסוך שברקע הסכם, ואין בו עצמו כדי לאיין את מסוכנותו של מי שמואשם בביצוע עבירות על רקע סכסוך זה (ראו בש"פ 10495/03 חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.2003))." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

במקרה שלפני, לא מצאתי כי יש בהסכם הסולחה כדי לשנות מההחלטה בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מדובר במי שקיימות כנגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוען של עבירות אלימות קשות. זאת, בצירוף עברו הפלילי, הכולל מספר הרשעות, מביאים למסקנה חד-משמעית בדבר מסוכנות שלא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר, ואין בחתימת הסכם הסולחה, בנסיבות המקרה הנדון, כדי לשנות מקביעה זו.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר-על-כן, הערר נדחה.