בש"פ 7522/08 עבד אלחכים אבו סמור נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי באר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ) מיום 28.7.2008 בתיק ב"ש 21426/08, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מספר עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 17.6.2008 במסגרת תיק פ' 1366/08 בבית המשפט השלום באילת, הורה בית המשפט (כבוד השופט א' יקואל ) על שחרור העורר ממעצר בו היה שרוי בתנאי שישהה במעצר בית מלא בביתו ברהט בפיקוח אחיו. על אף זאת, הפר העורר את הוראות בית המשפט בכך שבכל סוף שבוע מעת ששוחרר, נסע לבלות עם חברתו המתגוררת במושב בני עי"ש. כך גם היה באירוע שלפנינו. בתאריך 10.7.2008 בילו הנאשם וחברתו, יחד עם אחרים, במועדון "רנסנס" באשדוד. באותו הזמן בילו במקום גם ראיד הוזייל, שהיה בעבר חברה של חברת העורר (להלן: ראיד ) וג'באר אל הוזייל (להלן: ג'באר ) יחד עם חברים נוספים. בסמוך לשעה 02:00 יצא העורר מן המועדון ואז הותקף על ידי ראיד, ג'באר וחבריהם שהכו אותו בראשו ובגופו עם מקל עץ, מפתח גלגלים ובקבוק זכוכית ודקרו אותו בסכין (להלן: החלק הראשון של הקטטה ). בסביבות השעה 02:25 הגיעו למקום שוטרים ממשטרת אשדוד. העורר עזב את המקום וחזר לאחר זמן קצר כשהוא נושא סכין בידו. לאחר הגיעו למקום קפץ העורר על ראיד כשהוא אוחז בסכין בכוונה לדקור אותו ולהטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. ראיד הדף את העורר והפילו ארצה תוך שהסכין נשמטה מידו של העורר. ראיד הרים את הסכין ודקר את העורר בבטנו וחדל מכך רק לאחר שאחד השוטרים ריסס את פניו בגז פלפל (להלן: החלק השני של הקטטה ).

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 28.7.2008 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת ההחלטה בחן בית המשפט המחוזי את קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר נגד העורר. בעניין קיומן של ראיות לכאורה בחן בית המשפט את דוחות הפעולה וההודעות של השוטרים אשר נכחו בחלקה השני של הקטטה, את עדויות העורר, ראיד וג'באר ואת עדויות חברתו של העורר וחברה נוספת שלה אשר נכחו בחלק משלבי האירוע. כן בחן בית המשפט ראיות נוספות שנתפסו באירוע, בהן, אולר ושבר זכוכית מוכתמים בדם, אלת עץ ומפתח גלגלים שנתפסו בזירת האירוע, צילומים מזירת האירוע, צילומים של רכבו של ראיד ורכב נוסף וצילומים של כתמים החשודים כדם בכלי הרכב, צילומים של ראיד וג'באר ושל החבלות שנגרמו להם, תעודות רפואיות ועוד. בית המשפט המחוזי קבע כי באשר לחלקה הראשון של הקטטה, קרי, עד להגעת השוטרים לזירת האירוע, לא יכולה להיות מחלוקת כי ישנן ראיות למעורבותם של ראיד, ג'באר והעורר. זאת על פי עדויות השוטרים, העדות הנוספות ואף על פי גרסאות העורר וג'באר. לעניין חלקה השני של הקטטה, היינו מעת שובו של העורר לזירה, קבע בית המשפט כי די בעדות השוטר שראה את העורר תוקף את ראיד בסכין שהביא. בעניין קיום עילת מעצר, קבע בית המשפט כי משקבע כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי קמה עילה מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שכן נוכח המעשים המתוארים קיים חשש כי העורר ישוב ויסכן את שלום הציבור ובטחונו במידה וישוחרר. כן קבע בית המשפט המחוזי כי מעשי העורר מקימים את חזקת מסוכנות סטטוטורית נוכח הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים וכי לא עלה בידו להפריכה. בהחלטתו, נשען בית המשפט המחוזי גם על עברו הפלילי של העורר, היינו, העובדה שביצע את המעשים המתוארים בזמן שאמור היה להיות במעצר בית ברהט לאחר שהורשע בבית משפט השלום באילת באירוע שנסיבותיו דומות למדי לאירוע הנידון, וכן הרשעה נוספת בעבירה של החזקת סכין למטרות לא כשרות בה הורשע על ידי בית משפט השלום באשדוד. בית המשפט המחוזי מציין גם, כי בנסיבות העניין ולאור ההפרות הבוטות של החלטות קודמות של בתי המשפט על ידי העורר, הגיע להחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו אף ללא הגשת תסקיר בעניינו.

לפני טען העורר לאי קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי בחלקו הראשון של האירוע מ דובר

היה בקטטה דו צדדית בעוד מן העדויות ואף מכתב האישום עולה כי מ דובר היה באירוע חד צדדי בו הוכה העורר על ידי ראיד וחבריו. לעניין חלקו השני של האירוע, הוא החלק העיקרי מבחינת ההאשמות נגד העורר, נטען כי לא ניתן לבסס ראיות לכאורה נגד העורר. זאת בהסתמך על העובדה שרק אחד מהשוטרים שנכחו באירוע מציין בעדותו כי ראה את העורר כשהוא נושא סכין, בעוד השוטר השני שהיה סמוך יותר לאירוע ואף היה זה שהפריד בין העורר ובין ראיד אינו מציין זאת בדו"ח הפעולה שלו. חיזוק לכך מוצא העורר בעובדה כי הסכין לא נתפסה על ידי מי משני השוטרים שנכחו באירוע אלא רק מאוחר יותר ולאחר סקירה מקיפה. אף מהעדויות הנוספות טוען העורר כי עולה התמונה לפיה הוא זה שהותקף על ידי ראיד וחבריו ללא כל תיאור שלו כשהוא נושא סכין. טענה זו לא עלתה לשיטתו של העורר אף בעימותים שנערכו בינו ובין ראיד וג'באר. בעניין קביעת המסוכנות טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי העורר חדל ממעשיו רק לאחר שרוסס בגז פלפל בעוד שעל פי המתואר בכתב האישום היה זה ראיד בלבד שחדל ממעשיו עקב כך, בעוד העורר שכב במועד זה על הרצפה. כן נטען כי לא היה על בית המשפט המחוזי להסתמך על הרשעתו של העורר בבית משפט השלום באילת היות והרשעה זו הינה בטלה מעיקרה לשיטתו מאחר והעורר הועמד שם לדין כבוגר בניגוד להוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. מכל מקום, שגה בית המשפט המחוזי לשיטתו של העורר משסירב לשלוח את העורר לקבלת תסקיר של שירות המבחן והחליט על מעצרו עד תום ההליכים ללא שהיה לפניו תסקיר כזה. בדיון בפני הוסיף העורר וטען גם בדבר חוסר הצדק לכאורה בכך שראיד וג'באר, שהיו לשיטתו יוזמי האירוע, שוחררו למעצר בית.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר החקירה שבידי המשטרה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש הוא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) (להלן: עניין זוארץ )). בית המשפט, אינו נדרש בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו עניין זוארץ הנ"ל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817 (1997)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אין מחלוקת אמיתית על עצם קיום הקטטה בין העורר וראיד. אמנם העורר טוען כי אין זה נכון לכנות את חלקו הראשון של האירוע כקטטה, היות ולשיטתו בשלב זה הוא הוכה בלבד ולא תקף, אך לא נראה כי יש בטענותיו משום הסבר מדוע חזר לזירת האירוע לאחר שעזב אותה, והחל שוב להתקוטט עם ראיד. תיאור זה של האירוע מופיע גם ברוב רובן של העדויות שהיו לפני בית המשפט המחוזי ואף נתמך בראיות הנוספות שהוצגו לפניו. לא מצאתי גם כי שגה בית המשפט המחוזי בעניין הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שבחלקו השני של האירוע היה מצויד העורר בסכין. מסקנה זו נסמכת בעיקרה על עדותו של השוטר עומר גינזבורסקי המתאר במפורש כי ראה את העורר חוזר למקום בריצה כשהוא נושא סכין וקופץ על ראיד. אומנם, דו"ח הפעולה של השוטר הנוסף שנכח באירוע איננו מתאר כי העורר נשא סכין, אך אין בו גם אמירה השוללת אפשרות זו. בשלב זה של התנהלות ההליכים סבור אני כי די בעדות זו של השוטר עומר גינזבורסקי על מנת לבסס, ולו באופן לכאורי, את העובדה שהעורר נשא סכין וניסה לתקוף באמצעותה את ראיד. אף בשאר טענות העורר לא מצאתי כדי לשנות ממסקנה זו. עצם כך שבעדויות הנוספות לא יוחסה לעורר נשיאת סכין והעובדה כי הסכין נאספה על ידי שוטר שלישי לאחר תום האירוע אינם מהווים לטעמי משום כרסום מספיק בעדות השוטר עד כדי שנאמר כי לא מתקיימות אף לכאורה ראיות התומכות באישום.

לא מצאתי כי נפלה שגגה גם בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין הקביעה כי מתקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר. נסיבות האירוע העולות מכתב האישום, היינו, העובדה כי העורר שב לזירת האירוע כשהוא מצויד בסכין לאחר שנחלץ משם ועל אף נוכחות השוטרים במקום ניסה לתקוף את ראיד, מבססות לטעמי, אף בפני עצמן, עילה של מסוכנות על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בדין נקבע גם כי מתקיימת אף חזקת המסוכנות הסטטוטורית המצויה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. מסקנתי זו אך מתחזקת משלוקח אני בחשבון כי האירוע נשוא כתב האישום התרחש בזמן שהעורר אמור היה להיות במעצר בית על פי קביעת בית משפט השלום באילת, מעצר בית אשר את תנאיו אין חולק שהפר משיצא עם חברתו לבילוי באשדוד. לא זו אף זו, לעורר עבר פלילי בדמות הרשעה בבית משפט השלום באילת והרשעה קודמת בבית משפט השלום באשדוד. אין אני סבור כי זהו המקום והמועד לדון בטענת העורר לעניין בטלותה של ההרשעה בבית משפט השלום באילת. מכל מקום, סבור אני כי נסיבות הרשעה זו, הדומות למדי לאירוע שלפנינו והכוללות תיאור של סכסוך בין העורר ובין אחר במהלכו דקר העורר את האחר בשברי בקבוק זכוכית, מחזקות אף הן את המסקנה כי לא ניתן בעניינו של העורר להפיג את החשש ממסוכנותו על ידי שימוש בחלופות המעצר שהוצעו על ידו. מכאן, ברורה אף ההבחנה בין העורר ובין האחרים שהואשמו באותה מסכת אירועים. אין אני בא לקבוע האם נכון היה לשחרר את ראיד וג'באר היות ואין עניין זה מצוי לפני. אך, אף על פני הדברים ניתן לומר כי אין דין נאשם המואשם לראשונה בעבירה, כדין נאשם אשר זהו אישום שני לו, ויתרה מכך, הפרשה מתרחשת עת הוא מצוי במעצר בית עקב הפרשה הראשונה.

אוסיף, כי לא מצאתי פגם אף בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשלוח את העורר לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. בית משפט זה חזר פעמים רבות על חומרתן של העבירות הכוללות שימוש בסכין ועל הצורך להיאבק בתופעת הסכינאות (ראו למשל, בש"פ 9092/06 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2006)). על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשאין זה המקרה הראשון בו מעורב העורר וכאשר בזמן היותו מעורב באירוע שלפנינו הוא מפר תנאי מעצר בית שהוטל עליו בנסיבות דומות. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה, לאור חומרת המעשה של חזרה לזירת האירוע והמשך ניסיון התקיפה על אף נוכחות שוטרים במקום ולאור העבר הפלילי של העורר, ניתן היה להגיע להחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אף ללא תסקיר ולא היה בעריכת תסקיר בכדי להביא תועלת (השוו בש"פ 6802/07 כליל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.8.2007)).

אשר על כן, דין הערר להדחות.