בש"פ 5368/13מאג'ד אבו ראס נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט קולה) מיום 11.7.13 במ"ת 3728-06-13 אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. עניינו של הערר – פרשת אלימות קשה על רקע סכסוך משפחות. הערר מופנה הן כנגד קיומן של ראיות לכאורה כנגד העוררים, והן כנגד הקביעה כי אין ניתן להורות על חלופת מעצר בעניינם.

רקע

ב.

כנגד העוררים (העורר 1 יכונה להלן

מאג'ד והעורר 2 יכונה להלן עאטף ) הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (ת"פ 3689-05-13) הכולל שלושה אישומים. באישום הראשון, העיקרי, נטען כי העוררים קשרו קשר עם לפחות ארבעה קרובי משפחה נוספים (להלן כולם יחד החבורה ) לפגוע במתלוננים, שני אחים ממשפחת סלטי – בסאם ו גסאן (שניהם יחד המתלוננים ) – ולגרום להם חבלות חמורות. נטען, כי לשם כך הצטיידו בני החבורה בצינורות ברזל, מוטות וקרשים, ובערב יום 24.4.13 המתינו למתלוננים בשלושה כלי רכב, ששניים מהם שייכים למאג'ד, שעה שאלה ביקרו בבית אחותם בשכונת כרם אל סחב בנצרת. לפי הנטען בכתב האישום, סמוך לאחר חצות יצאו המתלוננים מבית אחותם והחלו בנסיעה לכיוון היציאה מן השכונה; במהלך נסיעתם הבחינו ברכב מסוג מרצדס, חשדו כי המדובר במארב והחלו לנסוע לאחור. אז – כך נטען – חסם את צדם האחורי רכב מסוג רנו קנגו, ורכב נוסף מסוג סובארו חסם אותם מכיוון שמאל, בעוד שצדם הימני היה חסום בקיר לבנים. כנטען, משיצאו המתלוננים מן הרכב וביקשו לנוס, ניגשו העוררים אל בסאם כשהם אוחזים מוט כלשהו ואמרו לו "אין לך לאן לברוח תפסנו אותך", ואחד מבני החבורה (להלן מוחמד ) היכה אותו בפניו במוט ברזל והפילו ארצה. בכתב האישום נטען, כי לאחר מכן הצטרפו העוררים למוחמד ושלושתם הכו את בסאם בכל חלקי גופו, בעודו שוכב על הקרקע מטושטש. נטען, כי במקביל ניגשו שנים אחרים מבני החבורה לגסאן, חבטו בראשו פעמיים באמצעות צינור, וכשנפל המשיכו להכות בו בכל חלקי גופו. החבורה חדלה ממעשיה רק לאחר ששכנים התקרבו למקום. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננים חבלות ראש, שברים ופציעות חמורות, ובסאם אושפז למשך חמישה ימים. בגין מעשים אלה יוחסו לעוררים עבירות של חבלה בכונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; והסתייעות ברכב לצורך ביצוע עבירה מסוג פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשל"א-1961. באישומים השני והשלישי נטען, כי חרף מספר ביקורים שערכה המשטרה בביתו של כל אחד מן העוררים בניסיון לאתרם, לא התייצבו בתחנת המשטרה, עד שביום 16.5.13 נעצר עאטף וביום 26.5.13 נעצר מאג'ד. בגין זאת יוחסה לכל אחד מהם עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (מ"ת 3728-06-13). בדיון בבית המשפט המחוזי מיום 6.6.13 הסכים בא כוחם של העוררים לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, תוך שהוא שומר על זכותו לטעון לכרסום בעצמתה, ולבקשתו הורה בית המשפט על עריכת תסקיר בעניינם של העוררים לצורך בחינתה של חלופת מעצר.

ד.

בתסקיר מיום 2.7.13 בעניינו של מאג'ד תואר מצבו המשפחתי – בן 48, נשוי ואב לארבעה ילדים. התרשמותו של שירות המבחן היתה כי מאג'ד אינו חוֹוה מצוקה חריפה במעצר. בתסקיר צוין, כי מאג'ד תיאר את הרקע למעצרו – סכסוך בין משפחתו למשפחת המתלוננים ללא סיבה קונקרטית, בעטיו אף הוציא צו הגנה לילדיו לאחר שאלה הותקפו על ידי משפחת המתלוננים. הגם ששירות המבחן ציין כי תפקודו היומיומי של מאג'ד תקין, הערכתו – נוכח עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירת אלימות וסכסוך המשפחות – היתה כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פורצת גבולות מצדו. סיכון זה, כך נאמר, מצריך חלופת מעצר אשר תבטיח גבולות חיצוניים ברורים ואלמנטים של ניטרליות בהקשר סכסוך המשפחות וכן ערבות צד ג'. באשר לחלופה הקונקרטית שהוצעה – מעצר בית אצל חברו של מאג'ד בטבעון בפיקוחם של רעיית החבר, רעייתו של מאג'ד, אחיו הגדול ושני חברים נוספים – נאמר, כי מדובר במפקחים נורמטיביים ורציניים, אשר מוכנים לסייע למאג'ד להתמודד עם התקופה המשברית אותה הוא חוֹוה. עם זאת, ומשחברו של מאג'ד – המפקח העיקרי – שהה בחו"ל באותה העת, נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרור, בציינו כי אם אותו חבר יתייצב לדיון בבית המשפט ויביע נכונות לפקח על מאג'ד, יומלץ על שחרורו לחלופה המוצעת בפיקוח מעצר.

ה.

בתסקיר מיום 2.7.13 בעניינו של עאטף תואר מצבו המשפחתי – בן 45, נשוי ואב לארבעה ילדים. התרשמותו של שירות המבחן היתה כי עאטף אינו חוֹוה מצוקה חריפה במעצר. השירות התרשם כי עאטף ניחן בכישורי חיים גבוהים ובתפקוד משפחתי ותעסוקתי תקין, ועם זאת מצוי בסביבה חברתית המעודדת לעתים פתרון סכסוכים באמצעים שאינם חוקיים. הערכת השירות היתה, כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פורצת גבולות מצדו של עאטף. סיכון זה, כך נאמר, מצריך (בדומה למאג'ד) חלופת מעצר אשר תציב עבורו גבול ניטרלי, ערבות צד ג' והרחקה מהמתלוננים. באשר לחלופה הקונקרטית שהוצעה – מעצר בית בבית הורי אחייניתו של עאטף בכפר טמרה – נאמר, כי מדובר במפקחים היכולים לקיים פיקוח אפקטיבי; צוין, כי גם רעייתו של עאטף ושניים מאֶחיו נכונים לסייע לו ולשתף פעולה עם גורמי הטיפול. רעייתו של עאטף תיארה בפני שירות המבחן קשיי משפחה נוכח מעצרו המתמשך. בסיכומו של דבר נאמר, כי החלופה המוצעת מבטיחה מערך פיקוח הדוק ויציב, ועל כן הומלץ על שחרורו של עאטף לחלופה זו.

ו.

בדיון שהתקיים ביום 4.7.13 נחקר המפקח העיקרי שהוצע על ידי מאג'ד, ונתן את הסכמתו כי האחרון יתגורר בביתו.

ז.

ביני לביני, ביום 16.6.13 ניתנה החלטה בבית משפט זה בעניין מעצרו של מוחמד, מפי השופט שהם (בש"פ 4208/13 מדינת ישראל נ' אבו ראס ). ברקע להחלטה זו עמדה החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופטת מוניץ) מיום 12.6.13 במ"ת 24469-05-13, בגדרה שוחרר מוחמד לחלופת מעצר. בהחלטתו של השופט שוהם נאמר, כי מוחמד לא כפר בקיומה של תשתית ראיית לכאורית נגדו ובקיומה של עילת מעצר. נאמר, כי בית המשפט המחוזי נהג כראוי בבחנו את השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, אולם "לא הסיק את המסקנות המתבקשות, בשים לב לתוכנו של תסקיר המעצר ועל יסוד כלל הנסיבות". עוד נאמר, כי ככלל עבירות של חבלה חמורה מחייבות מעצר עד תום ההליכים, וכי אין קיימות נסיבות חריגות המצדיקות חלופה, לא כל שכן כשעסקינן בעבירות אלימות על רקע סכסוך משפחות. לדברי השופט שהם, נוכח התחמקותו של מוחמד מגורמי אכיפת החוק ונסיונו להימלט מידיהם, אינו ראוי לאמון ואף "קיים חשש כי הוא ינסה למלט עצמו מאימת הדין ולשבש את מהלכי המשפט", ובנסיבות אלה "כל חלופת מעצר לא תסכון".

ח.

בהחלטתו מיום 11.7.13 עמד בית המשפט המחוזי תחילה על ההליכים בעניינו של מוחמד. נאמר, כי "להחלטתו של השופט שהם יש משקל של ממש בבואי לדון בעניינם של שני המשיבים [העוררים –א"ר]". נאמר, כי עוצמת הראיות הלכאוריות בעניינם של העוררים אינה נבדלת מזו של מוחמד. בית המשפט המחוזי נדרש להודעותיהם של המתלוננים ולעדות נוספת, הקושרות את העוררים למעשה התקיפה. בית המשפט המחוזי ציין, כי גם בסתירות כאלה ואחרות בין גרסאותיהם של המתלוננים אין "כדי לקבוע כבר עתה שמדובר בסתירות מהותיות היורדות לגופם של דברים". בהקשר הראיות לכאורה נזכרו בהחלטת בית המשפט המחוזי גם העובדה כי ששניים מכלי הרכב שהשתתפו בתקיפה זוהו על ידי המתלוננים כשייכים למאג'ד; העובדה שהעוררים נמלטו מהמשטרה; וכן קריסת האליבי שניתן על ידי עאטף.

בית המשפט המחוזי ציין, כי לא נמצא "עניין מהותי שיש בו כדי להבדיל את עניינם של המשיבים שבפניי מעניינו של מוחמד",

וכי כל הנימוקים שזקף השופט שהם לחובתו של מוחמד יפים, ואולי ביתר שאת, גם לעניינם של העוררים. לדבריו של בית המשפט המחוזי, משקבע השופט שהם כי במקרה דנא לא תסכון כל חלופה, אין ניתן לסטות מקביעתו בעניינם של העוררים.

הערר והדיון

ט.

מכאן הערר, בו נטען כי עוצמתן של הראיות הלכאוריות הקושרות את העוררים לאירוע אינה מצדיקה את מעצרם, וכי לא נמצאה תשתית לכאורית למעורבותם האקטיבית באירוע. נטען, כי גם אם יימצא שקיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת, ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך אחרת – החלופות אשר נבחנו על ידי שירות המבחן.

י.

בדיון טענו באי כוח העוררים, כי רק באסם קשר את העוררים לאירוע, וכי גם הוא לא מסר שהוכה על ידיהם. לטענתם, הראיות בתיק אינן יכולות לבסס את העבירה של ראיות לכאורה. עוד טענו, כי גילם של העוררים, חלקם הפסיבי לכאורה באירוע והעובדה כי כל המעורבים נעצרו, מבדילה את עניינם מעניינו של מוחמד.

יא.

באת כוח המשיבה טענה, כי חומר הראיות קושר את העוררים לאירוע, ומייחס להם השתתפות אקטיבית בו. לטענתה, מדובר במעשים חמורים המלמדים על מסוכנות, והעוררים לא התייצבו לחקירה במשך חודש. באת כוח המשיבה ציינה, כי במעשיו הפר מאג'ד צו הרחקה שניתן בבית משפט השלום ביום 14.2.13, וכי בכוונת המשיבה לתקן את כתב האישום ולייחס לו הפרת צו הרחקה. כן הגישה את גיליון הרישום הפלילי של העוררים – למאג'ד שלוש הרשעות, מתוכן אחת בעבירת אלימות, כולן מלפני 16-13 שנים; לעאטף הרשעות (שתיים ישנות והאחרונה מ-2004) בשתי עבירות סמים לצריכה עצמית ובעבירת רכוש.

הכרעה

יב.

אדרש תחילה לסוגית הראיות: כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים מצוּוֶה בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, קרי, האם קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק)). לאחר עיון בחומר החקירה סבורני, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העוררים.

יג.

בהודעתו מיום 25.4.13 מסר באסם (עמ' 1 שורות 24-22), כי זיהה את שני העוררים בזירת האירוע. עוד מסר, כי לעוררים היו קרשים בידיים (עמ' 2 שורות 2-1), כי מוחמד נתן לו את המכה הראשונה בפנים וכי כולם נתנו לו מכות עם הקרשים (עמ' 2 שורות 7-5). גם בהודעתו מיום 8.5.13 נקב באסם בשמותיהם של העוררים (שורה 14) וציין כי מאג'ד החזיק ביד "מקל או צינור" (שורה 19), וכי עאטף "החזיק ביד משהו באורך מטר לערך או צינור או אלה" (שורה 25). לבאסם נערכו עימותים עם המעורבים בפרשה, וגם בהם נקב בשמותיהם של העוררים (עימות עם מוחמד מיום 2.5.13, שורות 6 ו-21; עימות עם מאג'ד מיום 29.5.13, שורה 11). בעימות עם מאג'ד טען באסם, כי "התחילו להכות אותי מאג'ד ועאטף ומוחמד לחסין" (שורה 11). בעימות עם עאטף מיום 21.5.13 טען באסם, כי "אני ראיתי אותו בוודאות במאה אחוז עמד קרוב אלי" (שורה 28).

בהודעתו מיום 25.4.13 טען באסם, כי כלי הרכב מסוג מרצדס ורנו שהיו מעורבים באירוע, שייכים למאג'ד (שורות 12 ו-17).

גסאן, בהודעתו מיום 25.4.13, לא נקב בשמותיהם של העוררים כמי שנכחו בזירת האירוע. גם בעימות שנערך לו עם מוחמד ביום 2.5.13 לא נקב גסאן בשמותיהם של העוררים. מאוחר יותר, בהודעתו מיום 8.5.13, מסר גסאן, בתשובה לשאלתו של החוקר, כי ראה את מאג'ד. גם בעימות שנערך לו עם מאג'ד ביום 29.5.13 טען גסאן, כי מאג'ד נכח בזירת האירוע (שורות 12, 15, 36). לאחר מכן, בעימותים שנערכו לו ביום 9.7.13 עם מעורבים אחרים (מוחמד אחמד ומוחמד מאג'ד), לא נקב גסאן בשמותיהם של העוררים. גם גסאן בהודעתו מיום 25.4.13 מסר, כי רכב המרצדס שייך למאג'ד (שורה 10).

העד מוחמד זועבי מסר בהודעתו מיום 7.5.13, כי שמע את באסם אומר בזירת האירוע "מאג'ד והבנים שלו הרגו אותי" (שורה 18).

מאג'ד, בהודעתו מיום 21.5.13, מסר כי בשעת האירוע היה "או בבית או אצל אח שלי" (שורות 8-7). אחיו של מאג'ד, חוסיין, מסר כי מאג'ד שהה אצלו בשעת האירוע (הודעתו מיום 1.5.13). כך מסרו גם מוחמד אבו ראס בהודעתו מיום 29.4.13, חייר יונס בהודעתו מיום 1.5.13 ועבדאללה ביאטרה בהודעתו מיום 5.5.13.

עאטף, בהודעתו מיום 20.5.13, מסר כי כל השבוע הוא עובד בראשון לציון, וחוזר הביתה בבוקר יום שישי (שורות 62-61). בהודעתו מיום 24.5.13 שב וטען עאטף, כי כל השבוע הוא שוהה בראשון לציון וחוזר הביתה ביום שישי (שורות 16-11). גם כך העידו רעייתו של עאטף, נבילה, בהודעתה מיום 21.5.13, אברהים אבו ראס – שלפי הטענה היה מעסיקו של עאטף – בהודעתו מיום 22.5.13, וחדר אבו ראס, שלפי הטענה עבד עם עאבד בהודעתו מיום 23.5.13. בהתייחס לתאריך האירוע מסר עאטף, בהודעתו מיום 20.5.13,

כי "אני לא יודע היכן הייתי בתאריך הזה" (שורה 61). בעימות שנערך לו עם באסם ביום 21.5.13 טען באסם, כי אינו יודע היכן היה ביום הזה [במועד האירוע – א"ר]. בחקירתו מיום 28.5.13 הוטחה בעאטף הטענה, כי לפי תדפיס הנסיעות של רכבו, בחודשים אפריל-מאי 2013 היה נוסע כל יום לדרום וחוזר בערב לצפון. בתחילה שמר עאטף על זכות השתיקה, ולאחר מכן טען כי אחד העובדים נהג ברכב. כשנשאל מיהו אותו עובד, שמר על זכות השתיקה (שורות 37 ואילך).

מן האמור עולה, כי עיקרה של התשתית הראייתית הלכאורית כנגד המשיבים מצויה בהודעותיהם של המתלוננים, ובעיקר של באסם (ראו פסקאות 54-51 להחלטתו של בית המשפט המחוזי). בניגוד לנטען בערר, תשתית לכאורית זו מלמדת גם על מעורבות אקטיבית של העוררים באירוע. בבש"פ 11404/03 אבו סבית נ' מדינת ישראל (2004) נאמר, מפי השופטת (כתארה אז ביניש), כי "בהליך המעצר כאשר לא נבחנת שאלת המהימנות, ניתן לראות בגרסת מתלונן הניצבת אל מול גרסת נאשם, בהיעדר 'כרסום' לכאורי במהימנות העולה על פני הדברים מקריאת חומר הראיות, כי יש בה כדי לבסס ראיות לכאורה לאשמתו של העורר". סבורני, כי גם אם נשקלל את החשש הלכאורי – כי למתלוננים היה אינטרס להפליל את העוררים על רקע סכסוך המשפחות – איני סבור שיש בכך כדי להטות את הכף עדי קביעה, כי עצמתן של הראיות אינה מצדיקה את מעצרם של העוררים (ראו בש"פ 8707/11 חלייסי נ' מדינת ישראל

(2011)). כך גם מצוותו של השכל הישר.

יד.

אשר לעילת מעצר: המעשים המיוחסים לעוררים באישום הראשון מקימים הן את עילת המסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים), והן את החזקה הסטטוטורית שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4), שכן לכאורה מדובר בעבירה שנעשתה "באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי ברקע לאירועים עומד סכסוך משפחות רב שנים שסופו אינו נראה באופק, ושעלול להצית חלילה אירועי אלימות נוספים. האישום השני שבכתב האישום, המייחס לעוררים התחמקות מגורמי האכיפה, מלמד על חשש להתחמקות מהליכי שפיטה ומקים את עילת המעצר שבסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. נדמה, כי על קיומן של עילות מעצר אין חולקים גם העוררים, שכן ראשו השני של הערר התמקד בטענה בדבר שחרור לחלופה. על כך נעמוד עתה.

טו.

האם נוכח החלטתו של השופט שהם בעניינו של מוחמד אין לשקול כל חלופה בעניינם של העוררים? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב. דעתי, בכל הכבוד, שונה. נקודת המוצא בהחלטתו של השופט שהם היתה (פסקה 13) כי המחוקק ציונו לבחון האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופה. בהחלטתו של השופט שהם נאמר, כי מוחמד אינו ראוי לאמון, וכי קיים חשש שינסה למלט עצמו מאימת הדין ולשבש מהלכי משפט "בעיקר, כאשר שני הנאשמים האחרים בכתב האישום נעצרו בשלב מאוחר יותר, ושני חשודים נוספים מבין התוקפים עדיין לא נעצרו". מדובר בקביעה קונקרטית בעניינו של מוחמד, שניתנה לפני כחודש ומחצה, אשר אינה מחייבת, מיניה וביה, הסקת מסקנה דומה בעניינם של העוררים. דומה, כי עניינם הקונקרטי של העוררים אכן נבדל במידה מסוימת מעניינו של מוחמד, ואף חל שינוי מסוים בנסיבות, באופן המצדיק שקילתה של חלופת מעצר בעניינם. במה דברים אמורים?

טז.

ראשית, כתב האישום שהוגש נגד מוחמד ייחס לו בריחה אקטיבית משוטרים, בעת ניסיון לעצרו (פסקה 6 סיפא להחלטתו של השופט שהם בבש"פ 4208/13). בנדוננו, אין מיוחס לעוררים מעשה בריחה אקטיבי. הבדל זה משליך למצער על עילת המעצר בדבר חשש להימלטות מאימת הדין.

שנית, בעת נתינת ההחלטה בעניינו של מוחמד, התהלכו שניים מן המעורבים בפרשה באופן חופשי. ואולם, מני ניתנה החלטה זו נעצרו אותם שניים (ראו פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 11.7.13 שורות 12-11). פשיטא, כי גם בכך יש כדי להקהות את החשש מפי שיבוש הליכי משפט.

שלישית, מוחמד, לפי כתב האישום שהוגש בעניינו, צעיר מן העוררים בכעשור ומחצה (ולמעלה מזה). לכך עשויה להיות – בנסיבות מסוימות – נפקות לענייננו.

יז.

איני מקל ראש בעברם הפלילי של העוררים, אך הוא ישן למדי; איני מקל ראש גם בצורך באחידות ככל הניתן, שהיה בודאי לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בענייננו. כך אף לגבי הפרתו לכאורה של צו ההרחקה. אף ער אני לדברי בית משפט זה באשר לדינן של עבירות חבלה חמורה באשר למעצר (בש"פ 9100/09 שעבן נ' מדינת ישראל (2009)) שציטט השופט שהם בפסקה 14. ואולם,שאלה היא אם מעשיהם לכאורה של העוררים משמיטים כל אפשרות של מתן אמון, דבר שהשופט שהם נדרש אליו בעקבות נסיון ההימלטות של מוחמד (פסקה 15); וסבורני, לא בלי התלבטות, כי עוצמת "שיקולי אי האמון" בענייננו נראית חלשה יותר.

יח.

על רקע האמור, סבורני כי אין ניתן לומר קטגורית – כמסקנתו של בית המשפט קמא – שכל חלופת מעצר בעניינם של העוררים לא תסכון. ואולם, בית המשפט המחוזי לא נטע מסמרות בחלופות שהוצעו על ידי העוררים ושנבחנו על ידי שירות המבחן, גם אם ציין כי התרשם לטובה "מהמפקחים המוצעים בעניינו [של מאג'ד – א"ר] (מה שאין כן בעניינו של עאטף)". וכמובן, בכל הכבוד לאמור בתסקירי המעצר, בית המשפט הוא הפוסק האחרון.

יט.

התיק יושב איפוא לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בחלופות שהוצעו על ידי העוררים ושנבחנו על ידי שירות המבחן. פשיטא, כי על כל חלופה עליה יוחלט, אם יוחלט, להבטיח את הרחקתם של העוררים מן המתלוננים, נושא משמעותי בסכסוכי משפחות, וכן את התייצבותם למשפטם, על דרך של קביעת תנאים כספיים בסכומים גבוהים, ערבויות והפקדות, איזוק אלקטרוני, פיקוח צמוד הפקדת דרכון, עיכוב יציאה, ואפשרות למשטרה לודא קיום התנאים.

כללם של דברים

כ.

הערר מתקבל איפוא בחלקו, כאמור למעלה.