בש"פ 6802/07 אברהים כליל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' שיף ), שהורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בחיפה הואשם העורר בגרימת חבלה בכוונה מחמירה להטיל נכות או מום. על פי הנטען בכתב האישום, בילה הנאשם בלילה שבין ה-6.7.07 ל-7.7.07 בחוף דור בחברתם של הייתם בן זכריה ברייה (להלן: הייתם ) ורפיק בן מחמוד מרעי, המכונה גוגו (להלן: גוגו ). בשעה מסוימת לאחר חצות, התקשר גוגו אל המתלונן והורה לו להגיע לחוף בו שהו השלושה על מנת לדבר. בין המתלונן לבין השלושה היתה היכרות מוקדמת. ברשות השלושה היו מקל וחפץ חד. גוגו פנה אל המתלונן ושאלו מדוע הוא "מלכלך" עליו, ובטרם הספיק המתלונן להשיב, עטו עליו השלושה והחלו מכים אותו באמצעות המקל, לחנקו ולדקרו באמצעות החפץ החד שהיה ברשותם. השלושה המשיכו להכות ולבעוט במתלונן גם כאשר נפל ארצה. כתוצאה ממעשיהם נגרמו למתלונן הפגיעות הבאות: דקירה חודרנית בחלקו הימני התחתון של בית החזה, שתי דקירות בגב העליון, פצע חתך נוסף בבית החזה, פצע חתך ביד ימין, שפשופי עור במרפק ימין ושתי המאטומות בראשו. המתלונן אושפז בבית חולים למשך חמישה ימים עקב פציעותיו.

2.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המשיבה כי יש בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר בעבירה המיוחסת לו – הודייתם של המשיבים וביניהם העורר, הודעתו של המתלונן, הודעתו של עד ראיה ותיעוד רפואי. נטען כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), התשנ"ו – 1996, ס"ח 338 (להלן: חוק המעצרים ) ועל כן קיים חשש שאם ישוחרר, ולו בתנאים מגבילים, יהווה סכנה לשלום וביטחון המתלונן והציבור בכללותו. לזאת הוסיפה המשיבה כי העורר ביצע עבירה קודמת של תקיפת שוטר ואיומים, אולם בית המשפט לנוער שדן בעניין החליט שלא להרשיעו בה על אף שנקבע כי ביצע את העבירה. לשיטתה של המבקשת המדובר באירוע מתוכנן אליו הגיעו המעורבים מצוידים בציוד לתקיפתו של המתלונן, אשר רק בנס הסתיים אך בפציעתו, ומצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

בא כוחו של העורר טען כי אין ראיות הקושרות אותו לביצוע הדקירה והתקיפה במקל, פרט להודעתו של הייתם שאיננה מהימנה לשיטתו, שכן הייתם חזר בו במהלך עימות שנערך בין השניים. כמו כן נטען כי המתלונן זיהה את העורר כמי שהכה בו במקל ולא כמי שדקרו, מדובר באירוע חד פעמי, שאיננו מתוכנן, ורק לאחר בואו של המתלונן לחוף הים התפתח למעשה ויכוח שהסלים.

3.

בית המשפט קמא בחן את התשתית הראייתית עליה הושתת כתב האישום נגד העורר. הודעתו של המתלונן לימדה כי זיהה מספר פעמים את העורר כמי שהיכה אותו במקל. בית המשפט קמא ציין כי העורר, בהודעתו הראשונה, בה הודה כי נכח במקום ובמועד המתוארים בכתב האישום ונפגש עם המתלונן, טען כי ניסה להפריד בין המתקוטטים, אך הורחק על ידי נוכחים במקום. כמו כן טען כי רק משנחקר נודע לו כי המתלונן נדקר. אולם, בהודעתו השנייה, משהתבקש לתאר את הסכין בה נדקר המתלונן מסר תיאור שלה. כמו כן מסר באותה הודעה כי לא גוגו הוא שדקר את המתלונן אלא הייתם. לשאלה האם תקף את המתלונן השיב כי סטר לו ונתן לו "בוקס בכתף". לשאלה מי הכה את המתלונן במקל השיב כי אף אחד לא עשה כן וכי המקל היה על הרצפה והוא הרים אותו וזרק אותו. כמו כן מסר שוב כי הייתם הוא הדוקר. הייתם מסר בהודעתו כי העורר דקר את המתלונן במצח או בבטן, ובהמשך ההודעה אף אמר כי העורר דקר את המתלונן פעמיים, פעם בבטן ופעם במצח. בהודעתו השנייה מסר הייתם כי העורר הוא שהכה את המתלונן עם מקל וכמו כן מסר כי הלה אף לקח את הדוקרן וחבט במתלונן, אך הוא לא זכר היכן בדיוק פגע בו. בעימות בין העורר להייתם חזר בו הייתם מהודעותיו אלה וגרס כי הוא אשר ביצע את הנטען וכי העורר לא דקר את המתלונן. אולם, במזכר שערך אחד החוקרים לאחר העימות צוין כי הייתם פנה אליו ואמר "לא יפה מה שעשיתם לי ... זה ששמתם אותי פנים מול אברהים [העורר] ואמרתם לו שאני אמרתי שהוא דקר את פאדי [המתלונן]". לשאלת החוקר מדוע לקח אחריות למעשים שייחס בהודעותיו לעורר השיב כי "הוא חבר שלי", וכמו כן השיב כי לא שיקר בהודעותיו שקדמו לעימות. הייתם סרב לשוב לחדר בו נערך העימות. בית המשפט קמא מצא בכך הסבר מניח את הדעת באשר לחזרתו של הייתם מהודעותיו. עד ראיה שהכיר את המעורבים מסר בהודעתו כי היה במקום וראה את העורר מחזיק במקל ומכה את המתלונן. פלט שיחות יוצאות הראה כי ביום האירוע ובשעה המשוערת יצאה שיחה ממכשיר הטלפון הנייד של גוגו אל מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן, זאת בניגוד להודעת העורר בה טען כי היה זה המתלונן שהתקשר אל גוגו וביקש לדבר. בית המשפט קמא קבע כי יש לתת בשלב זה משקל יתר לגרסתו של הייתם, לפיה שיקר בעימות אך דיבר אמת בהודעותיו, משום שלא ניסה להתכחש לחלקו שלו בדקירת המתלונן. לאור האמור סבר בית משפט קמא כי ישנה תשתית ראייתית טובה להוכחת אשמו של העורר שאין בה פרכות מהותיות, המלמדת על ביצועה של עבירת אלימות אכזרית תוך שימוש בנשק קר ומקימה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. נלקחה בחשבון גם ה"הסתבכות" הקודמת של העורר עם החוק. על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לא נתבקש תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, משום שבית המשפט סבר כי בנסיבות המקרה אין די בחלופת מעצר על מנת לאיין את מסוכנותו.

4.

בטיעוניהם בפניי שבו הצדדים על עקרי טענותיהם בבית המשפט קמא. בא כוחו של העורר הדגיש כי הלה נכח במקום לצורך מסיבת יום ההולדת של אחיו שנערכה בהשתתפות אחרים ובהעדר המתלונן, וכי הגעתו של המתלונן כלל לא היתה ביוזמת העורר. מעולם לא היתה לעורר כל כוונה לפגוש את המתלונן והמפגש ביניהם היה ספונטני לחלוטין. נטען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי להודעתו של המתלונן ממנה עלה כי לא היה לו סכסוך עם המעורבים, המחזקת את טענת העורר כי לא היה מדובר כלל במעשה מתוכנן מראש. עוד נטען כי היה מקום לתת משקל לעובדה שהמתלונן הגיע מיוזמתו לחוף יחד עם אחרים, דבר המוכיח כי העורר לא יזם את המפגש.

בנוסף לאמור טען בא כוחו של העורר כי הלה הכחיש בשתי הודעותיו במשטרה את כל החשדות שיוחסו לו בעניין דקירתו של המתלונן והכאתו במקל. כל שהודה בו הוא שנתן אגרוף וסטירה למתלונן, אך זאת מתוך כוונה להרחיקו מיתר המתקוטטים, תוך שהוא שתוי כמו יתר הנוכחים במסיבה. נטען כי איש מבין עדי התביעה לא מסר כי ראה את העורר דוקר את המתלונן, ועל כן למעט עדותו של הייתם ממנה חזר בו, אין למעשה כל ראיה הקושרת את העורר לדקירת המתלונן. אף המתלונן לא מסר בהודעותיו במשטרה כי העורר הוא שדקרו.

בא כוחו של העורר טען כי הייתם מסר בהודעתו הראשונה שהעורר דקר את המתלונן אך משום שנאמר לו בחקירתו, בשלבים הראשוניים, כי העורר הפלילו. לדידו של הסנגור, שגה בית משפט קמא כשסבר כי יש לתת משקל יתר לגרסתו של הייתם אך משום שלא הפחית בה מחלקו שלו במעשים, שכן הפללתו של העורר על ידי הייתם נבעה משיקולים אישיים.

נטען כי בית משפט קמא שגה וקבע כי העורר ביצע עבירה קודמת של תקיפת שוטר ואיומים ללא הרשעה והוצגה בפניי החלטתו המתקנת של כב' השופט שיף, בה תוקן נוסח ההחלטה והובהר כי המדובר היה בעבירת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים להבדיל מתקיפת שוטר ואיומים. לשיטת בא כוחו של העורר, טעות זו השפיעה ככל הנראה על שיקול דעתו של בית המשפט בקובעו כי העורר ייעצר עד תום ההליכים משום שלא ניתן לאיין מסוכנותו בעזרת חלופת מעצר.

בא כוחו של העורר הגיש לבית המשפט פסיקה רבה בה הורה בית משפט זה על שחרורם בתנאים מגבילים של מי שהואשמו בעבירות אלימות חמורות וביניהן אף רצח, ממנה יש ללמוד לשיטתו כי גם במקרה זה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. נטען כי היה על בית המשפט קמא להורות על עריכתו של תסקיר מעצר גם לעורר מרגע שהורה על עריכת תסקיר להייתם. בא כוחו של העורר ציין כי בית המשפט קמא התעלם מהעמדתם של שני ערבים ראויים מקרב משפחתו של העורר, שהיו מוכנים לקחת על עצמם את האחריות לפקח עליו באם לא ייעצר. לסיכום נטען כי מעצר של העורר אשר אין לו כל עבר פלילי וזהו לו מעצרו הראשון, עשוי לגרום לו נזק בלתי הפיך, בפרט לאור העובדה כי על פניו נדמה כי משפטו יארך עוד זמן מה. על כן סבור הוא כי יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

5.

בתשובתה בפניי חזרה באת כוחה של המדינה על העמדה שהציגה בבית המשפט קמא. בתגובה לטענה כי לא היה כל סכסוך עובר לאירוע בין המעורבים למתלונן, טענה כי המתלונן מסר בהודעתו הראשונה שהעורר הגיע אליו כשבוע לפני האירוע והאשימו כי הוא "מלכלך עליו". לדבריה, הורה בית משפט זה על מעצר במקרים דומים, תוך שהיא מפנה לעניין זה אל בש"פ 11124/04 דר נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(4), 3131 (להלן: עניין דר , כב' השופט גרוניס מיום 12.12.04).

6.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ובטענות הצדדים, אינני סבורה כי בא כוחו של העורר הצליח להצביע על כרסום או שינוי כלשהו במסכת הראייתית עליה הושתתה החלטתו של בית המשפט קמא. בא כוחו של העורר איננו טוען למעשה כי חל שינוי כלשהו בתשתית הראייתית עליה השתית בית המשפט קמא את החלטתו המקים כיום עילה לשחרורו, אלא כי בית המשפט קמא שגה בהעריכו את עוצמת הראיות ובבחינתן. אין בידי לקבל עמדה זו. ישנן ראיות למכביר המצביעות כי העורר היה מעורב בהלקאת המתלונן במקל ואף בדקירתו, ותיאורן בהחלטתו של בית המשפט קמא נאמן לחומר החקירה. ראיות אלה עוברות ללא ספק את רף הראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר במיוחס לו. כידוע, ראיות אלה אינן נדרשות בשלב זה להיות ראיות מרשיעות שאינן מותירות מקום לספק סביר באשמו, אלא די כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר במיוחס לו (ראו בש"פ 8087/95

זאדה

נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133; בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם (לא פורסם, 31.12.01); בש"פ 1610/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסם, 4.3.01)). כאמור, סיכוי סביר להרשעתו עולה מן הראיות בתיק. המתלונן זיהה את העורר כמי שהכהו במקל וכמו כן עד ראיה שלא היה מעורב באירוע זיהה אותו כמי שהכה את המתלונן במקל. הערכת משקל הודעתו של המתלונן לאור חזרתו ממנה, תוך שקילת ההסבר שנתן לחזרתו, הינה עניין הנתון להכרעתו של בית המשפט הדן בהליך העיקרי ואין בה כדי להצביע על שינוי כלשהו בתשתית הראייתית עליה מתבסס כתב האישום. לאלה מתווספים אף מספר חיזוקים המטים את הכף לעבר ההערכה כי ישנו סיכוי סביר לקבלת גרסתה של התביעה – טענתו של העורר בהודעתו הראשונה כי כלל לא היה מודע לכך שהמתלונן נדקר ולעומת זאת מסירת תיאורה המלא של הסכין בהודעתו השנייה והאמרה לפיה היה זה הייתם שדקר את המתלונן. כמו כן, פלט שיחות הטלפון הנייד המראה כי היה זה גוגו שהזמין את המתלונן אל המקום, בניגוד להודעת העורר לפיה המתלונן הוא שהתקשר אל גוגו. בזאת אף יש כדי לכרסם בהערכה כי כלל לא היו כל תכנון או כוונה מאחורי האירוע, בפרט כאשר מצטרפת לכך הודעתו של המתלונן בה מסר שהעורר הגיע אליו כשבוע לפני האירוע והאשימו כי הוא "מלכלך עליו אצל בחורות".

יוער, כי בא כוחו של העורר טען כי בית המשפט קמא קבע כי העורר ביצע בעבר עבירה של תקיפת שוטר ואיומים וכי קביעתו זו היתה שיקול בהחלטתו, אך טענה זו אינה מדויקת. בית המשפט קמא ציין בתחילת החלטתו את טענתה של המדינה, לפיה ביצע העורר עבירת תקיפה ואיומים אך לא הורשע בה (עמ' 3 להחלטתו של בית משפט קמא). אולם בהמשך, בהציגו את השיקולים שהביאוהו לקביעתו, ציין בית המשפט כי העורר "הסתבך" בעבר עם החוק (עמ' 7). אמירה זו מדויקת היא. בית המשפט לנוער בחדרה אכן קבע כי העורר ביצע עבירה של הפרעה לשוטר ואיומים אך החליט שלא להרשיעו. תיאור זה עונה להגדרה "הסתבכות קודמת עם החוק". מכאן, נראה כי בית המשפט שקל את עברו של העורר בהתאם לנתונים הנכונים. מכל מקום, לאור בקשת בא כוחו של העורר תוקן נוסחה של ההחלטה במקום בו צוין כי המבקשת טענה שהעורר ביצע עבירה של תקיפת שוטר. מכאן שאין ספק כי בית המשפט קמא היה מודע היטב למצב העובדתי הנכון ועל בסיסו קבע את שקבע.

לאור האמור, נחה דעתי כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר בקיומה של עבירת אלימות שנעשתה באכזריות, בין אם היה הוא הדוקר ובין אם לאו, די בראיות הקושרות את העורר להכאתו באכזריות של המתלונן במקל כדי להקים את עילת המסוכנות המנויה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. כמו כן, נראה כי גם אם יוכח כי לא היה הדוקר, ישנן ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו כמבצע בצוותא עם יתר שותפיו של כלל יסודות התקיפה שיוכחו.

7.

ועם זאת, לא בלי לבטים באתי לכלל מסקנה כי על העורר להיוותר במעצר. הכלל הוא כי קיומה של עילת מעצר המקימה חזקת מסוכנות אינו פוטר את בית המשפט מחובתו הקבועה בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים לבחון האם לא ניתן לאיין מסוכנותו של הנאשם בעזרת חלופה שמידת פגיעתה בחירותו פחותה מזו שבמעצר. לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של העורר, שהינו צעיר כבן 20, ללא הרשעה פלילית בעברו, אולם עם קביעה של בית המשפט לנוער כי ביצע עבירה של הפרעה לשוטר ואיומים. אין ספק כי בנסיבות אלה ישנו משקל בלתי מבוטל לשיקול של אפשרות שיקומו, וראוי כי בית המשפט הדן בהליך העיקרי ייתן לשיקול זה את משקלו הראוי. אולם, במקרים בהם ישנן ראיות לכאורה לקיומה של עבירת אלימות שגרמה חבלה חמורה לקורבנה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בעבירות כאלה לשלום ובטחון הציבור, רק נסיבות חריגות יובילו את בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר (ראו עניין

דר לעיל ; ראו גם בש"פ 4478/07).

בנוסף, תיק החקירה בענייננו מעלה ראיות רבות אשר עברו ללא ספק את רף הראיות לכאורה למעורבות בלתי מבוטלת של העורר בעבירת אלימות חמורה ביותר. אף אם עולה ספק בשלב זה אודות היותו של העורר הדוקר באירוע זה, ספק זה חוסה תחת הכלל לפיו "קיומו של ספק סביר עכשווי ... איננו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי ... אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז מהוות הן 'ראיות לכאורה' להוכחת האשמה" (בבש"פ 8087/95

זאדה

נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). יתרה מזאת, כפי שציינתי לעיל, גם אם יקבע בהליך העיקרי כי העורר אינו מי שדקר את המתלונן, בשלב זה ישנן ראיות לכאורה להרשעתו כמבצע בצוותא מכוח דיני השותפות גם בדקירה, ודי גם בכך כדי להורות על מעצרו בשלב זה.

תרבות הסכינאות והקטטות האלימות, תוך שימוש בחפצים שונים להלקאה, הפכה מכת מדינה לצערנו, תוך שברוב המקרים הללו מעורבים צעירים. על אף נסיבותיו האישיות של העורר, אין די במקרה זה בחלופת מעצר כדי לאיין מסוכנותו בשלב זה. צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי העורר ישהה במעצר גם ללא עריכת תסקיר. כשהאלימות הנדונה חמורה כל כך, וגם מבלי להתעלם מגילו הצעיר ונסיבותיו האישיות כפי שפורטו, ספק בעיני מה תועלת תהא בעריכת תסקיר. עם זאת, נכון יהיה לעשות מאמץ לקבוע דיונים לשמיעת כלל העדויות והראיות בתיק זה בהקדם, בכפוף לאילוצי יומן בית המשפט, שכן נראה שמספר העדים בתיק אינו גדול, חלקם אנשי משטרה, ואין סיבה שהדיונים בתיק יימשכו זמן רב.

לאור הדברים האלה, מצאתי כי דין הערר להידחות.