בש"פ 4478/07 סלים דחלה נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בנצרת הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני. על פי גרסת המשיבה, נהג העורר בתאריך 14.4.07 ברכבו בתוך יער "בית קשת", תוך סיכון חייהם של אנשים שבילו שם. אחד מאלה האחרונים (להלן: המתלונן) פנה לעורר והעיר לו על דרך נהיגתו, ובעקבות כך ירד העורר מהרכב ותקף את המתלונן. אולם הוא לא הסתפק בכך, ולאחר שנטל סכין מרכבו דקר את המתלונן בצדו השמאלי התחתון של חזהו, בבטנו ובירכו.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין.

בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות

לכאורה, הואיל ולאירוע היו עדי ראייה אחדים, והמתלונן זיהה את העורר כמי שדקר אותו. במצב זה עסק הדיון בשאלה אם ניתן להמיר את מעצרו של העורר בחלופה אחרת, ועל כך השיב בית המשפט המחוזי בשלילה.

לא מצאתי כי בהחלטה זו נפל פגם. האירועים בהם עוסק כתב האישום הוא גילוי נוסף ומכוער של נגע האלימות שפשה בחברה בישראל בשנים האחרונות. שוב ושוב אנו נתקלים בסכסוכים על רקע של מה בכך, במהלכם נשלפים כלי נשק קרים וחמים, ובאלה נעשה שימוש שלעתים מסתיים בקיפוח חיי אדם, ולעתים בפציעות אנושות. כנגד תופעה זו התרענו בעבר וחזרנו והתרענו, אולם נראה כי המסר טרם נקלט או לא נקלט דיו. לפיכך, סבורני כי הגיעה השעה לנקוט נגד נאשמים מסוג זה ביד קשה גם בטרם הורשעו בדין, וכוונתי לכך, שמקום בו מוכח כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לביצוען של עבירות מסוג זה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בהן לצבור, יש להורות על מעצרם של הנאשמים, ורק בנסיבות חריגות להורות על שחרורם לחלופת מעצר. אינני סבור כי עניינו של העורר נמנה על אותם חריגים, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.