בש"פ 7534/08 אור יוסף נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ס' רוטולוי ) מיום 21.8.2008 בב"ש 91712/08, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1)+(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, בין העורר והמתלונן קיימת היכרות בת מספר שנים. ביום 28.7.2008 בסביבות השעה 20:00 פגשו העורר ואחרים את המתלונן ברחוב מבוא אריה פינת רחוב קרניצי בעיר רמת גן. העורר הטיח בפני המתלונן כי גידף אותו ואת בת אחותו. המתלונן הכחיש את הדבר ובתגובה ניסה העורר להכותו. ביום 1.8.2008 בסביבות השעה 24:00 פגש העורר את המתלונן ברחוב מגדים בעיר רמת גן ולאחר חילופי דברים הורה לו להמתין במקום, תוך שהוא מתקשר לאחרים ומדווח להם על הימצאותו של המתלונן. בד בבד, נוכח חששו מהעורר, התקשר המתלונן למשטרת ישראל. משהבחין העורר בכך איים על המתלונן לבל יקרא למשטרה ונמלט מהמקום. מספר דקות לאחר מכן, שב העורר יחד עם אחרים למקום כשהם רכובים על אופנועים והחל יחד עם האחרים לתקוף את המתלונן, הפילוהו על הקרקע, הכוהו ובעטו בראשו ובעודו שכוב על הקרקע, אחזו בו והכוהו בפניו באמצעות קסדות האופנועים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן שבר ברצפת ארובת עין ימין, המטומה פרואורביטלית ושפשופים בעין ימין. כמו כן אושפז המתלונן בבית חולים לצורך קבלת טיפול רפואי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 21.8.2008 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. את ההחלטה ביסס בית המשפט המחוזי על הראיות שהיו לפניו ובהן, עדויות המתלונן והעורר ועימות שנערך ביניהם, עדויות עדי ראיה שונים אשר ראו את אירוע התקיפה, דיסק שתיעד את שיחת המתלונן למשטרה במהלך האירוע, זיהוי קטנוע שהוחזק על ידי העורר וחולצתו של העורר על ידי המתלונן ועדויות שונות שנגעו לטענת אליבי אותה העלה העורר. בית המשפט, לאחר שסקר בהרחבה את העדויות, בעיקר לענין טענת האליבי שהעלה העורר, מצא כי מתקיימות ראיות לכאורה נגד העורר כי ביצע את העבירות בהן הואשם וכי טענת האליבי שהעלה אינה מבוססת דיה על מנת לשנות מכך. זאת, אף כפי שנטען על ידי העורר לא נגרם שבר בארובת העין של המתלונן בהיעדר תעודה רפואית על כך. בענין עילת מעצר, קבע בית המשפט, כי קמה עילה מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). זאת, לאור שימוש בקסדות המהוות נשק קר. בנסיבות הענין, לאור עברו הפלילי של העורר, קיומם של שני מאסרים מותנים התלויים ועומדים כנגדו והתנהלות העדים במהלך החקירה, קבע בית המשפט כי חזקת המסוכנות מצד המשיב אינה ניתנת לאיון ומכאן שאינו שוקל חלופת מעצר.

לפנינו טוען העורר לאי קיומן של ראיות לכאורה בעניינו לענין העבירות בהן הואשם. נטען כי לאור העובדה שלא הובאה תעודה רפואית המעידה על השבר בארובת העין ובהיעדר אינדיקציה ממשית לאשפוז, לא ניתן לבסס את הרשעתו של העורר בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1)+(2) לחוק העונשין. טוען העורר גם, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אין לשקול בעניינו חלופת מעצר בניגוד למצוות המחוקק וכי על אף גילו הצעיר, 19 שנים, לא הורה על קבלת תסקיר מטעם שרות המבחן בעניינו, וזאת למרות שבענין קודם בו היה העורר משוחרר בתנאי מעצר בית לתקופה של כשנתיים ימים, לא הפר את תנאי השחרור.

כמו כן נטען כי טענת האליבי שהעלה העורר די בה כדי לכרסם באופן מהותי בראיות לכאורה הקיימות נגדו. בענין, נטען כי שגה בית המשפט עת קבע כי התרשם כי חלק מהעדים חששו לומר את האמת, למרות שהבהיר כי אינו מעריך את מהימנות העדים בשלב זה וכי שגה אף משקבע כי העורר שיקר שקר מהותי עת הכחיש היכרות מוקדמת עם המתלונן, וזאת על בסיס העובדה שהשניים התאמנו יחד בקבוצת כדורגל שבע שנים לפני כן וללא שבוסס משך הקשר דאז או האם התקיים קשר כלשהו בין השניים מתקופה זו.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר החקירה שבידי המשטרה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

בית המשפט, בבואו לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: ענין זוארץ )). הוא אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו ענין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

דומה, כי עיקר הספק שמנסה בא כוח העורר להעלות בענין קיומן של ראיות לכאורה, נוגע לטענת האליבי לה טען העורר. בית המשפט המחוזי סקר טענה זו בהרחבה תוך בחינת העדויות השונות שעמדו לפניו, וקבע כי אין בה בטענה זו, בשלב זה של הדיון, בכדי לכרסם באופן מספיק בראיות לכאורה העומדות כנגד העורר. בחקירותיו של המערער במשטרה טען הוא כי ביום האירוע היה הוא יחד עם אחד, איציק מחלב (להלן: מחלב ), בתחנת דלק בא עובד האחרון (להלן: תחנת הדלק ), מהשעה 23:00 ועד השעה 04:00 לערך ושהם היו שם לבדם. בעדותו הראשונה במשטרה תמך מחלב בגרסתו זו של העורר, אף שטען כי היו חברים נוספים יחד עמם. בעדויות מאוחרות של מחלב התערערה אף תמיכה זו משהלה שינה את גרסאותיו לענין שעת ההגעה של העורר ומשך שהותו במקום ואף סיפר כי ביום לאחר מכן קיבל שיחת טלפון מאיימת, אם כי לא זיהה את העורר כמבצע השיחה. החברים הנוספים שמחלב טען כי ראו את העורר, לא זכרו את נוכחות העורר במקום, לבד מעדות אחד החברים, רועי סאייג, המאשר את נוכחות העורר אך כאמור לא הופיע בגרסאותיו של העורר עצמו.

בנסיבות אלו ולאור העדויות שבתיק, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כי טענת האליבי שהציג העורר לא אומתה ואף נסתרה במידה מרובה.

לענין טענת העורר כי לא היתה היכרות מוקדמת בינו לבין המתלונן, בית המשפט המחוזי התרשם מן העדויות שהיו לפניו ובתמיכה שניתנה להיכרות בעדות מאמן קבוצת הכדורגל בה שיחקו השניים כילדים, וקבע כי שוכנע כי קיימות ראיות לכאורה להיכרות זו. לא מצאתי כי נפלה שגגה אף בהחלטה זו.

בענין אופי החבלה שנגרמה למתלונן אציין, כי נראה שעל אף הנטען, מופיעה בתיק החקירה תעודה רפואית בענין השבר בארובת העין ומכאן שברי כי אין לקבל את טענתו זו של העורר בשלב זה.

אף בהחלטת בית המשפט בענין חלופת המעצר לא מצאתי כי נפלה שגגה. בית המשפט המחוזי הבהיר בהחלטתו כי החלטתו נגזרה מהתרשמותו מהתנהלות העדים בחקירה המשטרתית ומכך שלעורר עבר פלילי מכביד בדמות שתי הרשעות בפלילים, האחת בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, שימוש ברכב ללא רשות והחזקת שטר מזויף, בגינה עומד כנגדו עונש מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים. והשנייה בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, שוד ואיומים בגינה עומד כנגדו עונש מאסר על תנאי של שנים עשר חודשים. בנסיבות אלו מקובלת עלי המסקנה כי אין טעם בבקשת תסקיר מידי שירות המבחן (השוו בש"פ 6802/07 כליל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.8.2007)).

אשר על כן, דין הערר להידחות.